|
|
אני אשמח לראות את הקהל מעורב, רואה הצגה, יוצא החוצה, משפיע על בחירת הפוסטר בתערוכה, מדבר בשיח. גם האווירה הזאת של אנשים באמת צעירים שבאים וחשוב להם והם כתבו והם מביימים, זה נותן תחושת אופטימיות, אפילו שבאמת הנושאים לא קלים"
|
|
|
|
"מי שעושה פסטיבל כזה חייב להיות אופטימי". שיחה עם דורית ניתאי-נאמן, המנהלת האמנותית גם את השנה הנוכחית יסכם תיאטרון קרוב עם "פסטיבל כאן", יצירה אמנותית שכולה סביב נושא זכויות האדם, המיתרגמות ליום-יום של כל אחד מאיתנו.
השנה ישים הפסטיבל דגש מיוחד על קבלת השונה, עם הפנינג שכולל שבע הצגות, שלושה מופעי חוצות, מופע פתיחה, פרויקט אמנות חזותית בשיתוף מכון אבני ורב-שיח בנושאי תרבות חברה.
האירועים יתקיימו במקום מושבו של תיאטרון קרוב בתחנה המרכזית החדשה ובמתחם שמחוץ לתיאטרון.
"אני עדיין מאמינה בחלום"
העיסוק בזכויות האדם לוקח אותנו למקומות שמציבים התמודדויות שאינן מעודדות במיוחד ביחס למציאות שהוא משקף, אך ההצעה של אשת התיאטרון דורית ניתאי-נאמן, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, כוללת, בסופו של דבר, אופטימיות גדולה שמאפשרת ליוצרים ומשקפי המציאות לחתור לשינוי אמיתי.
"מי שעושה פסטיבל כזה חייב להיות אופטימי", אומרת ניתאי-נאמן. "כן, אני חושבת שאני אדם אופטימי כי אני עדיין מאמינה בחלום, מאמינה באפשרות ליצור, מאמינה באפשרות לקבץ יוצרים ביחד, ונורא חשוב לנו שהם יכירו זה את זה.
"אנחנו לא סתם נמצאים גם בתחנה המרכזית. אני עושה פעילות עם נוער בסיכון ובנושאי קידום נשים, ואני אומרת שקיבלתי איזו מתנה, שהיא השפה של התיאטרון, ואיתה אני יכולה להניע דברים, לפחות סביבי, וכל פעם אתה מגדיל את המעגל שמושפע מהעשייה שלך, אז כן, זה סוג של אופטימיות, אולי חסרת תקנה.
דורית ניתאי נאמן (צילום: יח"צ)
"ואולי להפך. אולי בשביל להישאר אופטימית אני מייצרת התרחשויות סביבי. אני גם מאוד אוהבת לעשות, קשה לי מאוד עם התלוננות. במקום להגיד – תעשה. אז בואו נעשה, בואו נהיה, בואו לפסטיבל, בואו תחשבו, בואו תשפיעו.
"אני אשמח לראות את הקהל מעורב, רואה הצגה, יוצא החוצה, משפיע על בחירת הפוסטר בתערוכה, מדבר בשיח. גם האווירה הזאת של אנשים באמת צעירים שבאים וחשוב להם והם כתבו והם מביימים, זה נותן תחושת אופטימיות, אפילו שבאמת הנושאים לא קלים".
"מתי הזקן הופך שונה מאיתנו?"
אז אילו נושאים עולים השנה באמת על השולחן?
"מדובר במחזאות מקורית, כשהנושא הוא תמיד זכויות האזרח, והפעם הדגש הוא על קבלת השונה, כשאחד הנושאים שהיה לי חשוב להכניס השנה לפסטיבל הוא הזקנה. יש לנו שתי הצגות שמתעסקות בנושא הזה.
"אני חושבת שהשונות במקום של הזקנה מאוד מפתיעה, כי זה בעצם מקום שכולנו נהיה בו ונגיע אליו, וכל פעם מעניין אותי להבין על איזו שונות מדובר פה".
מתי בדיוק אנחנו עושים את הנפרדות הזאת בינינו לבין הזקנה...
"בדיוק. מתי זה קורה? כשאנחנו בני 50? מתי הזקן הופך שונה מאיתנו? אז בנושא הזה יש לנו גם את 'סוף משורבט', הצגה של תיאטרון התנועה של שירי אמבון-מגל, וגם קריאה של מחזה שכתב ניקו [ניתאי, אביה של ניתאי-נאמן], על בנאדם מבוגר שרוצים להעביר אותו לבית-אבות".
ניקו זו דווקא דוגמה נהדרת למצב ההפוך.
"בדיוק. אבל אני חושבת שמהתבוננות בחברים, בסביבה, וגם באמנות ובתרבות, אנחנו רואים הרבה הדרה של הזקנים. יש דגש גדול על קבוצות של צעירים, ולזקנים יש כבוד, אבל אין כל-כך התייחסות. אני עדיין לא מרגישה את ההתייחסות הזאת בעשייה סביבי".
אילו נושאים נוספים באים לידי ביטוי בהצגות?
"יש שלושה מחזות מדהימים, כל אחד שונה מהאחר, שמתעסקים כולם בהון, שלטון והאזרח הקטן. 'צבעים' של מעיין טל, בבימוי אפי מרדכי, פותח את הפסטיבל, וזה בעצם מחזה עתידני שבו כל אדם שיש לו חובות לממשלה, עורפים את ראשו, ללא שום אזהרות מוקדמות. כל היחסים במחזה וירטואליים וכולם לבושים באותם צבעים חדגוניים, שחור ולבן. בחור אחד, שהוא כמובן קצת שונה, נכנס גם הוא לחובות, והוא זה שרואה את הצבעים. מחזה מאוד יפה שמדבר על המקום של האזרח הקטן.
צבעים (צילום: אריקה לינור קוצ`וק)
"נוסף לכך יש מחזה קומי שנקרא 'לחם שחור ובננות', שכתב וביים אור בן-עזרא, עם דמויות כמו מר הון ומר ממון, שהם בעצם אותו בנאדם, וההתייחסות שלהם לאזרחים שמגיעים אליהם לייעוץ או לבקשת עזרה. זו קומדיה מאוד מצחיקה ונוגעת.
"יש גם את המחזה של המוכתר [גלעד פיליפ בן-דוד, מוזיקאי ויוצר קברטי ייחודי], 'חורשת עציצי הפלסטיק', שגם היא עוסקת בהון ושלטון. גלעד, גאון שגם כתב את המוזיקה, גם מביים וגם עושה את התלבושות, לוקח במחזה יחסים של הון ושלטון ומדמה אותם ליחסים סאדו-מזוכיסטיים. המחזה לא ריאליסטי. במהלך ההצגה הכל קורה בשפה גבוהה ולירית של מחזה מאוד עצוב ומאוד נוקב ומעניין. היחסים שם נטולי חמלה, והוא ממש הולך רחוק, גלעד, כמו שהוא חי וכמו שהוא כותב".
"חושבים שהוא סודאני והוא בעצם פולני"
גם השנה, כמו בשנה שעברה, את נותנת מקום של כבוד לנולה צ'לטון, עם "תקווה מרה".
"מאוד מרגש אותי לתת קול לנולה, כלת פרס ישראל לתיאטרון, ולעבודה שלה עם הסטודנטים. 'תקווה מרה' זה מחזה על-פי סיפורים של דוד שולמן, בתיאטרון תיעודי שבו הסטודנטים מספרים את הסיפור על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
"עוד יש את 'אני ישראלי', הצגה מוזיקלית שכתב וביים אלכסיי טשייב, על מה זה להיות עולה חדש, מה זה להגיע לשכונת מצוקה, מה זה לנסות להתרומם משם ואיך בסוף מה שמוציא אותך משם זו היכולת לחלום ולאהוב. זה תיאטרון-סיפור שבו הכל קורה דרך מוזיקה ותנועה, הצגה פשוט מקסימה".
אני ישראלי (איור: יבגני מטביינקו)
את הפסטיבל מלווים מופעים ברחבת התיאטרון. מה מצפה לנו במופעי החוץ?
