מוזיקה - הבגדים החדשים של דור צויגנבום

דור צויגנבום, שחקן, במאי ומחזאי, מביים את "בגדי המלך" של נסים אלוני כנגד כל הסיכויים

בימים אלה מעלה הסטודיו למשחק ניסן נתיב בירושלים את הקלאסיקה "בגדי המלך" של המחזאי נסים אלוני, בבימויו של דור צויגנבום.

אלוני, מהמחזאים הבולטים והלא-מובנים שפעלו כאן, כתב את המחזה בשנת 1961 כסאטירה מז'אנר "מחזות המלוכה" שלו, העוסקים במלכים ובנסיכים, וכהמשך אקטואלי לאגדת הילדים "בגדי המלך החדשים" של הנס כריסטיאן אנדרסן.

ההצגה, שעלתה לראשונה בתיאטרון הבימה ב-1961 ועסקה בשקרים ובסיאוב הפוליטי במסדרונות השלטון, מיקמה את אלוני כמחזאי ישראלי מוביל. בשל אורכה הבלתי שגרתי וכדי להפוך אותה לקלה יותר לעיכול, יצרו עבורה הבמאי מיקי גורביץ' והמתרגם דורי פרנס עיבוד בשנת 1992, שעלה ב-2004 כקופרודוקציה של החאן הירושלמי ותיאטרון הבימה, ועולה כעת בסטודיו ניסן נתיב.

"תעשיית התיאטרון בארץ יוצאת מגדרה כדי לא לגעת במחזות של נסים אלוני," קובע דור צויגנבום, במאי ההצגה. "הוא לא קל להבנה, לא קל לביצוע, ואי-אפשר לקטלג אותו. אבל מדובר ביוצר ענק, אחד הגדולים שהיו כאן, וקפצתי על ההזדמנות לביים מחזה שלו."

"כשנופל האסימון, אתה קולט כמה הוא גאון"

צויגנבום (53), שחקן, במאי, מחזאי ומורה למשחק, פגש לראשונה באלוני לפני 20 שנה, והמפגש הותיר בו רושם עז. "יצא לי לעבוד איתו בתור שחקן צעיר בפסטיבל עכו, בהצגה 'ממשלת הנשים'", הוא נזכר. "שיחקתי שם עם קרן מור, אסתי קוסוביצקי ועוד שחקנים, והבמאית אמרה שתביא אותו כדי שיסביר לנו את המחזה. אחרי שהוא בא, לא רצינו שילך. זה היה מפגש מדהים. מצד אחד הוא היה איש קשה להבנה ומצד שני יוצר גדול, פורץ דרך, שעושה קסמים בשפה העברית".

מה הופך אותו לכל-כך קשה להבנה? מה מרתיע תיאטרונים מלהעלות מחזות שלו?

"קודם כל, אי-אפשר למסגר אותו בז'אנר מסוים. הוא נוגע בכל הז'אנרים – ברכט, קומדיה דל-ארטה, יווני, מודרני, הוא עושה מישמש של סגנונות שהשפיעו עליו. 'בגדי המלך' הוא ערבוב של עולמות, אגדת עם במציאות עכשווית. אין לו בעיה ליצור עולם משלו, ולא קל להבין את זה.

"חוץ מזה, העלילות הן לא ליניאריות אלא מצטברות, שכבות על שכבות של דמויות ועלילות משנה, והשפה שהוא משתמש בה היא לא ישירה, אלא טבולה בדימויים יפהפיים שלא תמיד מובנים בשמיעה הראשונה.

"הוא לא מקל עליך, לא רושם הנחיות בימוי, יש רק ערימה של טקסטים. הוא נותן לדמויות לדבר, וצריך לפענח את זה. זה אתגר לא פשוט. אבל כשאתה מבין משהו, כשנופל האסימון, אתה קולט כמה הוא גאון. שום דבר אצלו לא סטנדרטי. הוא כל הזמן ממציא מחדש את השפה, וזה דורש הקשבה ופתיחות. זה לא היה קל, לא לי כבמאי ולא לתלמידים. העבודה היתה לפעמים סיזיפית, אבל היה שווה, כי יש בו כל-כך הרבה יופי, מוזיקליות, מסתורין וחוכמה".

