אני שמחה לנצל הפעם את המדור כדי להכיר לכם הרכב צעיר וחדש, יחסית, שכבש לי את האוזניים בערך מהתו הראשון שבקע מהמערכת בה נוגן ה-EP שלהם: "היללה" (Hayelala).

"היללה" הם ניתאי קליי בגיטרה, שירה, כתיבה והלחנה, סוף ניקריטין בקונטרבס, יובל מעיין בגיטרה חשמלית, אורי ארמן בסקסופון (טנור וסופרן), נור בר גורן בפרקשן ויובל קאופמן בתופים. הרכב שרוב משתתפיו בתחילת שנות העשרים שלהם והם מביאים למוזיקה שלהם משהו ממזרי, סקסי, שמח, חכם ומלא עומק בעת ובעונה אחת.

 על התפר שבין מוזיקת עולם לאינדי

למרות שקליי מגדיר את המוזיקה כקרובה למסורת של פולק אני, איכשהו, הרגשתי מעל הכל איזו רוח צוענית שמנשבת בין חמשת השירים באנגלית שתמצאו ב-EP שהוציאו לפני מספר חודשים, ואותו אתם יכולים לרכוש ב"אוזן השלישית", בהופעות שלהם ובקרוב גם בחנויות נוספות.

"כשכתבתי את השירים לא חשבתי על אריזה או על סגנון מסוים", אומר קליי, "אבל מבחינת איך שהשירים כתובים ומתנגנים זה קרוב למסורת של פולק, עם השפעות מאוד רחבות. רובנו בהרכב מגיעים מכל מיני עולמות של סגנונות שונים ומשונים, הרבה מוזיקה אתנית וגם ג'אז ופולק וככה גם נשמע ההרכב, מאוד מגוון. אנחנו די על התפר בין מוזיקת עולם לאינדי כי בעיקרון המוזיקה שלנו לא מסורתית לגמרי, זה מוזיקה שכתובה כמו שכותבים שירים, אבל אנחנו באמת יותר קרובים ברוח שלנו למוזיקת עולם".

קליי, 21, שאחראי גם על הווקאל באלבום, מפגין קול ושירה ייחודיים שמפגישים בין הגרון הצעיר, עדיין, שלו, ליכולת שירה בשלה של זקן שחור, במובן הכי טוב של המילה.

"נראה לי שזה פשוט מזה שאני אוהב לשיר", הוא אומר. "מתישהו, בערך בגיל 13, כשגיליתי את ג'ימי הנדריקס ולד זפלין וכל מיני חבר'ה כאלה, פתאום משהו נורא התחבר לזה שאני רוצה גם לנגן על גיטרה וממש לעשות עם זה משהו".

 
"היללה",  עטיפת האלבום

יהיה נכון להגדיר אותך כמוביל ההרכב, בתור מי שאחראי גם על הכתיבה, על הלחנים והשירה?

"ללהקה הזו אין ממש מוביל. אני כותב ומלחין את השירים אבל זה התפקיד שלי בתוך מכלול שלם של תפקידים של האנשים. העיבודים משותפים ויש משהו בדינמיקה שהיא מאוד של כולם. כולנו ביחד בסיפור הזה כנראה".

את האלבום ניתן לרכוש, כאמור, גם בהופעות של ההרכב, שתיים כאלה על הפרק החודש, אחת במסגרת פסטיבל "שואו קייס" בירושלים, שם נבחרו להיות בין ההרכבים שייחשפו בפני מפיקים ובעלי לייבלים מחו"ל, ובסוף החודש באוזן בר התל אביב.

אוהבים לשתות תה ביחד

איך הפכתם מחברים ללהקה?

"רובנו מכירים מכל מיני מעגלים בחיים, את נור הכרתי כשהייתי בתקופת התנדבות בחווה האקולוגית 'חווה ואדם' וניגנו שם והיה בינינו חיבור מאוד טוב, את יובל הכרתי כשגרתי איזה זמן בכליל, כל פעם פגשתי כל מיני אנשים שהפכו בהתחלה לחברים שלי ואז הפכו להרכב הזה. נור ואני עבדנו ביחד, עשינו משמרות באיזה באסטה של כלי נגינה בתחנת רכבת 'תל אביב מרכז', ואיכשהו יצא לנו ככה להיפגש בחילופי משמרות ואמרתי לו שאני רוצה לעשות הרכב. כתבתי שירים הרבה זמן לפני זה, והרגיש לי שזה הזמן לעשות עם זה משהו ואיכשהו נוצר הרכב קונקרטי ממש בטעות כזה. זה הגיע מפה, זה הגיע משם, ונוצרו תנאים שאפשרו לזה לקרות".

אתם להקה גם מחוץ לבמה?

"כן, ממש חברים. אנחנו מפוזרים באזור ירושלים ותל אביב, אז הרבה פעמים יושבים אצלי בעין כרם או שאני הולך לשבת איפה שהחברים האחרים גרים,  אוהבים לשתות תה ביחד... בעיקר אוהבים לנגן ביחד וזה מה שקורה רוב הפעמים".

למה "היללה"?

"זה פשוט משהו שישב לי בראש איזה זמן. חזרתי מתקופת נדודים די ארוכה בכל הארץ, וכשחזרתי לבית של אמא שלי הלכתי לטייל באיזה 12 בלילה יום אחד, והשם הזה נתקע ואיכשהו מצא חן בעיני. השמעתי אותו לחבר'ה האחרים והיה נראה להם מתאים".

איך עשיתם את האלבום?

"הרבה מאוד מהאלבום נעשה בעזרת הכסף שהרווחנו מהופעות שעשינו בתקופה שלפני כן. ממש שמרנו את כל הכסף הזה בשביל העניין הזה. אף אחד לא ממש מרוויח מהסיפור של 'היללה', זה לא ממש רווחי לנגן שבעה נגנים ביחד, לפחות כרגע. אני מותיר איזה פתח..."

מה למדת מהדרך שעשיתם אל האלבום?

"הבנתי שצריך לעשות את זה רגוע. אנחנו עשינו את זה באיזה בלוק אחד של שבוע-שבועיים אינטנסיביים ביותר של הקלטות, אחרי שכבר קבענו את הופעת ההשקה של הדיסק, ויצא די לחוץ עם כל המסטרינג והמיקסים והעניינים. לא צריך להגזים עם זה. נראה לי שבפעם הבאה, אם נעשה אלבום מלא, זה יהיה יותר רגוע וניתן לכל דבר את הזמן שלו".

 
"היללה"

אדית פיאף וחווה אלברשטיין

אלו השפעות נכנסו לאולפן?

"כל אחד מהחברים בהרכב הביא את ההשפעות שלו. אני מאוד הושפעתי בכמה הקלטות של הווקאלס מהקלטות של אדית פיאף ונינה סימון, גם ניסינו לייצר וייב כזה באחד השירים יחד עם הבחור שעבד איתנו באולפן שבו הקלטנו. אני אישית ניסיתי בעיקרון שהסאונד יהיה כמה שיותר נקי, אפילו קצת כמו בעולם של ההקלטות של המוזיקה הקלאסית, זה קצת קרוב לזה. אני לא אוהב יותר מדי לסנתז כל מיני סאונדים בצורות שונות ומשונות".

מה הדבר שאתה הכי אוהב באלבום שלכם?

"אהבתי את מה שיצא בטעות".

עם אקדח לרקה, אם היית חייב לבחור בין מילים, מנגינות, שירה ונגינה, על מה לא היית יכול לוותר?

"שירה".

איזו מוזיקה ישראלית אתה אוהב?

"אני אוהב הרבה ישנים, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי. מהחדשים מאוד אוהב את שולי רנד, אביתר בנאי, כאלה".

איך אתה מסביר את המשיכה שלך לעולם השפעות מבוגר כל כך, יחסית? נדמה שצריך לעבור הרבה מאוד פילטרים כדי שאוזן צעירה תתחבר למה שאתה מתחבר אליו

"חברה של אמא שלי השמיעה לי פעם את המוזיקה של אדית פיאף, והיא אחת הזמרות שהכי השפיעו עליי בחיים. אני חושב שזה פשוט נוגע בי כמו שכל מוזיקה שנוגעת בך נוגעת – ישר בלב. דווקא בשבילי הרבה מהמוזיקה שיש היום היא כזו שאני צריך לעבור הרבה יותר פילטרים כדי להתחבר אליה".

דרקון מפוספס

מה ההופעה האחרונה שראית?

"ראיתי את 'דידו ואניאס' של הנרי פרסל בביצוע של תזמורת הבארוק הישראלית".

מה התקליט הראשון שקנית בחיים?

"מאג'יק היפ הופ 3, אוסף מוזיקה שחורה שמצאתי בשוק פשפשים בברלין בכיתה ד'".

והדיסק האחרון שקנית?

"דיסק של זמר פרסי שקוראים לו שחראם נזרי".

מה אתה  עושה כשאתה קם בבוקר, ובאיזו שעה זה קורה?

"בדרך כלל קם בשמונה ואז אני מתארגן ויוצא לעבוד".

ממה אתה מתפרנס?

"עכשיו מכל מיני עבודות מזדמנות, ועובד גם בגן אנתרופוסופי במושב בית זית".

עבודות עבר מעניינות עד מוזרות?

"היו, וואו... פעם אחת הייתי ניצב בסרט של נוצרים אוונגליסטים לארה"ב. שילמו לי 300 ₪ לאיזה שלוש שעות צילומים, והחזירו אותי למקום שממנו באתי... כסף קל והזוי".

מה רצית להיות כשהיית קטן?

"דרקון".

מה מפחיד אותך?

רשימה לא קטנה...

ומה אתה  מאחל לעצמך?

"להמשיך לעשות מוזיקה, ולחיות עם אנשים שאני אוהב".

"היללה" יופיעו בשבת, 23 בנובמבר 2013 ב-15:20 במועדון ה"צוללת הצהובה" בירושלים במסגרת אירוע "חשיפה בינלאומיל למוזיקה ישראלית" ובשבת, 30 בנובמבר 20:30,  באוזן בר בתל אביב.