שלושה מנהלים מוזיקליים חדשים בתזמורות ישראל עמדו על דוכני המנצחים בסדרות הפתיחה: יוסטוס פרנץ בסינפונייטה הישראלית באר שבע, שלו עדאל בתזמורת הקיבוצית נתניה ושו צונג בתזמורת הסימפונית חיפה.

חילופי מנצחים של הרגע האחרון הביאו לשיבוצם של מנצחים צעירים בסדרות הפתיחה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בהתבוננות ראשונה נראה ששניים מן המנצחים השתמשו בקונצרט הראשון בעונה כמצע להצהרת כוונות להצבת יעדים.

מנסה לתת לסינפונייטה להרגיש כמו סימפונית

יוסטוס פרנץ, הפסנתרן והמנצח הגרמני, מנצח הסינפונייטה הישראלית באר שבע, אינו שם חדש בישראל. בעבר ניצח על הפילהרמונית הישראלית ועל הסימפונית הישראלית ראשון לציון, והופיע כאן גם כפסנתרן סולן. בהופעה הראשונה כמנהל המוזיקלי בחר לנצח על הסימפוניה החמישית של בטהובן ועל הסימפוניה השנייה, "שיר תהילה", של מנדלסון.

השאלה שמותיר אחריו פרנץ בקונצרט הראשון היא האם הוא מנסה לתת לסינפונייטה (תזמורת בת 30 נגנים) להרגיש כמו תזמורת סימפונית. הקונצרט הזה, ומן הסתם מחזור יצירות ברהמס בהמשך השנה, דורשים נגנים נוספים.

הקונצרט הראשון ששמענו באולם הבית בבאר שבע כלל הרבה נגנים אורחים מישראל ומגרמניה; הסולנים לינדה בוקוסיני וטאמב בונאני מדרום-אפריקה ואפרת אשכנזי מישראל, שלוש מקהלות המקהלה הקאמרית של האקדמיהלמוזיקה ירושלים, המקהלה הקאמרית תל אביב וזמרי מקהלת האקדמיה הבינלאומית מליבק שבצפון גרמניה. המנגנון הזה שהוביל יוסטוס פרנץ התקבל על-ידי הקהל בהתלהבות, כצפוי.

הקונצרט הראשון לא חף מליקויים – פחות בסימפוניה החמישית של בטהובן, שזכתה לביצוע נמרץ, ויותר בסימפוניה של מנדלסון, בקטעים שהיו נועזים במקצבם האטי ועם זאת בעייתיים בתוכן. בשירת שלוש המקהלות נשמעה תביעה לגיבוש יתר או ליותר חזרות משותפות.

אבל גם בליקויים אלה אין כדי להמעיט מעוצמת השינוי. שלושה מנגני התזמורת – שרה אליסף בקלרנית, שרה פינטלינג בחליל והנגן הראשי, הכנר ירון פרנסקי, נשמעו, בקטעי סולו מעולים בעיקר ובהובלה, כסנוניות המבשרות את בואה של עונה חדשה.

יכול לסמן "וי" ליד הדרישה לצליל גדול

מנהל מוזיקלי חדש נוסף התייצב לפתוח את העונה עם התזמורת הסימפונית של העיר חיפה באודיטוריום העירוני. שו צ'ונג הסיני בנה תוכנית מגוונת שהולמת תזמורת סימפונית: שלוש יצירות רומנטיות: הפתיחה לאופרה "נורמה" של בליני ושתי יצירות לצ'לו ולתזמורת של צ'ייקובסקי – "וריאציות רוקוקו" ו"קטע קונצרטי" עם הסולנית הרוסייה טטיאנה וסילייבה, ושתי יצירות פוסט-רומנטיות: "דון ז'ואן" וסוויטה "אביר הוורד" (קטעים מתוך האופרה באותו שם) של ריכרד שטראוס.

לווסילייבה, הצ'לנית הסולנית, היה צליל חיוור ככל שהדבר נוגע לעומק, לרומנטיקה ולתחושה של אינטימיות במשולש סולן-כלי-קהל. היא אמנם הפליאה בנגינה זריזה, אבל צ'ייקובסקי מבקש ממדים נוספים.

ה"סינפוניה" המשמשת כפתיחה של בליני היא בעיקרה סדרה של "מכות" צליל תזמורתיות, הרבה כלי נשיפה, אתנחתאות למיתרים וביניהן רגעי פיוט להיטיים של החליל, הבסון, הנבל ובעיקר האבוב. אלה די נבלעו על במת האודיטוריום החיפאי, ונותרה תחושה שהצליל הגדול הוא החשוב.

תחושה זו קיבלה משנה תוקף בשתי היצירות עתירות הקלוריות התזמורתיות של שטראוס. שוב בלט בעיקר הצליל הגדול. ברשימת המטלות של המנצח שו צ'ונג הוא יכול לסמן "וי" ליד הדרישה לצליל גדול. עכשיו נותרו הדרישות לעידון ולהעמקה ולעתים לרוך, על אלה הוא יעבוד בהמשך העונה.

