מילים לא מעטות נכתבו עד היום על יוצרת התיאטרון סמדר יערון, כמעט תמיד מלוות בנגזרת כלשהי של המילה "קיצוניות", אולי כדרך לתאר את דרכה של מי שמצליחה ליצור שנים בלי לשקוט לרגע על שמרי השאננות, תוך שהיא שומרת על רעננות ואומץ אמנותיים ועל מבט ביקורתי ורעב מראשית דרכה ועד היום.

כעת יוצאת יערון – במסגרת המרכז לתיאטרון של עכו שהיא אחת ממייסדיו - בבכורה למופע תיאטרון מוזיקלי חדש, "שירה בציבור למיטיבי לכת 2013", המתבסס על הפורמט הישראלי הידוע של ערבי שירה בציבור, שבמהלכו מזמינה יערון את קהלה לשיר יחד את הקאנון הישראלי, לחקור תכנים הקשורים להוויה הישראלית, ולהתבונן במבט חדש על אותו ריטואל המוכר לנו כל כך.

מגרות מלאות בשירונים

"אני מוכרחה להגיד שכל הנושא של שירה בציבור הוא אחד הפטישים שלי בחיים. גדלתי לאור התופעה זו", מספרת יערון. "אמא שלי, שהיא היום כבר אשה מבוגרת, הייתה פריקית של שירה בציבור ושל הרקדות, היא רצה כל השנים מאירוע לאירוע, הייתה בחוגים של שירה בציבור, היו לה מגרות שלמות מלאות בשירונים מכל השנים שהיא אספה מהחוגים והסדנאות והמפגשים האלה של שירה בציבור שהיא הלכה אליהם כל השנים, כך שזה משהו שינקתי אותו, והדבר הזה הוא מאוד אמביוולנטי אצלי, כאדם שיש לו ביקורת בכלל, וביקורת גם על הדבר הזה.

"מוזיקה, בכלל, היא משהו שמילדות ינקתי בבית בכמויות בלתי נדלות, משני הוריי. אבא שלי היה איש מאוד מוזיקלי וכל הזמן הייתה מוזיקה בבית, אז מוזיקה, גם בתיאטרון, היא חלק מהדרך שלי להעביר דברים. 'שירה בציבור למיטיבי לכת 2013' זה לא ערב מוזיקלי, זה טייק אוף שמשתמש בחומרים של מוזיקה, אבל זה תיאטרון, פרפורמנס".

מה היה הטריגר הראשוני לעבודה?

"הטריגר הראשוני היה טיזר של עשר דקות שעשיתי בפסטיבל 'א-ז'אנר' בתמונע לפני שנתיים, שהאוצר שלו הוא יאיר ורדי, אוצר צעיר בתמונע שאחראי על פרויקטים מעניינים וייחודיים, והנושא שלו היה נאמנויות. לקחתי טקסטים מתוך המניפסטים של 'ישראל ביתנו' והלחנתי אותם, עשיתי פרפרזה על שירה בציבור והקהל באמת שר איתי, כלומר השתמשתי בפורמט הזה כדי להביא את החומרים ה'מופלאים' האלה שהולכים ומתפתחים אצלנו בארץ, כל מיני הצעות חוק פשיסטיות, שאולי בגלל איך שהדברים מתנהלים, או בגלל שההחלטות האלה לא מקבלות תמיד כותרות בעמודים הראשונים, אז יש דברים שאנשים אפילו לא יודעים.

"הטיזר שעשיתי ב'א-ז'אנר' התחיל מהתייחסות להצעת החוק של 'אין נאמנות אין אזרחות'. כתבתי לזה ממש לחן, נכנסתי לאתר של 'ישראל ביתנו', בחרתי טקסטים מתוך החומרים והלחנתי אותם. זה היה לפני שנתיים, ומאז יש עוד חומרים שהולכים ומתאספים, ואת הדברים האלה אני לוקחת והופכת לאופרה, במרכאות, לארסנל של הצעות חוק וחומרים נוספים שאני מכניסה, שרובם ככולם עוסקים בחיים שלנו פה, בהוויה הישראלית, בחיים שלי כאן כישראלית".


סמדר יערון "שירה בציבור למיטיבי לכת" (צילום: אושרי כהן)

"לראשון כובע פלדה ובידו סיכה חדה"

ובערב החדש את לוקחת את הפורמט המוכר הזה של שירה בציבור, ומטעינה אותו בנקודות מבט שונות לגמרי

"הנושא של שירה בציבור, או בכלל של לעשות משהו ביחד, של הכוח של הביחד, שיכול להיות גם כוח הרסני ומטומטם ומעוור, זה משהו שמאוד מעסיק כבר הרבה זמן. יש ביחד ויש ביחד, אבל הרבה פעמים הביחד הזה הולך למקומות אללה יסטור, ולא במקרה הטקסט המרכזי של העבודה הזאת מתחיל במילה 'אנחנו'. 'אנחנו קוראים לשלילת אזרחות', למשל.