בגדי-המלך-קרן-קרייזר.jpg

"בגדי המלך", צילום: קרן קרייזר

זאת הסיבה שהחלטת להשתמש בעיבוד ולא במחזה המקורי?

"זה קשור לעוד אחת מהסיבות שלא עושים את אלוני. הוא לא ידע לגמור מחזות. הם אינסופיים, לא חד-משמעיים, וזה חלק ממה שכל-כך יפה אצלו וממה שכבש אותי – העבודה על ההצגה היא תהליך ארוך שלא נגמר. כשעבדתי איתו לפני 20 שנה, הוא היה מגיע שנייה לפני שההצגה עולה ונותן לנו טקסטים, הנה, תלמדו בעל-פה. זה היה מטריף כמה מהשחקנים, אבל יש בזה המון יופי. לא לייצר מוצר בשביל למכור. עם כל זה, לא הייתי נוגע במחזה בלי העיבוד האמיץ והחכם של גורביץ' ופרנס. הם הורידו בערך שליש מההצגה, משהו כמו 80 עמודים, עיבדו פרשנויות, איחדו דמויות ועשו באופן כללי סדר שבלעדיו לא הייתי מעז להעלות את ההצגה".

איך התייחסת למוזיקליות שלו בעבודת הבימוי?

"הוראות הבימוי היחידות שאלוני כותב במחזה הן הוראות מוזיקליות – חצוצרות, צ'מבלו, נעימה זו או אחרת. הוא מתייחס לפן המוזיקלי בכובד ראש, וזה אספקט שרוב המחזאים לא מתייחסים אליו בכלל. המוזיקה היא חלק חיוני בעלילת ההצגה. מלבד זאת, בטקסט יש לשפה עצמה מקצב, טונליות, מנגינה, כמו שיוסי בנאי עשה ב'הכלה וצייד הפרפרים' או במערכונים שאלוני כתב.

"זה מין מקצב סטקטו שמורה לך איך בדיוק לדבר, והוא עושה את זה עם סימני פיסוק, שהם בעצם תווים. אם מתעלמים מזה, זה לא יוצא טוב, אבל אם מבינים את המשמעות של הפיסוק – המשפט מקבל מקצב שונה ויפה. לדעתי אלוני היה, לפני הכל, משורר. משורר שכתב מחזות. בתקופת שקספיר המחזאים היו חותמים בסוף המחזה Poet, משורר. זה בדיוק הוא".

"גם בישראל משהו רקוב, לא רק בממלכת דנמרק"

המחזה רלבנטי עדיין בעיניך?

"מעניין שאת משתמשת במלה הזאת, רלבנטי, כי זה בדיוק מה שאלוני שנא. כשהוא התחיל לכתוב, בשנות ה-60, כל הצגה היתה חייבת להיות רלבנטית לתקופה ולמקום, בסגנון 'הוא הלך בשדות'. הוא לא רצה להיות רלבנטי במובן הזה, אלא אל-זמני. הוא מטפל בנושאים שהם תמיד רלבנטיים, פשוט כתובים בדימויים ולא בצורה ישירה.

"המחזה מדבר על שלטון, על שחיתות, על הכוחות האפלים שפועלים מאחורי הקלעים כדי לקיים איזה שקר מוסכם שהוא בגדי המלך. לכל אחד יש אינטרסים אישיים לקיים את הדבר הזה. מהבחינה הזאת הוא רלבנטי לכל מקום וזמן, גם לכאן. גם שקספיר כתב על ממלכת דנמרק, שלא היתה קשורה ללונדון, אבל זה היה רלבנטי כי אפשר להקיש מזה על כל מקום וכל זמן. גם בישראל משהו רקוב, לא רק בממלכת דנמרק".

