ביום חמישי ה-24 באוקטובר 2013 תיפתח סדרת הרצאות הקונצרט של ד"ר אורית וולף במוזיאון תל אביב. תשעה מפגשים חודשיים לאורך עונת הקונצרטים המתקיימים בתל אביב זו השנה הרביעית. 
 
המותג המוזיקלי שלה נקרא "הרצאה קונצרט" והוא הולם את אישיותה ככפפה ליד. "תמיד הייתי מחוברת לקהל, מאז שאני זוכרת את עצמי על במות. חיפשתי את הקשר, את העיניים של המאזינים באולם. זה לא היה מקובל. בהחלט לא. קשר עם קהל היה בבחינת איסור".
 
"אחת המורות הראשונות שלי חנה שלגי (מן הידועות והמוכרות בישראל), היתה מורה מעולה, כל שעור נמשך שלוש שעות, היה לה כל הזמן הדרוש בשבילי. אבל כבר אז, כשהיא ראתה אותי מתייחסת לקהל, היא הבהירה לי שאני עולה לבמה, וכל מה שאני אמורה לראות הוא הפסנתר. כל מה שאני אמורה הוא להתייחס  למוזיקה ולקלידים. הקהל אמור לחוות אותי דרך הנגינה ותו לא".
 
לדבריה של אורית וולף הקהל "אוהב את הקשר הבלתי אמצעי. את החיבור ביני ובין האמנים שעל הבמה לבינו ואני, כבר מתחילת דרכי, אהבתי לחלוק את המוזיקה עם הקהל בכל צורה, כולל עיניים וכולל דיבורים".



אורית וולף, צילום: יח"צ

הגשה בגובה האוזניים
 
מה היא אם כן נוסחת וולף?     
 
"אני מארחת את טובי האמנים. כלומר, הרמה הגבוהה של כל קונצרט מובטחת. בעצם זה יותר מזה. האמנים, שאת רובם אני מכירה שנים רבות ויש בינינו הערכה הדדית, אלו אנשים שנעים לי לעבוד איתם.
 
הכנר סרגיי אוסטרובסקי  ואני משתפים פעולה כבר 14 שנים. גם כשהוא לא בארץ, אנחנו ממשיכים לשוחח דרך המיילים, ללבן נושאים וכך גם עם אמנים אחרים בסדרה. אבל וזה חשוב לקהל, ההגשה, או ההנגשה היא בגובה העיניים, בגובה האוזניים.

"הקהל, באמצעות השיחה שאנחנו האמנים מנהלים על הבמה בין היצירות, שותף לתהליך היצירה, להתלבטויות וכל זה תמיד בהלך רוח שאינו אקדמי מדי. אם דיברתי על סרגיי, המשתתף בתכנית הראשונה עם רביעית 'אביב' הרי שאני יודעת שתהיה כאן אווירה של הומור, של fun, וזה כמובן לא נשאר רק על הבמה".
 
השיחות אינן באות על חשבון היצירות?

"חד משמעית לא. היצירות מנוגנות בשלמותן. לדעתי יש כאן חוויה הגדולה מסך מרכיביה המילוליים והצליליים".

רביעיית אביב (מקור: אתר ההרכב)
 

כל האמנים שאת מארחת, או בעצם כל האורחים שהרי חלקם אינם מוזיקאים, הם גם אנשי מלים. הרי יש לא מעט אמנים שמעדיפים לנגן ולא לדבר מול קהל?

"מנסיוני, עד היום לא היתה בעיה של דיבור. ישראלים של כל ימות השנה וישראלים שבאים לביקורי מולדת, כולם ללא יוצא מן הכלל, לוקחים חלק בכל מה שמתרחש על הבמה. והקהל  כאמור אוהב את השילוב.
 
"השנה למעשה הקונצרטים  כבר נמכרו לסדרה אחת במלואה. כלומר כל תשעת האירועים. אנחנו כרגע – אנשי מוזיאון תל אביב ואני – שוקלים אם להוסיף יום נוסף. כלומר עוד סדרה או לא. 
 
