עבודת הגיטרות היפה הנוכחת בלא מעט שירים באלבום הראשון של להקת טרנטינה היא אחד מסימני ההיכר של ההרכב, ניצוץ ראשון של להקת בנות במדינה שמזמן לא נהנתה מהרכבים מסוג זה.

לתוך הגיטרות נשזרת שירה עדינה ורכה, בניגוד מעניין לוויזואליה של טרנטינה, שמציבה על הבמה את מה שמבקרים יאהבו להגדיר כ"הרכב נשי בועט".

"טרנטינה" הן דין אהרוני בבס ושירה, סיגל נחום בגיטרה ושירה, אתי ביבי בשירה וגיטרה ושירי בורשטיין בתופים. על כתיבת השירים וביצועם אחראיות ביבי, נחום ואהרוני לסירוגין.

את האלבום הראשון שלהן הן מוציאות אחרי כשמונה שנות עבודה משותפת, כשבשלוש השנים האחרונות הצטרפה לתמונה הצלע הנשית הנוספת, רונית רולנד, כמפיקה ומפיקה מוזיקלית.

שלוש יוצרות שרות כותבות ומלחינות

"לכל אחת מאיתנו לקח זמן להפנים שזה מה שהיא רוצה", מסבירה אהרוני, בסיסטית הלהקה, לשאלת השנים הלא מעטות שחלפו עד שהוציאו את אלבום הבכורה שלהן. "זה לא הרכב של יוצרת אחת, שאז הרבה יותר קל להבין מה הראש חץ של הדבר הזה. יש פה שלוש יוצרות ששרות, מלחינות ומביאות את השירים שלהן.

"כשהתחלנו לעבוד לא היה ברור בכלל מי תשיר. זה התחיל מזה שאתי הביאה את החומרים שלה ועבדנו בהתחלה רק עליהם. ואז סיגל הפסיקה לעבוד עם הרכב שהיה לה, ואתי הציעה לה להביא גם שירים שלה לטרנטינה. פתאום גם אני התחלתי לכתוב, וזה פשוט נוצר באופן טבעי, הרבה דרך המקום של אתי, ששמחה לשמוע עוד קולות בהרכב".

אין לפעמים בעיה עם העובדה שאין סולנית אחת מובהקת ללהקה? במובן של כשאין מישהו אחד שמוביל, קשה לדבר להיות מובל.

"סליחה על ההשוואה, אבל גם בביטלס ובעוד הרכבים יש מצבים שבהם היו כמה סולנים וכמה יוצרים. זו בעיה כשאתה מתחבר לקבוצה גדושה של כישרון וכל אחד רוצה להגיד את המשהו המסוים שלו, אבל זה גם טבעי שאם אני כותבת שיר, אני ארצה להגיש אותו. בקונספט זה מאוד מדליק.

"לי, כאדם שמגיע להופעה, יהיה הרבה יותר כיף להגיע להופעה של כמה יוצרים ביחד באותה להקה, כמו החברים של נטשה, כמו דבק, הרכבים שאתה רואה בהם כמה קולות שונים".

קחי אותי לסיפור הקמת הלהקה .

"זה התחיל מאתי וממני. אתי הביאה חומרים שלה, אני עדיין לא כתבתי אז כלום, ישבנו על מחשב וניסינו לבנות עליו את השירים, חיפשנו עוד מישהי שתתחיל להופיע איתנו בלייב, סיגל באה לבחינות וקיבלנו אותה... אחר-כך הצטרפו מתופפים שהתחלפו במהלך השנים, אבל הגרעין הקשה היה אתי, אני וסיגל".

והעניין של להקה של נשים בלבד בא מתוך אג'נדה כלשהי?

"זה לא בא מתוך אג'נדה של 'אנחנו נבטא את מה שנשים רוצות להגיד', אלא נבטא את מה שאנחנו כאינדיבידואלים רוצים להגיד. היתה תקופה שהיה לנו מתופף זכר מקסים ונחמד, הוא, אגב, נתן לנו את השם הזה, טרנטינה, אבל נוצר חיבור יותר טוב עם נשים במהלך הדרך".

"חסר לי מזל/ חסר לי חיוך עגול/ זה בגלל הכלב שלי/ שהלך מבלי לברוח// חסרים לי ברגים/ חסרה לי אחות קטנה/ זה בגלל הכלב שלי/ שהלך מבלי/ לנופף לי לשלום" ("קומה א'", מלים ולחן: סיגל נחום)

המון מקום לפן הרגשי

צלע נשית נוספת היא המפיקה שלכן, רונית רולנד.

"באיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו כבר בשלות להוציא את החומרים, אבל לא ידענו איך להקליט, מה לעשות. נראה לי שאז עוד לא הבנו איך בונים תפקידים לשיר, פשוט הבאנו את הרגש שלנו לתוך הדבר הזה.

"אתי ואני באנו להופעה של רונית ודיברנו איתה בסוף ההופעה, והיא הציעה לנו לבוא להקליט שיר, סתם לנסות לראות איך זה, להרגיש את האולפן. אחרי הקלטת שיר נולד אלבום שלם וחיבור מוזיקלי חזק עם רונית, שישר הבינה מה השירים שלנו צריכים. היא זיהתה שיש שירים טובים ורק חשבה שצריך לתת להם קצת סדר, לארגן אותם מחדש מבחינת תפקידים".

יש משהו שמאפיין עבודה של הרכב נשי?

"זה בעצם כל מה שמאפיין קבוצה של בנות. המון מקום לפן הרגשי, הרבה פעמים מאבדות קצת את הפוקוס על מה שבאמת חשוב, ונורא 'בואו נתעכב על הקשיים שלי', דברים שלדעתי בהרכב גברי לא היו יכולים לקרות, וכמובן, שיחות על לקים, טמפונים... סתם...".

אתן עובדות עם הרכבים נוספים חוץ מהלהקה?

"שירי ואני התחלנו לעבוד עם רונית רולנד על האלבום החדש שלה, אני עבדתי עם עוד בחורה, ולסיגל היה הרכב לפני שהיא התחילה לעבוד איתנו, אבל כרגע נראה לי שחוץ ממני ומשירי אין פעילות נוספת".

אז ממה אתן חיות?

"מאהבה... אני מתפרנסת מצילום וידיאו וסטילס, שירי היחידה שמתפרנסת ממוזיקה כי היא מורה לתופים ומנגנת לפעמים בהפקות, אתי עובדת בעיצוב וסיגל התחילה לאחרונה לעשות טיפולי שיאצו, דברים כאלה".

השאלות בדמיונו של המאזין

" נרדוף את הרגע הבא / אסורים במחשבותינו / אין סוף לרצונות / שבזכותם נאמין / שיתקיים אושרנו / עוד גמר של איזה ריאליטי / הרחובות ריקים רובם במקלטים / רובם אסורים שמה " ("אסורים", מלים ולחן: אתי ביבי)

בהתייחס לזה שכמה ממלות השירים מופנות לנשים, בתוספת הקאבר שעשיתם ל"השמים הכחולים" של אמדורסקי, האם הרכב של נשים חייב להיות הרכב של נשים שאוהבות נשים?

"ממש לא. ההתחברות שלנו היתה סביב מוזיקה, התחברות מוזיקלית ואנרגטית. לסיגל יש שיר על הכלב שלה, אין פה שום התייחסות לאיזו אהבה נשית או לא נשית. כל אחד מביא את התכנים שמעניינים אותו, ואם כולן כותבות על אהבה לנשים, זה בסדר. באותה מידה יש מישהי שתכתוב על אהבה לכלב, וזה בסדר גמור. זה גם לא כמו שזה נראה בהכרח, יש פה בנות שאוהבות גם גברים.

"האמת שבמקום הזה סיגל אוהבת לענות, כי היא אוהבת להגיד שזה לא מעניין אף אחד, המגירות שאנשים מנסים להכניס אותך אליהן. כל אחד רוצה להציץ לחיים אחרים כדי שיהיה לו על מה לדבר בארוחת הערב הבאה. אנחנו באמת לא אוהבות שמחטטים לנו ב'עם מי אנחנו הולכות לישון ועם מי לא'. זה פחות רלוונטי למוזיקה, אבל החטטנות והשאלות תמיד יהיו, וזה בסדר".

קשה לפגוש הרכב ישראלי נשי בלי לשאול על הזיקה למכשפות .

"המכשפות הם עוד הרכב שאני מניחה שהושפענו ממנו בשלב זה או אחר בחיים, אבל לא באופן עיקרי כל-כך. הושפענו מעוד הרבה הרכבים אחרים, כמו רדיוהד, פי.ג'יי הארווי, ניק קייב, בק, יש לי רשימות ארוכות שלא נגמרות. הושפענו לא פחות מאביתר בנאי, אם מדברים על מוזיקה ישראלית. יש עוד הרבה. אני יכולה לעשות לך ליסט שלם".

יש ניגוד מעניין בין הכוחניות שיש אצלכן לפעמים בנגינה לבין השירה, שתמיד שומרת על איזו רכות ומופנמות.

"אני חושבת שהשאלה נמצאת בדמיונו של המאזין. יש איזו נטייה לא מודעת, כמו שהלכנו קודם לכיוון המכשפות, בגלל הדמיון הזה של הרכב נשים, אז ברור, הרכב נשים 'בועטות, צורחות, עושות פאנק, שורפות חזיות, שורפות גברים', זה מה שרץ בדמיון הקולקטיבי, זה הדמיון של המאזין כשהוא שומע להקת נשים, ובעצם זה בכלל לא נכון במקרה הזה. מלכתחילה זו לא היתה אג'נדה של נגינה עוצמתית ושירה עדינה, זה פשוט קרה כעניין מוזיקלי. הסתירה היא בדמיונו של המאזין, שאולי מצפה למשהו מסוים ומקבל דבר אחר".

סגירות שמעוררת יצירה

" תני לחלומות שלך מקום קטן / בלב שלי יש חור / מאז שאת לא כאן / ותני לצעקות שלך לצאת בזמן / רגע לפני שהכל מתהפך / ועוטף אותי ברעל לבן / עוטף אותי " ("מקום קטן", מילים ולחן: דין אהרוני)

הקומוניקט שלכן מציג אתכן כהרכב ירושלמי. את מרגישה שיש לאפיון הזה משמעות כלשהי מלבד מיקום, ביחס למוזיקה שאתן יוצרות?

"בטח. נראה לי שכמו במשפט הידוע 'ילד טוב ירושלים', יש בסביבה הירושלמית איזושהי אווירה שנכנסת לתכנים שלנו במוזיקה. בסך-הכל מדובר בעיר מאוד בעייתית. יש בה דתיים, חילונים, ערבים, יש את כל ההיסטוריה שלה, אתה מרגיש את זה כשאתה חי שם. יש איזו סגירות כזאת שגורמת לך לרצות להגיב עליה.

"זה לא כמו בתל-אביב, שהכל הרבה יותר נגיש וכל אחד מוצא לעצמו את הנישה להתפרק בה. ירושלים זו עיר יותר סגורה, ואתה מוצא את עצמך הרבה פעמים בבית, יושב וכותב, ומגיב לסגירות הזאת ביצירה. זה כאילו מעורר יצירה".