בימים אלה עולה בבית ליסין הלהיט הגדול ביותר של הווסט-אנד הלונדוני בשנים האחרונות, "עובד בשביל שניים". ההצגה, בכיכובו של אלי יצפאן, בבימוי משה קפטן ובליווי להקת נגנים, היא עיבוד לקומדיה עטורת הפרסים של המחזאי הבריטי ריצ'רד בין, שזכתה להצלחה מסחררת בלונדון, בניו יורק וברחבי העולם.

כעיבוד לקומדיה דלארטה הקלאסית "משרתם של שני אדונים", העביר בין את מחזהו של קרלו גולדוני לסביבה של מאפיונרים קטנים בעיירת חוף באנגליה של שנות ה-60. כוכב המחזה הוא פרנסיס הנשל, נגן שנזרק מתזמורת והופך לשומר ראשו של הגנגסטר רוסקו קראב. אבל רוסקו הוא למעשה רייצ'ל, שהתחפשה לאחיה המת כדי לנקום בגנגסטר שהרג אותו, סטנלי סטאבס.

הנשל, שעסוק בחיפושים אחרי הארוחה הבאה, מתחיל לעבוד גם בשביל קראב. הוא מתזז נואשות בין שני הבוסים התובעניים, זולל שאריות אוכל בכל מקום אפשרי ומציל את המצב בדקה ה-90 פעם אחר פעם.

ההצגה צורפה לרפרטואר של בית ליסין על-ידי מנהלת התיאטרון ציפי פינס, שצפתה בה בלונדון ונכבשה. כשחזרה לארץ הזהירה את קפטן, שאותו הזמינה לביים את ההפקה, במלים: "אל תקלקל".

אל תעשה דברים מסוכנים

"כשאתה שומע משפט כזה, אתה מבין שהכוונה היא לא לבנות על המחזה תלי תלים של קונספציות", אומר קפטן. "כשמשהו נורא מצליח בחו"ל, תמיד יש צל ויש ציפייה להצליח, ומה שציפי בעצם אמרה היה, 'תן למחזה את המקום הראוי לו, אל תעשה דברים מסוכנים סביבו'".

נלחצת מהציפיות?

"ממש לא. זה בעיקר שיעשע אותי. בכל מפגש עם מחזה חדש יש משהו מסוכן, אבל לא במובן של מאיים או מפחיד, אלא מאתגר. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה ייצא בסופו של דבר. כמה שלא תהיה מוכן, המפגש תמיד משתנה יחד עם התרגום, השחקנים, המעצבים וכל מי שמעורב בהפקה. זו היתה חוויה מרתקת, לא מלחיצה".

את משה קפטן אין צורך להציג בפני קהל חובבי התיאטרון והפקות הבידור בישראל. הוא ביים בהצלחה רבה עשרות הצגות, מחזות זמר, הצגות ילדים ואופרה בתיאטרונים מסחריים ופרטיים בארץ, ביניהם "כנר על הגג", "ינטל", "קומדיה של טעויות", "סלאח שבתי", "הכבש ה-16" והפקות רבות נוספות. בשנים 2007–2010 היה המנהל האמנותי של תיאטרון המדיטק, ובשנים האחרונות הוא מכהן באותו תפקיד בפסטיבל ישראל היוקרתי.



"עובד בשביל שניים" (צילום: דניאל קמינסקי)

לא דרוש אומץ כדי להעלות הפקה בסדר גודל של "עובד בשביל שניים" בתיאטרון רפרטוארי כמו בית ליסין?

"בהחלט. מדובר בהפקה גדולה, ספקטקולרית, עם 20 שחקנים, 4 נגנים ותפאורת ענק, ובארץ משאירים דברים כאלה בדרך כלל למחזות זמר. אני מאוד מעריך את הבחירה האמיצה והלא רגילה הזאת של ציפי, כי לצערי רבות מההפקות שעולות בתיאטרונים בארץ הן לא נורא מורכבות וגדולות. זה נהדר וראוי להערכה כשתיאטרון מאפשר לך לחשוב בגדול".

יצא לך כבר לביים קומדיות בסגנון דלארטה?