"צריך להזכיר שהקונצרטים מתקיימים בבוקר, תמיד יש מי ששואלים על השעה. התשובה היא די פרוזאית. עשר היתה השעה שבה לימדתי באוניברסיטה. ענין של הרגל  כשחנכתי את הסדרה באולמות, המשכתי באותה שעה וראה זה פלא. היה קהל בשעה הזאת".

"גמלאים הם מאזינים מצוינים"
 
הקהל הרובו  הוא קהל של גמלאים?

"יש גם גמלאים והם מאזינים מצוינים. אבל לא רק. אחרי כמה שנים, ומתוך היכרות אישית עם לא מעטים בקהל, כאלה שלמשל מחדשים מנוי מדי שנה, אני יכולה לדבר על מגוון. החל מתלמידי תיכון שמגיעים כקבוצה, דרך צעירים שלוקחים פסק זמן בשגרת יום העבודה, אנשים שלוקחים חופש ליום או לחלק מן היום תשע פעמים בשנה".   
 
במה שונה ההיצע, או אפילו כל קונצרט, מקונצרט קאמרי מקובל?
 
"נסתכל על הקונצרט הראשון. האורחים הם כאמור חברי רביעיית 'אביב' סרגיי אוסטרובסקי הכנר הראשון, כבר התארח בסדרות שלי בעבר וצורת ההגשה מוכרת לו. אבל מעבר לדרך, העניין בקונצרט הזה הוא בשנה אחת בחייו של מוצרט, 1778. מוצרט ואמו בפריז. במהלך השהות המשותפת הוא עסוק בחיפוש מקור עבודה קבוע ללא הצלחה. הוא מלמד ומחבר יצירות להזמנת מנהלי סדרות בפריז. הוא סובל בעיר, סובל מזוהמה ומיחס משפיל של האוכלוסייה שלעזרתה הוא נזקק, כלומר האצולה.
 
"בתוך כל אלה אמו מתה. מוצרט שמן הסתם היה עד לאותו רגע ילד שהוריו טיפלו בו ודאגו לכל צרכיו, מוצא את עצמו חייב להתמודד עם העניין הטכני של טיפול באדם מת, לא סתם אדם, אמו. במקביל הוא חייב להתמודד עם הטראומה, לספר במכתב לאביו, או לתת למישהו אחר שיעסוק במלאכה. להיות נכון להשיב לשאלות שיגיעו מאביו ברגע שיוודע לו על מות אשתו.
 
"בחרתי שלוש יצירות, יצירה לפסנתר ללא תוספות, יצירה לפסנתר ולכינור ויצירה לרביעיית פסנתר. במוזיקה ובשיחה. בדרמה של היגון של הילד. אבל אצל מוצרט אין רק דרמה, יש הומור, יש אהבה ויש גם אופטימיות". 

אלתרמן, תפילות, שוברט, דלקרואה

באלו מהתכניות הקהל ירגיש  חידוש או גישה חדשה לחומרים שהוא מן הסתם כבר מכיר?

"למעשה בכל תכנית יש שילוב של המוכר והחדש. במאי למשל יש תכנית עם הזמר גיא מנהיים, שכוללת שירי אהבה ישראלים קלאסיים, כמו 'פגישה לאין קץ' או 'שמרי נפשך' של אלתרמן, שירים של ביאליק ועוד. את מלאכת החיפוש עשינו ביחד. גיא מנהיים ואני, בתהליך הזה של החיפוש, הסיבות, ההחלטה מה ייכנס בסוף בזה נשתף את הקהל.

"לעומת זאת ישנו מפגש שיהיה חדש לא רק לקהל אלא גם לי. המפגש עם יניב ד'אור ואנסמבל 'נאיה'. בסדרה הזאת יתארחו לראשונה אמנים כיאיר דלאל, עירא גבעול ואחרים. הקונצרט כולו מוקדש לתפילות ולכמיהות במזרח ובמערב. אם נחזור לרפרטואר המובהק, הפנתיאוני ביותר של המוזיקה הקאמרית, תכנית אחת שבה יצטרפו אלי  הכנר חגי שחם והצ'לן הלל צרי בנגינת שתי שלישיות הפסנתר של שוברט.