אתה מביים ומלמד משחק בסטודיו ניסן נתיב בירושלים. כתלמיד לשעבר של בית-הספר, אתה מרגיש קשר מיוחד למקום?

"מאוד. זה בית-ספר עם תפיסה ייחודית והמון תעוזה. בניגוד לבתי-ספר אחרים למשחק, ניסן מאוד האמין בתהליך הלימוד עצמו ולא בתוצאה המיידית, ולא סתם דווקא שם מעלים מחזה של אלוני, שגם הוא האמין בתהליכים. בניסן מקבלים מדי שנה מספר מועט של תלמידים, 17, באמונה שהם יסיימו את בית-הספר. זה שונה מבתי-ספר אחרים, שמקבלים 80 איש וזורקים על הדרך שני שלישים מהם.

"הסיבה לכך היתה שניסן האמין בתהליך הפדגוגי – לפעמים אתה מוצא את עצמך כשחקן רק בשנה ג' ולפעמים אפילו רק אחרי הלימודים. זה תהליך אינסופי, ובדרך אתה צובר ידע, חוויות וטכניקה. קשה להתקבל לבית-הספר, אבל אחרי שהתקבלת, יש לך שלוש שנים לנסות ולעשות טעויות. אלה המלים של ניסן. אף פעם, בשום מסגרת שהייתי בה, לא קיבלתי רישיון לעשות טעויות, תמיד הרי צריך להביא תוצאות. התפיסה הזאת אותי אישית מאוד פתחה ואני מאוד מאמין בה, והיום אני מעביר את זה לתלמידים שלי".

בגדי-המלך-קרן-קרייזר2.jpg

"בגדי המלך", צילום: קרן קרייזר

בתיאטרון הרפרטוארי זה לא בדיוק תופס, העבודה כתהליך.

"נכון. הדברים המעניינים באמת עולים בפרינג'. שם יש העזה, ברפרטוארי זה מור אוף דה סיים, הכול אותו דבר. אין עידוד למחזאות ישראלית חדשה ונועזת. אפילו את חנוך לוין, שנתפס כחתרני בתחילת דרכו, הפכו למאמי הלאומי. הוא הרי היה הארד-קור. אני לא אשכח את יוסף כרמון משופד עירום על הבמה ב'ייסורי איוב' ואנשים מזדעזעים וצורחים. היום אין דברים אלה בתיאטרון הרפרטוארי, רק בפרינג'.

"הבעיה הידועה היא שהפרינג' לא מתוקצב ולא ממוסחר. רק המשפחה והחברים של היוצרים מגיעים לראות, וזה מבאס, כי ראיתי דברים מאוד יפים בפרינג', וגם שיחקתי וביימתי בכאלה. אי-אפשר אפילו לומר שזו אשמתו של התיאטרון הרפרטוארי. הם צריכים לספק את הסחורה, את קהל המנויים, ועושים מה שהם יכולים בשביל לשרוד".
אתה רואה פתרון לבעיה הזאת?

"קודם כל זה עניין של תקצוב אחר. זה ברור. חוץ מזה, הייתי מחוקק חוק להחלפת מנהלי התיאטרונים אחרי ארבע שנים. כמה מהם באמת אנשים מוכשרים מאוד, אבל גם אם הם עושים עבודה נפלאה, אין שום סיבה שמנהל תיאטרון שחי מכספי הציבור יישב 30 שנה באותו כיסא ויחזור על אותו רפרטואר שוב ושוב. בנשיונל תיאטר, למשל, המינוי הוא לארבע שנים, ואני לא רואה למה כאן זה צריך להיות אחרת. ואני לא יוצא כאן נגד המנהלים, אלא בעד התרבות. הדבר הכי חשוב הוא לרענן את המערכת".