נגינתו של שיץ האוסטרי היא מופת לחלילנים

מנהל מוזיקלי שלישי על במת תזמורת הוא שלו עד אל, שקיבל לידיו את ניהול תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית. עדאל, שעד לפני זמן קצר ניצח בעיקר על רפרטואר מוקדם ממושבו כנגן צ'מבלו, מגוון בשנים האחרונות את הקריירה שלו ופונה לניצוח ולניהול מוזיקלי.

בקונצרט הראשון בחר בתוכנית שמתווה את כיוונה החדש של התזמורת: רוח מגוונת כמו בעשור האחרון בהדרכת ירון גוטפריד, אלא שכאן הגיוון הוא בתוך המאגר הקלאסי במובן הרחב של המלה. עדאל, מנצח בעל-פה בתנועות מדודות ומדויקות, הוביל תזמורת שנשמעה כתזמורת מוצרט מובהקת בנגינת הפתיחה ל"דון ג'ובני".

שלו עד אל, צילום: יח"צ

סולן הקונצרט, קארל-היינץ שיץ, החלילן הראשון של הפילהרמונית הווינאית, ניגן עיבוד שלו לקונצ'רטו לכינור המפורסם של מנדלסון. יהיו ללא ספק מי שלא יסכימו עם עיבוד יצירה שנכתבה לכלי מיתר לטובת כלי נשיפה, מסיבות שונות (בעיקר מגבלות צליל כלי הנשיפה לעומת העושר של כלי המיתר), אלא שעיבודים מן הסוג הזה נעשו לאורך השנים גם על-ידי המלחינים עצמם, ומה לנו כי נלין. בדבר אחד אין כל ספק: שיץ האוסטרי הוא חלילן מעולה ונגינתו היא מופת לחלילנים.

התזמורת ביצירה הזאת – גם בנוסחה המקורי – היא שותפה מלאה לסולן, שמשך את הנגנים למעלה. רגע אחד שאקח מן הביצוע הזה דווקא הוא הדיאלוג שמנהל שיץ עם חלילניות התזמורת דפנה יצחקי וסבטלנה רוגינסקי, דיאלוג ש"חשף" איכויות "חלום ליל קיץ" שדוניות בקונצ'רטו. יופי.

הקונצרט הסתיים בסימפוניה של הצ'כי יאן וצלב בוֹרישֶק, שנולד בשנה שבה מת מוצרט, חי 35 שנה כמו מוצרט וזכה לכינוי "מוצרט הצ'כי". הגם שניתן לגלות ביצירה טביעות אצבע של מוצרט, היידן, בטהובן מוקדם ושוברט, יש לה מקום בזכות עצמה, בעיקר כשהיא משמשת אמצעי לגיבוש צליל התזמורת – סערת הפרק הראשון, העידון והפיוט בשני והסחף בפרק האחרון – תפקיד שהיא מילאה בהצלחה בקשר שבין נגני נתניה-הקיבוצית למנצח החדש עדאל.

הצלחה שעוד תיזכר בדברי ימי התזמורת

התזמורת הפילהרמונית הישראלית החלה את השנה בשני ביטולים דרמטיים. שני מנצחים שמעטרים את תוכנית העבודה ואמורים למשוך קהל, קורט מזור וכריסטוף פון-דוהנני, לא התייצבו על במת היכל התרבות.

הראשון ביטל כבר לפני שבועות רבים, והאחר הספיק אפילו להגיע לישראל, אבל חש ברע ולא ניצח על הקונצרטים. אם זו הדרך להקפיץ למרכז הבמה שמות לא מוכרים ולתת לקהל להאזין ולשפוט בעל-כורחו, הרי שהתזמורת הפעם היטיבה עם מנוייה.

את מקומו של מזור מילא בהצלחה רבה, שעוד תיזכר בדברי ימי התזמורת, להב שני בן ה-24. שני, שזכה בתחרות למנצחים לפני חודשים אחדים, ביקש לשנות את התוכנית המקורית של מזור והחליף סימפוניה של בטהובן בסימפוניה של מאהלר. הוא גם החליף כסולן את הכנרת אן סופי מוטר, שביטלה את בואה, וניגן קונצ'רטו לפסנתר.
תוכניתו כללה את הפתיחה על נושאים עבריים של פרוקופייב, את הקונצ'רטו ברה-מינור של באך ואת הסימפוניה הראשונה של מאהלר. שני, שעדיין נראה ילד, לא היה ילד על דוכן המנצחים. בהנפת השרביט וללא שימוש בתווי הפרטיטורה (ניצח על הכל מהזיכרון), הוא היה ברור וחד והתמודד עם נגני התזמורת – שכבר "אכלו" מנצחים ותיקים ממנו לאורך השנים – בכוחות שקולים.

להב שני, צילום: יח"צ

נגני הפילהרמונית, וזה ניכר בנגינתם כמו גם בהבעות הפנים ובמחוות הגוף, הלכו איתו ברצון. צליל בהיר וברור, מן השקט הפותח את הסימפוניה, דרך הרעם הבא מיד אחריה והרגעים הכמו-עממיים בהמשך – הכל היה שם. מי שרצה גם היה יכול לשמוע איך המוטיב "היהודי" של מאהלר מתכתב עם הנושא המרכזי בפתיחה של פרוקופייב.