"יש לנו קבוצה של רקדנים בכסאות גלגלים שעושים ריקודי עם וייתנו שלושה ריקודים, קבוצה מאוד מיוחדת. יש קבוצת ילדים מבית-הספר רוגוזין שבאים ועושים היפ-הופ, וממתנ"ס שפירא תבוא קבוצה של עולים חדשים וילדים שנותנים הופעה.
"את הפסטיבל מלווה גם תערוכה של צבי פדלמן, מנהל המגמה במכון אבני. הסטודנטים שלו עושים תערוכה בנושא קבלת השונה, והקהל מוזמן לבחור בין הפוסטרים, דרך הפייסבוק של תיאטרון קרוב ושל מכון אבני.
"את אירוע הפתיחה של הפסטיבל יוצרת נעמי בן-אסא, והשנה הנושא שלו הוא 'יש לי חלום'. יופיע שחקן סודאני שמדבר על זה שכל הזמן חושבים שהוא סודאני והוא בעצם פולני ישראלי. זה מונולוג מאוד מצחיק, שכולל קטע מהנאום הידוע של מרטין לותר קינג".
במהלך השנה ימצאו ההצגות החדשות הללו בית בתיאטרון קרוב?
"אנחנו מאוד מקווים. מדובר בהצגות שנוצרות במיוחד לפסטיבל ומיועדות לו. אנחנו עושים קול קורא, אמנים מגישים מחזות, והשנה באופן מאוד מרגש היה היצע גדול של הרבה מחזות והבחירה היתה קשה, ואני אומרת שאו שהמצב הורע ואנשים שיודעים לדבר כמוני דרך תיאטרון כותבים יותר, או שהפסטיבל מקבל תאוצה, כי זו כבר שנתו השלישית, וזו התוצאה".
לחם שחור ובננות (צילום: אריקה לינור קוצ`וק)
"קשה לי להסתכל ולא להגיב"
"זה פסטיבל שמתרחש בתוך תיאטרון", אומרת ניתאי-נאמן, "כך שהדלת תמיד פתוחה להמשיך, אבל המטרה היא קודם כל ליצור את ההפנינג הזה, כי תמיד כשאומרים לי, 'מה, את מנהלת פסטיבל?', אני עונה שפשוט חשוב לי כל נושא הזכויות והעוולות, בעיות חופש הדיבור והנושא של זקנה ולהיות שייך, ואז אתה אומר, איך נעשה את זה? מה השפה? ואתה מייצר, וככה זה מתגלגל, ובסוף אני הופכת להיות מנהלת אמנותית של פסטיבל, פשוט כי אני לא מוצאת דרך אחרת. קשה לי להסתכל ולא להגיב.
"מרגש אותי שזה משתבח ומקבל מקום בשיח, אני חושבת שזה חשוב שהפסטיבל נתמך על-ידי משרד התרבות ועל-ידי העירייה, ואני מקווה שזה יגדל לתמיכות נוספות, כי כך זו מדינה שיודעת לתת קול לאנשים שיודעים להביע את עצמם ולהשמיע את קולם. זה מראה על כוח, היכולת לשמוע מה יש לאזרח להגיד דרך האמנות המייצגת. "אני מאמינה ורואה שאם אתה יכול לחלום, אתה יכול לשנות מציאות, אבל צריך להתחיל לחלום, וזה החלום שלי, אמנות שמשנה מציאות.
"בין ההצעות של הפסטיבל יש פאנל שיתקיים ביום חמישי, ב-19 בדצמבר, בשעה שבע בערב, שיעלה את השאלה אם אמנות מייצגת מציאות או שיש לה גם את היכולת לשנות אותה. אני אשמח אם למישהו יש תשובה לשאלה הזו, כי אני יכולה להגיד שבשבילי האמנות מייצגת זעקה, אז אני מביעה את עצמי דרכה ומקווה שאני משנה או עוזרת לשנות, אני לא יודעת".
הפסטיבל ייערך בימים רביעי עד שבת, 18–21 בדצמבר 2013, בתיאטרון קרוב, צמוד ליום זכויות האזרח שיתקיים ב-10 בדצמבר 2013. לפרטים: 03-6885004.
11/12/2013
:תאריך יצירה
|