פסט' "קולה של המילה" מייצר כל שנה מופעים מתוך טקסטים שאינם מחזות. שיחה עם המנהל האמנותי
מופעים על פי חוזים
"קולה של המילה 2013", פסטיבל הדגל של הזירה הבין-תחומית בירושלים, מזמין השנה את משתתפיו וקהלו לשלושה ימים של מסע אמנותי רב תחומי שיתרחש בסמטאות, מרפסות וחצרות שכונת קטמון ח'-ט', תחת הכותרת "חוזים בקטמונים".
18 יוצרים מתחומים שונים הכוללים מחול, ארכיטקטורה, משחק, מוזיקה, ציור, שירה, סאונד ונגינה, נחלקו לזוגות וחברו לעבודות הבודקות את נושא החוזים כהשראה וכבסיס ליצירה, כשהאכסניה שבה מתקיים הפסטיבל מאפשרת להם יצירת מערכת יחסים קצרה ואינטימית, חוזה זמני בין היוצרים, הצופים, החלל ותושבי השכונה.
"במשך כל שנותיו, 12 עד היום, נוצר הפסטיבל מתוך חזון של לייצר מופעים מתוך טקסט שהוא לא מחזה", מספר שביט ירון, מנהלו האמנותי של הפסטיבל. "בשנה שעברה הנושא היה 'מכתבים', לפני שנתיים הנושא היה 'קולה של סבתא', והשנה 'חוזים'. שהרעיון הוא לקחת איזשהו טקסט שהוא לא מחזה במובן הקלאסי של המילה, זה יכול להיות כל דבר, ועל פיו לייצר מופע.
"הנושא שבחרנו השנה הוא 'חוזים', ואחד הדברים ששונים בפעם הזאת מהפעמים הקודמות הוא שהאירוע לא יקרה במקומות הרגילים שבהם קורה אירוע כזה, בכל מיני במות שיועדו לאירועים או למופעים כאלה, אלא בשכונת קטמון, עם אמנים שבאופן הכי פשוט וישיר הגיעו לשכונה, ובמפגש הישיר שלהם עם המקום, ייצרו את המופע".
למשל?
"למשל זוג אמנויות שמתעסקות במחול ובאור עושות את העבודה שלהן בתוך כניסה לבניין וצריכות להתמודד עם שאלות שהן לא היו מתמודדות איתן בחלל סטרילי, כמו מה קורה עם הדיירים שגרים בבניין, או איך מתמודדים עם האור של חדר המדרגות שנדלק ונכבה.
"יש פה מטרה לקיום מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם השכונה. הכוונה היא שהאמנים בגופם, ללא כל מיני גורמים כמו גופי הפקה וצוותים טכניים שיתכננו את המפגש הזה, מגיעים בעצמם ויוצרים את העבודות בתוך השכונה אל מול השכונה".
המפגש בין גוף כמו הזירה הבין-תחומית לשכונת קטמון הוא מפגש בין שני קצוות מאוד מרוחקים, כביכול, בלשון המעטה. למה בחרתם דווקא בשכונה הזו?
"גיא ברון שהוא המנהל של 'הזירה' פנה אלי מתוך רצון לקיים אירוע מחוץ לאיזורים המתוירים ומחוץ לבמות הרגילות. אני למדתי 12 שנים בגבעת גונן, שזה בית ספר שממוקם בקטמון ח'-ט', אז הצעתי את הרעיון לעשות את זה פה בשכונה. זו שכונה מאוד מיוחדת, שנבנתה במהירות הבזק בשנות החמישים שישים לקליטת עלייה. החלק העיקרי של השכונה הוא שיכונים מלבנים כתומות, עשרות שיכוני רכבת כאלה שכולם בנויים בצבע כתום כזה, שזה כשלעצמו משהו מאוד ייחודי בנוף הירושלמי שכולו בנוי אבן ירושלמית.
"השכונה הזו הייתה בעבר שכונת-ספר של ירושלים. אנשים שפגשנו פה מתארים את התקופה שהם חיו פה בלי חשמל ובלי שום אמצעים. עם תהליך ההתפתחות של ירושלים, העיר עטפה את כל השכונה הזו. החלק הזה של קטמון זה חלק מאוד ספציפי בקטמונים והיום השכונה הזאת נמצאת בלב ירושלים.
