ברגע הראשון נדמה היה לי שזה סיוט שמתגשם. כסאות כתר פלסטיק של צוותא 2, אולם מלא קצינים במדים, נשקים בהצלב, ואסתרית בלצן או "גברת פסנתר" כפי שהיא מלגלגת על עצמה,  מוציאה את כולנו ל"מסע רב-תחומי חובק עולם סביב המילים והמנגינה של 'התקווה', מן התפוצות לישראל, מן התפילות לשירי המחאה, משירי עם ועד מוצרט, שופן וסמטנה, מן הרומנים לפולנים, ומהרצל ועד סאבלימינל".

 ואם כל זה לא היה מספיק כדי להרתיע, מבטיחה לנו בלצן מיד בהתחלה שהיא תספר לנו את הסיפור האישי שלה שהוא הסיפור של כולנו.

הסיפור שלה מתחיל בדמעה הזולגת על לחיו של אביה ששומע אותה מנגנת בקונצרט של הפילהרמונית את ה"מולדבה" מתוך הפואמה הסימפונית "מולדתי" מאת סמטנה. יצירה שיש בה את הצלילים שכל כך מזכירים את ההמנון שלנו - התקווה.

הדמעה הזו של אביה הופכת לצוואתו הרוחנית והיא שולחת את בלצן למסע של שמונה שנות מחקר שמניבות ספר ושני תקליטורי שמע שהוצאו על ידי משרד החינוך, ומופע בימתי של שעה וחצי שמגיש את סיפורו המרתק של ההמנון בשילוב נגינה על פסנתר וקטעי סרטים.



חיים בלצן (תמונת יח"צ)

תפילה ושיר עגלונים

בלצן יודעת היטב להוליך סיפור, לעשות את הפאוזות הנכונות, לבחור את האנקדוטות השוליות שיחיו אותו. והיא עושה זו בקלילות ובאופן קולח, נהנית לקחת את הספקנות הראשונית שאיתה באנו ולנפץ אותה לרסיסים קטנים. מעניקה לנו מעין הרצאה בביצוע חי שמצליחה להעביר הרבה מאוד אינפורמציה שלא ידענו. פותחת את הסודות שמעולם לא היו חבויים, ובכל זאת היו סודות.  
 
היא מגלה לנו שמנגינת התקווה בחציה לקוחה מתוך "ברכת הטל" של יהודי ספרד, תפילה ששרו בבתי הכנסת שם מאז המאה ה-14. ובחצייה השני היא לקוחה משיר עגלונים רומני עממי בשם: "הויסה צ'ה". מה שקצת מאושש ומניף את ההימנון הכל כך מופנם הזה
.
היא מזכירה לנו שמהשיר המקורי של נפתלי הרץ אימבר, "תקוותנו", נותרו חמש שורות, ואת שאר המלים 'התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים' תרמו לשיר שני אנשי חינוך  יהודה מטמון- מנהל גימנסיה הרצליה ודוד ילין.

והיא לא מחמיצה אף רגע היסטורי ציוני חוצב לב: שירת "התקווה" בפי ניצולי ברגן-בלזן לחיילי צבאות הברית בעת שחרור המחנה ב- 1945, שירת התקווה בטקס הכרזת העצמאות ב- 1948, ברברה סטרייסנד שרה "התקווה" במבטא אמריקאי כמחווה לגולדה מאיר, ויש גם "התקווה" עם הפילהרמונית בקונצרט הניצחון על הר הצופים ב-1967 בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין. קטעים חריפים ונקיים מול קטעים מרובדים וליריים. הכל נפרט לאיזה מרחב מודולרי שמעניק לנו תחושה דינמית ודורש מאיתנו התבוננות והקשבה פעלתנית.



אסתרית בלצן, צילום: יח"צ

הרחמים, הטעות, החרטה, ההבטחה

מסתבר שאפילו התיזמור של התקווה לא חף ממיתולוגיה ומי שתיזמר אותה הוא המנצח האיטלקי ברנרדו מולינרי שהגיע לישראל בתום מלחמת העולם השנייה והפך למנצח של הפילהרמונית בין השנים 1948-1945.  

כששב מולינרי לאיטליה עמד שם למשפט כחשוד בשיתוף פעולה עם הנאצים, שם נכלא ומת. לאחר שהתגלו מעשיו של מולינרי הפסיקה הפילהרמונית להשתמש בתיזמור שלו ורק ב- 1967 בקונצרט שנערך בהר הצופים הצליח ליאונרד ברנשטיין להחזיר את התיזמור של מולינרי שנתן לנו את "ההימנון הסימפוני היפה ביותר בעולם". ומאז ועד היום זהו התיזמור אותו מנגנות כל התזמורות הסימפוניות בישראל.

"התקווה" הוא מופע לציונים מיטיבי לכת אבל הוא גם מופע שיודע להעניק את הסיפור לאנשים כמוני, הספקנים, אלה שמרגישים שיש להם יחסים לא קלים אך עמוקים מאוד עם המקום הזה. אלה, שבתוך הפיזור והרעש של העת הזו, מפסיקים לחלום. כי בתוך הפנייה הישירה לקהל והנימה האישית, וגאוות המילים אפשר באמת לפגוש את ה"תקווה", אבל גם את הרחמים, הטעות, החרטה, ההבטחה. וגם לא חייבים לקחת את כל הציונות הביתה.

וכן, בסוף גם אני עמדתי ושרתי: "כל עוד בלבב פנימה", וזייפתי כמו כולם כשהמלודיה קפצה באוקטבה שלמה: "עוד לא אבדה תקוותינו". ולרגע אחד היגון היה דומה יותר לחופש, ויכולתי לראות את קצה קורת הרוח, ואת ההימנון שנולד מתוך מה שנמתח בין כל כך הרבה קטבים.



אסתרית בלצן (תמונת יח"צ)


*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק