החברה בישראל מתחלקת ביחסה למוזיקה של ריכרד ואגנר לשניים: אלה שמתייחסים אליה כאל מאכל תאווה, ואלה שרואים בה תועבה. לרוב, כמובן, ממש לא אכפת מי היה ואגנר, למה לא מנגנים אותו (כמעט) ועל מה הרעש הגדול.

היום ומחר תקיים התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, סימפוזיון וקונצרט מיוחדים לציון 200 שנה להולדתו של המלחין השנוי במחלוקת. התזמורת סיפקה לאירוע, שיתקיים באולם הנרי קראון, את הכותרת מרעישה "ואגנר בירושלים".
 
מתחת לכותרת מגלים שמדובר באירוע שבו (שוב) לא ינגנו ואגנר, אבל ידברו עליו, על המוזיקה שלו ואולי גם על הצל הגדול שמטילה דמותו על מדינת היהודים.

מלחין גרמני בחמש אותיות

העולם כולו מציין את יום-הולדתו ה-200 של ואגנר, שנולד במאי 1813, חודשים אחדים לפני שנולד ג'וזפה ורדי. השניים שלטו, כל אחד לחוד, על עולם האופרה של אמצע המאה ה-19, והעולם, הצמא לחגיגות ולימי הולדת, דואג להפקות חדשות של יצירות השניים.

לקורא שעדיין אינו יודע על מה הרעש ולמה האיש העונה להגדרה "מלחין גרמני בחמש אותיות, מתחיל באות ו', שהלך לעולמו לפני 130 שנה", מצליח לנער מדינה שלמה, להוציא מפגינים לרחובות ולזעזע את אמות הספים בכנסת ישראל – נזכיר את תולדותיו בקצרה.

כמלחין היה ואגנר ללא כל ספק אחד היוצרים החשובים שקמו לתרבות המערב. המוזיקה שחיבר – שנשמעת היום לאוזנו של חובב מוזיקה ממוצע כמוזיקה רומנטית מרגשת, תיאורית מאוד ובלתי מזיקה בעליל – הסעירה בשעתה את כל עולם המוזיקה (המערבית).

ואגנר שינה את עולמם של מלחינים באורח חסר תקדים. דרכו אל המוזיקה, הטוטאליות שבה, המבנה התזמורתי שהמציא, החשיבה המלאה על צורת האופרה, כלי הביטוי המרכזי שלו – כל אלה הביאו לשינוי מהותי במרחב המוזיקלי האירופי. המוזיקה של ואגנר שברה מוסכמות. לעולם השיח נכנסו לא רק כלי נגינה שהמציא ומערך לשוני שלם שהגה, אלא גם ראייה שונה של דפוסי חשיבה מוזיקליים.
 
לא היה מלחין שעורר כל-כך הרבה תגובות סותרות עוד בימי חייו, וגם לאחר מותו. עולם המוזיקה נחלק בין ממשיכיו למתנגדיו. פניות למקורות צליליים חדשים, כמו ציטוטים של מוזיקה מן המזרח הרחוק, הוגדרו כ"בריחה מוואגנר". ממשיכיו היו מי שיישמו כמה מרעיונותיו ביצירותיהם, בצבע הכלים, בגודלן של התזמורות ועוד.

טלנובלה בלתי נגמרת

בשונה ממלחינים אחרים, זכה ואגנר שאת מורשתו משמרים יורשיו וצאצאיהם בעיקר בבית-האופרה בביירויט, שם הציג הוא עצמו את האופרות שלו. המקום התעלה כמעט לדרגה של אתר קדוש. אנשים עולים לרגל לפסטיבל ואגנר השנתי. מי שמשיג כרטיסים להופעות שם, לעתים גם שנתיים מראש, רואה עצמו בר-מזל ומתפאר בכך באוזני מכריו.
 
יורשיו של ואגנר, ממשיכי דרכו והמתנגדים לדרכו מתקוטטים ביניהם תדיר ומספקים חומר לטלנובלה בלתי נגמרת, ואגב כך ממשיכים להוסיף דלק לאש-התמיד הבוערת באותה עיירה דרום גרמנית.

אבל – ויש אבל – ואגנר לא הסתפק במוזיקה. הוא התבטא, ברוח הסביבה החברתית, בענייני עצמאותם של הגרמנים, תמך בהפיכתן של מדינות קטנות למדינה גרמנית אחת גדולה, ופירסם מאמרים אנטישמיים רבים. כמו כל אנטישמי "טוב", תמיד היו כמה ידידים ואמנים יהודים בסביבתו, אמנים שתרמו לביצוע המוזיקה שלו ולהפצתה.

לימים אימץ גם היטלר את ואגנר, את המוזיקה שלו ואת קרובי משפחתו, וכך הפכה המוזיקה של ואגנר לשם נרדף לנאציזם. בנובמבר 1938, כאשר ביקשה התזמורת הפילהרמונית הישראלית (עמותה פרטית באותם ימים) להביע מחאה ציבורית על אירועי ליל הבדולח בגרמניה, היא בחרה להשמיט מלוח העבודה שלה יצירה של ואגנר, מלחין שיצירותיו נוגנו עד לאותו יום כחלק אינטגרלי של הרפרטואר.

מדי פעם עולה וצצה השאלה, מה היה קורה אילולא היתה יצירה של ואגנר משובצת בלוח העבודה של הפילהרמונית באותם ימים. מה היה קורה לו היתה התזמורת בוחרת לנגן באותו ערב כשהנגנים עוטים סרטים שחורים על שרווליהם ותו לא. שמו של ואגנר לא היה משתרבב לדיון הציבורי, הוא היה נשאר עוד אחד משונאי ישראל. 

אבל את גלגלי ההיסטוריה אי-אפשר לשנות: החרם הוולונטרי החד-פעמי אומץ על-ידי חברה שלמה, המותג "ואגנר" התלבש היטב על כל גילויי הרוע והאנטישמיות, והוא בבחינת "הס מלהשמיע".

הקהל בישראל בוגר דיו

אבל מה לעשות והמוזיקה שלו משגעת את מיטב מנצחינו, צעירים ישראלים, בעיקר כאלה שנעמדים לפני תזמורות ובתי-אופרה בעולם ומגלים אותו בכל דור ודור. יצירה של ואגנר היא הרבה מעבר לכוח ההתנגדות שלהם: מנצח שנדרש פעם אחת לנצח על מוזיקה של ואגנר, ירצה לשוב לחוויה הזאת.

העוצמה שאדם מחזיק בשתי ידיו כשהוא מנצח על המנגנון המוזיקלי האדיר הזה יש בה הרבה משכרון הכוח – במובן הטוב ביותר של המלה. לתחושה הזאת שותפים גם נגנים רבים, בייחוד מי שמשוחררים מן האכסיומה "ואגנר=שואה".

עם כל אלה באים שני ימי העיון הירושלמיים – המילולי והמוזיקלי – להתמודד. ביום הראשון ישתתף בדיונים גם עו"ד יונתן לבני, העומד בראש אגודת ואגנר בישראל, שטיעוניו ידועים: לבני בעד השמעת המוזיקה של ואגנר בישראל. 

הניסיון הגדול של אגודת ואגנר היה מתן חסות להקמת תזמורת שתבצע קונצרט יחיד מיצירותיו. התזמורת אכן הוקמה, לוח חזרות נקבע, נמצא אולם (סמולרש, באוניברסיטת תל-אביב) ונחתם הסכם שכירות – אבל ההסכם הופר, נסיונות למצוא אולמות במקומות אחרים בארץ נכשלו בדרכים דומות, והתזמורת התפרקה לפני החזרה הראשונה.

אני עצמי הייתי שותף פעיל בנסיונות הללו, מתוך הנחה שיש לתת לצלילים להישמע. אפשר וחשוב להתווכח עליהם, אבל הקהל בישראל בוגר דיו להחליט, ויותר מכך, להבין מה יש במוזיקה הזאת שמלהיט את הרוחות יותר מכל מוזיקה אחרת.

דוברים אחרים ברב-שיח הם פרופ' משה צימרמן, היסטוריון איש האוניברסיטה העברית; פרופ' דנה אריאלי-רובין מהמכון הטכנולוגי בחולון; ופרופ' נעמה שפי מהמכללה האקדמית ספיר, שכתבה את הספר "טבעת המיתוסים – הישראלים, ואגנר והנאציזם". לדברי שפי, הטיעון המרכזי שתשמיע בשיח יעמוד על כך שבישראל, השימושים בוואגנר או בהחרמת המוזיקה שלו הם פוליטיים בעיקרם.

"רוח גבית לרעיונות הנלוזים ביותר"

המלחין מיכאל וולפה נתן ביטוי פומבי לדעתו בסוגיה בגילוי-דעת שפירסם בשבוע שעבר: "עמדתי בנושא מורכבת. אינני מביע התנגדות עקרונית לנגינת ואגנר בארץ, אלא לשימוש בכספי הציבור לביצוע יצירותיו. על כן כל התארגנות פרטית שלא במימון המדינה היא לגיטימית בעיני, ואיני רואה כל סיבה למנוע אותה. עם זאת, יהיה נורא לדעתי אם יבצעו אופרה של ואגנר מכספי משלם המסים הישראלי.
 
"בשבילי ביצוע של הפקה יקרה שכזו באופרה הישראלית למשל תהיה יום אבל. אני חושב בכנות שאסור להשקיע ולו שקל אחד מכספי המדינה במורשתו של האדם הנתעב הזה. שלא יובן לא נכון: ריכרד ואגנר היה מלחין ענק ואינטלקטואל עצום, אלא שרבים מכתביו נתנו רוח גבית לרעיונות הנלוזים ביותר".

המלחין מנחם צור דווקא מתכוון להשמיע בדיון מוזיקה של ואגנר. צור ידגים באמצעות פסנתר קטעים מן האופרה האחרונה של ואגנר, "פרסיפל", ויראה כיצד המוזיקה שלו משמשת כלי להעברת רעיונות מתחומי ידע אחרים, לרבות פילוסופיה.

פרדריק שאזלן, המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית ירושלים, מי שניצח על רבות מיצירות ואגנר בעולם הגדול, ישתתף בדיון גם הוא.

פרדריק שאזלן, צילום: יח"צ

היהודי שוואגנר ראה בו מודל לחיקוי

התוכנית המוזיקלית שתבוצע בקונצרט ביום רביעי כוללת מוזיקה שהשפיעה על ואגנר – יצירות של בטהובן ושל ובר, שניים מן המלחינים שוואגנר העריץ, אבל גם של המלחין היהודי ז'ק פרומנטל הלוי, שוואגנר ראה בו מודל לחיקוי ושלח רבים ללמוד ממנו.

עוד בתוכנית: מלחין אחר שהיה בן תקופתו של ואגנר והיה מקור השראה עבורו, מארשנר, שחיבר את האופרה "הערפד" בהשפעת כתביו של המשורר ביירון; שירים שחיבר הפילוסוף ניטשה, שהיה ידידו הגדול ובהמשך גם יריבו הגדול של ואגנר; יצירות של שוסון, שהעתיק דפוסים ואגנריים ליצירותיו; דביסי, שניהל דו-שיח של קרבה והתחמקות; וארנסט רייר, שהיה קרוב באותה רוח.

צריך לומר שבמסגרת הנסיונות הרבים לנגן את ואגנר בישראל, היו כמה שעברו בשקט: הסינפונייטה הישראלית, התזמורת הסימפונית תל אביב, רסיטל משיריו שקיימו הפסנתרן אשר פיש והזמרת סטפאני איראני ועוד.

אחרים עוררו הדים ומהומות: הפילהרמונית הישראלית בניצוחם של זובין מהטה ודניאל ברנבוים, התזמורת הסימפונית הישראלית בניצוח מנדי רודן והופעה של האופרה המכללתית של ברלין בפסטיבל ישראל בניצוחו של ברנבוים. הניסיון הירושלמי מצטרף לרשימה המכובדת הזאת. דבר אחד בטוח: משעמם לא יהיה שם.

הסימפוזיון ייערך ביום שלישי,17 בדצמבר 2013, ב-15:30. הכניסה חינם. הקונצרט יתקיים ביום רביעי,18 בדצמבר 2013 , ב- 20:00. כרטיסים: 155–175 שקל. שני האירועים יתקיימו באולם הנרי קראון, ירושלים. לפרטים: 1-700-70-4000.