"בגלל האופי של השכונה יוצא שאם מסתכלים מסביב לה אפשר לראות התפתחות מטורפת: יש פה את אצטדיון טדי ואת קניון מלחה ומגדלי הולילנד ודרך בגין, ורק השכונה הזו נותרה בדיוק כמו שאני זוכר אותה משנות השמונים של ילדותי. הדבר היחיד שהשתנה אולי זה התושבים. היו אלה שבחרו לצאת מהשכונה, והחליפו אותם עולים רבים מאתיופיה. אז יש פה מצב מעניין של שכונה שנתקעה בזמן, למרות המיקום שלה ודרכי הגישה אליה".
הכרזת העצמאות על פי הקטמונים
אני משערת שהציפייה היא שאם אתם נכנסים לתוך השכונה, גם השכונה אמורה להיכנס לתוך היצירה שלכם
"המטרה של 'הזירה' היא לשמור על רף אמנותי מאוד גבוה של אמנות ניסיונית, חתרנית, ובאמת כשאומרים 'מופע בזירה' לא מתכוונים לתיאטרון במובן הקלאסי של המילה, אלא למופעים מיוחדים, מרתקים ויוצאי דופן. במובן הזה היה לנו חשוב לשמור על היושרה הזו של המעשה האמנותי ולא להיסחף לאיזשהו ניסיון לייצר אמנות קהילתית, ולא לבוא באיזו יומרה לשנות את העולם ולייצר מקום טוב יותר אחרינו.
"מה שהיה חשוב לנו בצעד הראשון שצעדנו לתוך השכונה זה לייצר אמנות של אמנים שבאים עם הרצון לייצר אמנות ברמה הכי גבוהה שהם יכולים.
"הדרך שבה השכונה נכנסה לתוך העבודה היא בזה שהאמנים נשלחו אל השכונה בלא כל אמצעים או תיווכים. מופע שמתקיים באולם, לצורך העניין, צריך שתהיה לו הגברה, תאורה, צוות, מפיקים. כאן מדובר ב-18 אמנים שהתחלקו לזוגות וכל זוג יצא לו לדרכו לפגוש את השכונה באופן ישיר. המפגשים האלה נטמעו בעבודות כי כשאתה בא ועובד בתוך כניסה של בניין אתה דופק בדלתות של האנשים ואתה רוצה באיזשהי דרך לייצר איזו שהיא מערכת אינטימית בינך לבין התושבים פה.
"אני יכול לתאר לך אנשים שבתוך תהליך האמנות שלהם נתקלו באילוצים שאזור מגורים, בעיקר כמו קטמון, מביא איתו, וכך השכונה חזרה ונכנסה לתוך העבודות.
"זה מפגש ישיר של אמנים שרוצים לשמור על היושרה שלהם, עם שכונה שחשוב שתישאר היא עצמה ולא תנסה להיות משהו אחר. משם נולד המקום שבו המפגש מעניין. המהות של הפסטיבל הספציפי הזה זה המקום שבו אנשים נפגשים, כי חוזה בדיוק עוסק במקום הזה של המפגש בין שני צדדים אז הנושא מאוד מאוד התאים, כי באמת זה לב לבו של הדיון, בעיקר בשכונה שכולה על תרבות השיכון והחוזה פה מהדהד מכל פינה".
תן לי דוגמה למפגשים נוספים כאלה דרך עבודות נוספות
"יש את העבודה של עלית קרייז ושרון גבאי. עלית היא שחקנית ופרפורמרית, גם לשרון יש רקע במופע והוא אמן פלסטי שמתעסק הרבה בסאונד, והעבודה היא מופע ובו הקראה של חוזה. תוך כדי זה שעלית מקריאה את החוזה, יישמעו דרך טלפון שיוגבר אנשים שגרים בבניין שניצב מאחוריה, שיתקשרו ויספרו סיפורים על המקום שבו הם גרים.
"עבודה נוספת היא של נטע מייזלס ודותן ברנד, שעברו בין האנשים בשכונה והקליטו אותם מקריאים קטעים מהכרזת העצמאות, שהיא בעצם ההשראה לחוקי היסוד של המדינה. מה שנטע ודותן הציעו לאנשים זה לעשות תיקונים משלהם לקטעים שהם מקריאים מההכרזה. מה שיופיע בעבודה זו ההקראה שתישמע מפיהם של אנשי השכונה, בצירוף לטקסט של ההכרזה, שעליו תופיע החתימה של כל אדם שיקריא את הקטע והתיקון שהוא מציע, או הטוקבק שיש לו להגיד על הקטע שהוא הקריא. זה יוצא הכרזת העצמאות על פי הקטמונים, וכל זה יישמע דרך תחנת רדיו פיראטית".
עבודה נוספת בפסטיבל תציג הלחנה של מקבץ שירי אהבה צרפתיים לשכונה, שיביעו את הזרות של מעשה האמנות בתוך מרחב מגורים, עבודה אחרת תציע הצצה וטעימה מתוך מפגשים אישיים, יומיומיים, שיחות על ספסל ואירוח במטבח שערכו היוצרות עם תושבי השכונה, אלה ועבודות נוספות בפסטיבל, מחדדות את שאלת התגובות המקומיות למפגש בין המקום והיצירה שנדמה שמגלמים, כאמור, שני קצווות השונים כל כך זה מזה".
הבמה העיקרית היא השכונה
"כל האמנים זכו פה לתגובות", מציין שביט, "כי עצם העבודה היא בתוך השכונה במובן הכי עמוק. אנחנו נמצאים בתוך אזור המגורים, והתושבים חווים את ההכנות, חווים את השיח שנוצר פה מסביב. כשהפסטיבל יקרה לא נגדר איזורים, לא נשים רמקולים ונשמיע מוזיקה, יש פה את האיזור המסחרי שפותח את דלתותיו כך שבמקום שנגיש איזה כיבוד תהיה המכולת פתוחה. הדברים יישארו כמו שהם. הבמה העיקרית היא השכונה.
"התגובות של האנשים מאוד מפתיעות. יש כאלה שבוחרים לקחת חלק גדול יותר ויש כאלה שבוחרים לקחת חלק פחות גדול, אבל כולם מפרגנים לעצם זה שניכנס לתוך המקום שלהם ולתוך העולם שלהם, כי זו באמת שכונה שהיא מאוד לא באור הזרקורים, וכשקורה פה משהו כזה הם מברכים עליו.
"בתקופה שבה הייתי תלמיד פה היה מאמץ מאוד גדול ומיוחד בשכונה הזו. בית ספר גבעת גונן היה בית ספר שעשו בו אינטגרציה, ברוח ערכי תנועת העבודה, אז נכנסו הרבה מאוד תלמידים משכונות מאוד חזקות בירושלים והפשע נמחק מהשכונה.
"יושב ראש השכונה, ימין סויסה, היה פה דמות מוכרת והייתה פה קהילה חזקה. אבל מאז אנשים שגרו פה רצו, במרכאות, לשנות את גזרת גורלם, עיקר האוכלוסייה הטובה יצאה מפה החוצה ולמרות שלא חזרו כל המיתוסים השליליים, השכונה חזרה להיות שכונה עם מצב סוציו אקונומי נמוך.
"היה פה רגע של השכונה שהוא כן היה מיוחד, ומבחינתי הרגע הזה הוא בגלל המפגש שלי עם השכונה בילדותי. ללמוד ולחיות בתוך השכונה הבהיר לי יפה מאוד שכל המיתוסים האלה שמקושרים בה לא היו קיימים בכלל.
|דווקא פה, בשכונה שהיא הכי 'שכונה' בעולם, אני לא נתקלתי למשל בנושא כמו השד העדתי, במשך 12 שנות לימוד, אז באמת יש משהו במפגש הזה שבא וחושף ומתיר את הקשרים שאנחנו קושרים בראש לפני שאנחנו פוגשים את הדבר פנים אל פנים.
|לנו באמת חשוב שהעיקר בפסטיבל הזה יהיה המפגש, ולא המניפסט שעומד מאחוריו. כל מה שהוא מנסה להיות זה ישיר ואינטימי וקטן, ולהשאיר את מה שקורה פה בין כה וכה, שזה השכונה עצמה".
פסטיבל הזירה הבין תחומית "קולה של המילה" ייערך בימים שלישי עד חמישי, 22– 24 באוקטובר 2013 ב-19:00 ברח' סן מרטין 29 , שכונת קטמון ח'-ט' ירושלים. לפרטים ולרכישת כרטיסים02-6783378.