"האמת היא שלא יצא לי לביים הרבה קומדיות בכלל, ובאופן מפתיע אני מאוד אוהב את זה. אף פעם לא תפסתי את עצמי כאדם מצחיק. זה משהו שגיליתי בשנתיים האחרונות, שיש לי היכולת לשתף פעולה עם שחקנים ולייצר סיטואציות קומיות. לגבי אב-הטיפוס של הקומדיה דלארטה, כשביימתי את 'עובד בשביל שניים' לא התעסקתי במיוחד בשאלה אם עשיתי או לא עשיתי. הרבה יותר עיניין אותי העיבוד המרתק שריצ'רד בין עשה לימינו אנו, ליתר דיוק לשנות ה-60, וההתכתבות שהטיפוסים המודרניים האלה עושים עם אלה הקלאסיים, איך הפנטלונה הופך לגנגסטר, איך המאהב הופך לזה ששואף להיות שחקן. זה כמו בדיחה פנימית על תיאטרון, וזה הדליק אותי מאוד".

ניסית להנגיש את עולם הגנגסטרים של שנות ה-60 באנגליה לקהל הישראלי של היום?

"התעסקנו בזה הרבה בתהליך קדם-ההפקה, ציפי, המתרגם שלומי מושקוביץ ואני. מרבית העבודה היתה הניסיון להשאיר את העלילה באנגליה, אבל להתרחק מהעולם האנגלי הספציפי. זו היתה משימה מורכבת, כי יש בטקסט הרבה דברים שמתייחסים לתרבות האנגלית. אי-אפשר להעביר את הסיפור למלחמות הכנופיות ברמלה של שנות ה-70, וגם לא צריך. אז עשינו פחות בדיחות בריטיות שקשורות לאנגליה ויותר קומוניקציה עם הקהל הישראלי. ככה עברנו מדרפט לדרפט, עד שעוצב הדרפט האחרון, שאותו הבאנו לחדר החזרות".

נותן ליצפאן לגיטימציה לפלרטט

במה תורמת להצגה שבירת הקונבנציה של הקיר הרביעי, או שיתוף הקהל בהצגה?

"שבירת הקיר הרביעי, או ביטול ההפרדה המלאכותית בין הקהל לבמה, זה משהו שכמעט לא התנסיתי בו קודם, וגם לא יצא לי לראות אותו בשום מקום בארץ. ב'עובד בשביל שניים' יצא לי להתקרב לחומר שפותח סוגריים ומאפשר לשחקן הראשי, במקרה שלנו אלי יצפאן, לפלרטט עם הקהל באופן מודע ומושכל. משהו באופי המשעשע של ההפקה הופך את שבירת הקיר הרביעי לעניין מאוד לגיטימי וזורם. אתה קהל שרואה הצגה ובכל זאת זוכה לחוות שבירת מוסכמה ולנהל דיאלוג עם שחקן. זה מאוד משעשע ולחלוטין לא מאיים או מנכר או מרחיק.


"עובד בשביל שניים" (צילום: אליצור ראובני)


"העובדה שמדובר ביצפאן עושה הכל אפילו יותר מדליק, כי יש פער בין הדמות של הארלקינו, פרנסיס המשרת, לבין יצפאן שפונה לקהל. יש בהצגה המון בדיחות פנימיות על עולם התיאטרון, המון שחיטת פרות קדושות, וזה נותן ליצפאן לגיטימציה לפלרטט וללהטט עם הקהל כאילו הכול מותר".

יצפאן הוא בדרן וחקיין פופולרי, אבל לא בדיוק שחקן מנוסה. למה דווקא הוא נבחר לגלם את תפקיד פרנסיס?

"גם בהפקה בלונדון אף פעם לא גילם את פרנסיס שחקן 'קונבנציונלי'. עד היום כולם היו קומדיאנטים וסטנדאפיסטים, וזה לא סתם – צריך מיומנות כדי לנהל שיחה עם קהל שתהיה מעניינת, מצחיקה, קצבית, מותחת והדוקה, ומעטים הם אלה שמסוגלים לזה בארץ. גם שחקני תיאטרון מנוסים לא מסוגלים לפלרטט עם קהל כמו שמסוגל סטנדאפיסט מיומן.

"אי-אפשר לביים סטנד-אפ במדויק, אי-אפשר לתכנן מראש. זו קרקע פורייה שממנה צריך תמיד להתמודד עם סיטואציות חדשות שנוצרות בין הסטנדאפיסט לקהל. התגובה שלו כל פעם אחרת, מיידית, וחייבת להיות מצחיקה מאוד. זה עניין קריטי, שהקטין מאוד את המבחר של מי שמסוגל להתמודד עם תפקיד כזה. יצפאן היה הבחירה האולטימטיבית – סטנדאפיסט מחונן, בדרן מיומן וגם שחקן תיאטרון".

הבחירה ביצפאן תמשוך קהל שלא מבקר בדרך כלל בתיאטרון, או שהיא עשויה להרתיע את קהל חובבי התיאטרון?

"אני מקווה שתהיה כאן תנועה דו-כיוונית. יש סקרנות רבה בקרב צופי התיאטרון הרגילים לראות מה יצפאן עושה במפגש עם קומדיה קלאסית ואיך יצליח במסגרת הזו להביא את יצפאן השובב, המצחיק, הממזר, שיודע לשלוף מהר. ואם בזכותו יצליחו להביא קהל שלא מבקר תדיר בתיאטרון, רק נרוויח מזה. בשום פנים ואופן זה לא ירתיע אנשי תיאטרון מלבוא להצגה. אבל אני חושב שהשאלה הזו עושה ליצפאן עוול. הוא שחקן תיאטרון עם כישרון יוצא מן הכלל בתחום הבידור והסטנד-אפ, ולא צריך להסתכל עליו באור כזה בכלל. זה כמו לשאול אם בחירה בשחקנים מסוימים להפקה של 'אנטיגונה' תרתיע את הקהל".



"עובד בשביל שניים" (צילום: אליצור ראובני)


הנטייה שלנו היא לשים אנשים במסגרות

אתה מביים הצגות בתיאטרונים רבים, ואין לך בעצם "תיאטרון בית". זו בחירה מכוונת, לא להיקשר למקום אחד?

"אני חושב שהתנועה מתיאטרון לתיאטרון הופכת את היצירה שלי למעניינת יותר. מפגשים עם שחקנים ויוצרים אחרים בכל פעם הופכים אותי בלי ספק לבמאי מגוון יותר. העובדה שאני לא נקשר לצוות יוצרים ושחקנים ספציפיים מאפשרת לי המון חופש, שגורם לי הנאה ומפתח אותי מבחינה מקצועית, ולא הייתי מחליף את זה בנוחות שמספקת ההתקשרות למקום אחד".

בתעשייה יצא לך שם כמי שעוסק בהמון פרויקטים במקביל, מתיאטרון אליטיסטי ועד הפקות בידור מסחריות. העשייה הרוחבית הזו לא גובה ממך מחיר?

"זו שאלה שאני שומע המון, ואני חייב לציין שהיא מקוממת אותי. לפני הכל אני במאי, וזה נהדר שאתה יכול לעשות הכל. הנטייה שלנו היא לשים אנשים במסגרות, וזו נטייה מקוממת שקשה לי לשתף איתה פעולה. אני אוהב לביים כל מה שגורם לי הנאה, ולא אכפת לי לאיזה ז'אנר מקטלגים אותו.

"לגבי כמות העבודה שאני עושה במקביל, זה לא לגמרי מדויק. אני יודע שאני תמיד מוזכר בהקשר של המון פרויקטים, אבל כרגע לדוגמה אני מביים את 'גברתי הנאווה' בהבימה, מנהל אמנותית את פסטיבל ישראל – וזהו. יש תקופות שאני עושה יותר דברים, ומה שעוזר לי זה שאני יודע לארגן את הזמן ולנצל אותו מאוד נכון. אני חושב שכשאתה נהנה ואוהב את מה שאתה עושה, יותר קל להתמודד עם עומס או הצטברות של אירועים בפרק זמן קצר. ברמה האישית אני משתדל לקחת הכל בפרופורציה, בסך-הכל מדובר בתיאטרון, לא בחיים ומוות".


לרכישת כרטיסים