"ומצד שני יש את השירים עצמם, למשל 'שיר היקינתון' שאני פותחת איתו את הערב, וזה השיר שהכי אהבתי כשהייתי ילדה ועד היום, ואפילו כשאני עושה חזרה, השיר הזה מעלה בי לפעמים דמעות. כלומר יש את האמביוולנטיות הזאת של להיות מחוברים לשורשים שגדלנו עליהם, אבל בדיעבד, כאנשים מבוגרים אנחנו יכולים לראות את התמונה השלמה, ולא רק החלקית.

"כשהייתי ילדה היינו שרים לנו בשמחה 'ערבי זקן, צולע ומסכן', בלי לחשוב על התכנים. אז אם אפשר לדבר על איזשהו דבר שאני מנסה להעביר אותו בעבודה שלי, בין השאר, זה שמאז שאנחנו ילדים קטנים, בכל מקום, לא רק בארץ, אנחנו די מובלים כצאן לטבח, לא יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים, אבל מגיל אפס מלבישים עלינו את הפנטזיות הלאומניות והתפיסות הדתיות והקונספטים החברתיים והפוליטיים של המקום שאליו נולדנו, ואנחנו בסוג של שטיפת מוח מגיל צעיר מאוד. אין לנו באמת חופש בחירה. לא יודעת אם את זוכרת את 'במדינת הגמדים': 'לראשון כובע פלדה ובידו סיכה חדה', תחשבי על זה".

אני זוכרת את השוק שלי כשחזרתי לקרוא את "חסמבה" כאדם בוגר

"בדיוק. ואין לזה סוף. אז זה אחד הדברים שמפעילים אותי כשאני יוצרת. ברמת התוכן, זה בעצם מה שאנחנו מתעסקים בו כל החיים בתיאטרון עכו, אלה בעיקר החומרים שמעסיקים אותנו. אנחנו עושים תיאטרון מחומרים אישיים שנושקים לדברים שהם חברתיים, פוליטיים ואוניברסליים, כי החיים שלנו מחוברים גם לאוניברסלי, לא רק לפנימי. ככה אנחנו עובדים כבר הרבה שנים, ואת הפורמט הזה אני מחילה על העבודה הזו. זה משהו שהוא חלק מהאג'נדה של המרכז לתיאטרון. מחטטים להנאתנו ולא להנאתנו בהוויה הישראלית, ומגרדים את הפצעים".


סמדר יערון (צילום: גדי דגון)

ביחד בעכו, ביחד בפונה

מתוך אמונה שהאמנות יכולה להביא לשינוי?

"אני תמיד אומרת שזו שאלת מיליון הדולר, כמה אמנות משפיעה על המציאות. זה קודם כל נובע מאיזו מצוקה ותסכול שלי כאדם, שמצאתי כלי רב עוצמה לעשות לפחות לעצמי יותר טוב, לעשות משהו שייתן לי הרגשה שאני את שלי אמרתי, את שלי תרמתי, ואת חלקי נתתי בדרכי, על מנת להראות שיש עוד אלטרנטיבות, ולהראות דברים שהם לא תמיד בפרונט.

"אנחנו גם חיים בעכו, שם פועל התיאטרון, ועכו זו עיר שיש בה אוכלוסייה פלסטינית ענפה, ואנחנו בקשר עם אמנים ויוצרים פלסטינים, ואנחנו באינטראקציה עם התושבים, אנחנו חיים בעיר מאוד מיוחדת, וזה גם משפיע על העבודה שלנו, ללא ספק".

הזכרת את אותה תחושת ביחד, שעלולה במחי רגע להפוך מאוד מסוכנת. קרה לך פעם שהתמסרת לתחושה הזו ללא העין הביקורתית שמלווה אותך כאמן? שהרשית לעצמך פשוט ליהנות מאותו ביחד, על הפן החיובי שיש בו?

"אני מוכרחה לומר שהפעם הכמעט יחידה שהרגשתי שאת המקום החיובי של הביחד הייתה כשהקמנו את התיאטרון פה בעכו. היינו קבוצה קטנה של ארבעה אנשים, זה היה ביחד כמעט משפחתי. רצינו להקים תיאטרון, ולא היינו מוכנים בשום אופן לקבל 'לא' כתשובה, ונאחזנו במקום כמו נערי הגבעות, בחלום להקים מקום שהוא שלנו ושאנחנו יוצרים בו באופן עצמאי וחופשי בתוך עכו עם התושבים. אבל אני לא יודעת כמה זה עונה לך על השאלה כי באמת היינו בסך הכל ארבעה אנשים, אז נשמרה שם הזיקה של האינדיבידואל וזה היה ביחד מאוד זהיר.

"הפעם השנייה שבה הרגשתי שלביחד יש איזו משמעות עבורי הייתה כשהגעתי לפונה, לאשראם של אושו, ושם ישבתי עם עוד כמה מאות אנשים בדממה, ועשינו מדיטציה, ועצם ההיכרות שלי עם האנשים שמגיעים לאשראם הזה, הסניאסים, ולהיות חלק מתפיסת העולם הזאת שהיא הפוכה לאווירה שגדלתי בה – לא נלחמים בשום דבר, ולא מנסים להשיג שום דבר, ולא צריך לנצח אף אחד, ולא צריך להיות יותר טוב או פחות טוב ממישהו, ולא קמים עלינו להרגנו, אלא אנחנו קבוצת אינדיבידואלים, וזה הבסיס. החירות וחופש הבחירה של כל אחד מאיתנו, המפגש כדי לשבת יחד במדיטציה ולחזק את המקום השקט והמדיטטיבי בתוכנו, וכדי לחלוק משהו מקסים, זה הביחד. שם ממש הרגשתי שלקהילה הזו אני מוכנה להשתייך".

נוכחות בוראת עולם

הזכרת את הביחד הראשון שנהנית לחלוק, בהקמת המרכז לתיאטרון של עכו, וזו הזדמנות לשאול אותך על "האמן היוצר", שפת העבודה הייחודית שלכם בתיאטרון

"המרכז לתיאטרון עכו נוצר לפני בערך שלושים שנה והתבסס מתחילת העבודה שלו על השיטה של גרוטובסקי, איש תיאטרון מהפכני פולני שפעל בעיקר בשנות השישים באירופה, ונקרא גם 'אבי התיאטרון העני', משום שקם נגד כל מכונות הבמה המשומנות של התפאורות הגדולות והמשחק הפומפוזי של אותה תקופה.

"דרכו הכרתי את התיאטרון הפסיכו-פיזי. הוא דיבר על זה שהגוף לא זוכר, אלא הגוף הוא זיכרון שקם לתחייה. הוא דיבר על מקומו של האמן והשחקן כבורא עולם בימתי, רק מעצם נוכחותו. מעצם זה שהוא מדליק נר על הבמה, מסתכל על משהו, חולק עם הקהל משהו אמיתי ואותנטי אישי שלו, הוא יוצר את העולם, וזו הייתה נקודת המוצא שלנו.

"משם פיתחנו את זה במשך השנים לשפה שאנחנו עובדים בה, שהיא מאוד פסיכו-פיזית, כי כל העבודה שלו מבוססת על הרבה מאוד עבודה פיזית, על מנת להביא את האמן למקום שהוא כל כך עייף, שהמנטל שלו מפסיק לעבוד והנפש מתחילה לעבוד, כך שקורה משהו יותר הוליסטי ומה שמתחיל לבוא לידי ביטוי זה דברים יותר עמוקים. אנחנו לא הולכים למדף ולוקחים טקסט ועובדים עליו, אלא יוצרים אותו, והוא בא מתוכנו.

"דבר מאוד חשוב שעושה את העבודה שלנו רלבנטית זה שאנחנו עובדים בכאן ועכשיו. אנחנו עובדים מרגע לרגע. החומרים וחומרי העבודה הם בסיס לשינוי, לאלתור. זאת הצעה. כי בכל פעם שאנחנו מופיעים אנחנו עובדים עם מה שקורה באותו רגע. אנחנו משנים, מביאים טקסטים אחרים, יוצרים קשר עם הקהל, נותנים למה שקורה לנו, לכל אמן עם עצמו, לבוא אל הבמה. את מה שמעסיק אותנו, מה שקורה לנו באותו יום, אנחנו מביאים לעבודה, וככה זה תמיד נשאר חי ומשתנה".

המופע "שירה בציבור למיטיבי לכת 2013" יעלה ביום ראשון, 13 באוקטובר ב-22:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב. יצירה וביצוע: סמדר יערון, ליווי אמנותי: ד"ר נטלי תורג'מן, יאיר ורדי.