גם כסולן ביצירה של באך לא דעך כוכבו. לא ביצוע אותנטי, אבל קרוב מאוד לרוח האותנטית. עם הובלה כמו זו של להב שני, המוזיקה מדברת לבדה, אין צורך לחפש מלות הסבר.

מעדיף את המהירות והעוצמה על קולות פנימיים

מצב דברים דומה, לפחות לקהל בישראל, היה מנת חלקו של ריאן מק-אדאמס, האמריקאי הצעיר שהיה אמור להחליף את פון-דוהנני בתזמורת הפילהרמונית הישראלית בכמה מן הקונצרטים, ולבסוף מוצא עצמו מנצח על הסדרה כולה.

הפתיחה "ייצורי פרומתיאוס" של בטהובן סימנה שלפנינו מנצח שיודע את מלאכתו היטב. היצירה הקלילה (מוזיקה למופע מחול) של בטהובן נשמעה עשירה ועשויה היטב. לעומת זאת, בסימפוניה השביעית של בטהובן, היא החלה בחיוניות כשהקטע הסולני הראשון, של החלילן אייל עין-הבר, מתווה כיוון. אלא שמק-אדאמס בהמשך נשמע כמי שמעדיף את המרץ, המהירות והעוצמה על פני הרמזים לקולות הפנימיים.

עם זאת, בסופו של הערב התחושה היתה של ביצוע מלהיב, סוחף ומרגש. יצירת הסולו כאן ראויה להתייחסות בפני עצמה – הקונצ'רטו לשני פסנתרים ק' 365 של מוצרט בנגינת דואו אמאל, בישארָה הרוֹני וירון קולברג. בהופעה ראשונה על במת הפילהרמונית הקרינו שני האמנים הצעירים (בני 30) חום, לבביות ובעיקר עונג של עשיית מוזיקה. בלי להזדקק למדפדפים (אני מניח שפסנתרים מבוגרים יותר היו עומדים על כך שיישבו לידם מדפדפים בתווים), השניים, כמו להב שני בסדרה שקדמה להם, סיפקו תשובה החלטית לשאלה למה לצאת לאולם הקונצרטים לקונצרט ולא להסתפק בהאזנה בבית.

ריאן מק-אדאמס גילה כאן רגישות כמלווה וסיפק לשניים את כל השטח הנחוץ להפגין את מגוון כשרונותיהם בנגינה, בנשימה הקשובה ההדדית ובכלל. את יצירת ההדרן שהם בחרו לבצע חיבר אבנר דורמן, שידע לספק להם בכמה דקות את הצבע והמקצב המזרח-תיכוניים והנוכחות המשלימה של ישראלי ופלסטיני על במה אחת. הקהל נשבה בקסמה של היצירה, שהיתה ללא ספק זוכה בהרמת גבה ובמשיכת כתף אילו הופיעה ברשימה כאחת היצירות בתוכנית.

"תזכרו שאתם שומעים את הביצוע האחרון ליצירה הזאת"

תזמורת סולני תל-אביב, כמו התזמורות הגדולות, החלה את העונה בקונצרט גדול בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב, כשהסולנים הם ארבעה פסנתרנים: רביעיית מולטי פיאנו שחבריה הם תומר לב, ברניקה גליקסמן, דניאל בורוביצקי ורביב לייבזירר (מנגנים ביצירה הראשונה על ארבעה פסנתרים ובהמשך שלושה נגנים על שלושה ולבסוף ארבעה פסנתרנים על שניים), וכן מקהלת זמרי קולגיום וארבעה סולניה.

אהבתי את הקונצ'רטו לארבעה כלי מקלדת של באך בלה-מינור, שפתח את התוכנית. ניכרה היטב נוכחות אישית של כל אחד מארבעת הסולנים, וכמוה גם העבודה של הרביעייה מול התזמורת.

רביעיית "מולטי פיאנו", צילום: יח"צ

המיסה של שוברט בסיומו של הערב זכתה לביצוע הגון. מכלל התכונית דיברה אלי היצירה שזכתה לביצוע בכורה, "אשרי הזורעים" של עודד זהבי, של הרכב יוצא הדופן של ארבעה פסנתרנים על שני פסנתרים. עודד זהבי הקדים דברים לנגינה ואמר: "תזכרו שאתם שומעים את הביצוע האחרון ליצירה הזאת, כי מתי שוב יזדמנו על במה אחת תזמורת, מקהלה וארבעה פסנתרנים?".

היצירה היא מעין איפכא מסתברא; יצירה עשירה במלודיות, בגוונים ובקולות, כאשר הטקסט מבקש צנעה ושקט. אברהם בן-יצחק משבח את מי שגאוותם היא כענוות הלובן אחרי הקשת בענן, את מי שעל שפתם תפרח דומייה ואת מי שחוקם התמיד הוא בלי אומר. עודד זהבי מספק דרמה רב-ערוצית. האם מתוכו תצמח הענווה? לשמיעות הנוספות הפתרונים.