יניב ד'אור, צילום: רונן אקרמן

"בתוך כל אלה ישנו קונצרט הבונוס, היחיד שמתקיים ביום שישי ולא ביום חמישי. זה מפגש שמתבשל כבר הרבה מאד זמן,  למעשה היכרות של 16 שנים שתבוא לידי מימוש.  השותף הוא ד"ר דיוויד גרייבס, הכרנו באוניברסיטת תל אביב, כאשר שנינו לימדנו שם. גרייבס הוא מוזיקאי, רוקיסט, הופיע בעבר בהרכבים של רמי פורטיס, ריקי גל ואחרים ובמקביל התקדם בקריירה האקדמית כתיאורטיקן של האמנות.
 
"במפגש אתו  ביחד אם יש קשר בין מוזיקאים וציירים שחיו באותה תקופה, באך ורמברנדט, שופן האיש של המוזיקה האינטימית שלא יוצאת מן הסלונים של פריז ודלקרואה הצייר של הקנווסים הגדולים, הענקיים אפילו. או לצורך זה קשר הרבה יותר ברור בין  קנדינסקי לסטרווינסקי, שני גולים רוסיים במערב שעומדים בראש פריצות דרך אמנותיות. המסע  המשותף לגרייבס ולי יהיה אני מניחה, לא רק בונוס לקהל  אלא בונוס לשנינו שבקצה תהליך הבשלה נמצא את עצמנו מדברים על הנושא תוך ביצוע יצירות מלאות".

"רק לנגן שוברט כל החיים זה לא מספיק"
 
התחלנו בשיחה תוך ציון הקשר שלך עם קהל או לפחות הרצון לשתף כבר מן ההתחלה, מתי העניין הזה הפך מרעיון למציאות?
 
"בהתחלה זה היה מסלול לימודים מקובל במוסדות מכובדים ביותר. השוני היחיד במסלול שלי היה בכך שאני לא מימנתי את לימודי, אפילו יום אחד, כל הדרך האקדמית שלי היתה מרופדת במלגות שבהן זכיתי. בגיל 19 כבר הייתי בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת בוסטון, את לימודי ההמשך עשיתי באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון. זכיתי בתחרות בתחילת העשור השלישי לחיי.
 
"למרות הדרך וההצלחות הרבות, כבר אז הבנתי שיש משהו מנוכר ובודד בחיים שבהם אתה מתרוצץ מאולם לאולם, מארץ לארץ מבית מלון אחד לבית מלון אחר. אני יכולה לדבר על עצמי, ולהרגשתי האישית רק לנגן שוברט כל החיים זה לא מספיק. לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ואפילו עוד מאותו הדבר, זה לא התחום שבו אצליח להטביע חותם.
 
"מה שאני יודעת זה לחלוק את המוזיקה שאני עושה ואני אוהבת עם הרבים. במקביל ובשלב מסוים, מתוך ההיכרות עם תחום היצירתיות במוזיקה, התחלתי ללמד במסגרות של עולם הניהול והעסקים, איך לחשוב אחרת, 'לצאת מן הקופסה'. איך המוזיקה ודרך הביצוע יכולה לשמש אמצעי, כלי ניהולי.
 
"דוגמה אחת שלי מעולם המוזיקה היא הרגע שבו נגן על הבמה מנגן אלתור. אם נסתכל עליו לא כעל נגן, אלא כאל מי שחייב להחליט על גורל עצמו או על גורל חברה שבראשה הוא עומד, נראה שברגע האלתור הוא המוזיקאי עושה פעולה כפולה: מצד אחד הוא צריך למלא חלל זמן שנותר בגללו או לא בגללו, אבל ישנו חלל שטעון מילוי. איך הוא ממלא את החלל הזה, כאן באה לידי ביטוי יכולת היצירה שלו. הוא ממציא את הפתרון תוך כדי נגינה.
 
"אני מלמדת את צורת החשיבה הזאת בקורסים והשתלמויות למנהלים כחלק מתהליכי פיתוח יצירתיות בארגון. במקביל אני מעבירה כיתות אמן למוזיקאים, בעיקר בחו"ל על אותו העניין מנקודת המבט המוזיקלית.
 
"הרי אותה הקדנצה, הקטע שבו הסולן מנגן והכל סביבו משתתק, התזמורת מפסיקה לנגן, הבמה שלו מה הוא עושה עם הזמן הזה. חלק מהמלחינים השאירו את ההחלטה בידי הנגנים עצמם. אחרים כתבו את המוזיקה מראש. נגנים כיום ברובם הגדול, מנגנים את הקדנצה כפי שהמלחין כתב אותה, או לעתים הם בוחרים קדנצה שמלחין אחר או פסנתרן אחר חיבר במשך השנים.  אני באה ומנסה לשכנע אותם בכיתות האמן ליצור את הקדנצות בעצמם, לא לחשוש. זה היה נושא העבודה שלי לקבלת תואר הדוקטור.
 
"מה שאני מצפה מאמנים, אינו מתמצה ביכולת להיות לרגע מלחין ומלחין עצמאי, אלא לדעת שההחלטה היא לא רק ביכולת לחבר, או לאלתר, אלא גם לקחת סיכון, ייתכן שההחלטה תסתיים בביקורת לא מחמיאה.
 
"אני מכל מקום מתמידה בכיוון הזה ואחד ממורי הוא המוזיקאי רוברט לוין. לוין מוכר בין היתר בזכות עבודת העריכה שלו ליצירות שמלחינים מוכרים מבאך ואילך. כשהוא מנגן, הוא תמיד מנגן את הקדנצות שלו תוך כדי המצאתן. שאלתי אותו פעם למה הוא אינו רושם את הקדנצות שהוא יוצר ותשובתו, המתבקשת בעצם היתה ש'בכל פעם יש משהו חדש. אני לא מתעד את הקדנצות על מנת שלא אהיה מקובע'".



אורית וולף (תמונת יח"צ)


"אני נגד תחרויות לאינסטרומנטליסטים"
    
מה הוא מרכז העיסוקים שלך כיום, הרצאות במוזיקה, הופעות, סדנאות למנהלי חברות, הוראת מוזיקה?

"הופעות, יש לי כמה עשרות קונצרטים בשנה. בנוסף לסדרה במוזיאון תל אביב שנקראת 'בחותם אישי', יש לי סדרה של ארבעה מפגשים במוזיאון 'טיקוטין' בחיפה, ועוד במוזיאון 'ראלי' בקיסריה, במרכז 'ענב' בתל אביב, ובנוסף אני מרבה להופיע בחו"ל.

"יש אמנים קבועים שאני משתפת איתם פעולה כמו הווילנית נבוקו אימאי, המוכרת היטב בארץ. אני לא מלמדת בצורה מסודרת. אין לי אפשרות להיות צמודה למקום אחד ולתלמידים ולכן אני מלמדת בכיתות אמן. אני מרצה מגיל 24 ובזה אני מתמידה. הרצאות לחברות בתחום של 'מוזיקה ככלי לפתרון בעיות לחשיבה מנהיגותית' הרצאות שמיועדות למחליטנים. בשנים האחרונות אני גם אימא לשניים בני 5 ו-3 וגם זה עיסוק בתוך המערכת".

בעשייה שלך ניכר יסוד חזק של רצון לעשות בחברה שיש בה לא מעט תחרותיות, לא דיברנו כלל על תחרויות לפסנתר, לכינור וכיו"ב

"נראה לי שלהיות סוס מרוץ, כי זה מה שאתה בתחרות, זה עניין שאם לא נעלם עדיין, הוא בדרך להיעלמות. תעבוד שנים ובסוף מישהו ייקח אותך בסיבוב. אני נגד תחרויות לאינסטרומנטליסטים. אני בעד תחרויות בקומפוזיציה, בניצוח.

"כשאתה האמן המופיע יש לך התלבטויות, מעין תהליך החלטות פנימי של החלטות, השקעת מחשבה לפני, השקעת רגש או עוצמה או שניהם, בין היכולת לומר לקהל דברים באמצעות הכלי לבין האמירה המילולית. שם נמצא מרכז העשייה שלי". 


סדרת הקונצרטים של אורית וולף "בחותם אישי", תיערך בימי חמישי, בשעות 11:00–12:30, במוזיאון תל אביב. המפגש הראשון: 24 באוקטובר 2013. העונה כוללת 9 מפגשים. מחיר: 890 שקל. לפרטים: 03-6077020.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק