כבר חודש בערך שכשרק עולה בשיחה כלשהי נושא שקשור למוזיקה ישראלית עדכנית אני ישר קופצת עם "לא כוחות", הפרויקט החדש של גלעד כהנא ותמיר מוסקט , שמאז העלו את הקליפ ל"נדל"ן", השיר בו הם מארחים את מארינה מקסימיליאן, הגיעו כבר למספר הבלתי ייאמן - יחסית לשיר שלא מככב בפסטיגל - של כמעט 300,000 צפיות, שרק עולה ועולה בהתמדה.

"דמיין שזה עבד שברח"

נדמה שכבר מזמן לא נוצר חיבור כזה בין שני יוצרים כל כך דומיננטיים שמייצגים צדדים של חשיבה כל כך לא שגרתית ומחפשים תמיד צליל אחר שיאתגר אותם. שיתוף הפעולה ביניהם יצר פרויקט שהוא תשובה ניצחת לכל מי שרוצה להרגיש ממש גאה במוזיקה שקורית במקום הזה, בצלילים שלה ובמחשבה שמאחוריה. בתחילת מרץ יוצא האלבום השלם, וכן, אני ממש מתלהבת.

"לפני שנתיים ישבתי בדייט זוגות ביפו", מספר גלעד כהנא, "דייט שבעצם איים להשבית את הפעילות המוחית שלי, וכדי להחזיר את עצמי לחיים, כמו במכת חשמל שעושים בחדרי מיון למי ששובת לבו, יצאתי החוצה, הרמתי טלפון לתמיר, ואמרתי לו, 'תקשיב, תקליט: רק תופים ושירה, סה טו. מה אתה אומר?'"

מאיפה נולד החיבור שלך לתמיר מוסקט, למה דווקא אליו היה הטלפון הזה?

"הכרנו בפעם הראשונה כשעבדנו על מיקסים לThe Walking Man הראשון (סדרה של שני אלבומים שהוציא כהנא – ט.ג.), והחיבור היה מיידי. תוך סשן אחד הבנו שאנחנו מאותו שבט. לפעמים כשאתה מגלה אדם כזה שהוא מאותו שבט שלך, אתה מדבר איתו כאילו יש ביניכם כבר משקעים של שנים, וכולם משקעים חיוביים.

"לרוב אני תמיד עובד על האלבום הבא בזמן שאני מסיים אלבום אחד, אם לא שניים, והתחלתי לעבוד על The Walking Man השני והחלטתי להתחיל מלהקליט את התופים לשירים, אבל לא היו שירים. אז בעצם התכנסנו באולפן למשהו כמו 11 שעות, והקלטנו תופים כשאני אומר לו, 'השיר הזה, דמיין שזה עבד שברח, הוא מאיץ את פעמיו, לבו כבד עליו, והוא בורח'.


מארינה מקסימיליאן וגלעד כהנא (צילום מסך)

"בשיר אחר אמרתי לו, 'תנגן כל כך לאט עד שהביט מתפרק', על שיר שלישי אמרתי, 'הקטע הבא הוא קרקס של אבל' וכולי וכולי, וככה הקלטנו את התופים לכל השירים כשעדיין לא היו שירים. גם שינינו סאונדים בין השירים בהתאם ל-FEEL שהרגשתי שאני רוצה".

אבל איך עובדים על מבנים לשירים שעדיין לא קיימים?

"הוא משמיע לי ביט, ואני אומר, 'עכשיו אני רוצה בית, עכשיו צריך מעבר מהפכני בין A ל-B, ושה-C part בכלל לא ידבר עם אף אחד מהם'. אסוציאטיבית. ומה שמדהים הוא שהיה סשן שהניח יסודות כל כך מוצקים שבתשעים אחוז מהטרקים כמעט ולא ערכתי כלום במבנה.

"אני גם מנגן בתופים בעצמי. לא נגן ברמות האלה, כמובן, אבל זה הכלי שאני מרגיש עליו הכי נוח חוץ מלשיר, ולכן זה כלי שאני יודע לדבר איתו, ותמיר יודע להבין אותי. ממש סגרנו מבנים והם החזיקו מים. הם באמת יצרו מים חיים".

"אם אתה מקשיב טוב השיר יגיע"

בוא נחזור מזה לפרויקט שלם שמורכב ממך ומתמיר עכשיו

"קודם כל אני חושב שמתופף טוב הוא מתופף שהוא מוזיקאי טוב, שמנגן על התופים ואומר הרבה יותר. זה כמו לדבר בין השורות. נאמר שם המון, ואם אתה מקשיב טוב, השיר יגיע. אני חושב ששם היה לי די ברור שהשלב הבא זה שנעשה משהו ביחד שהוא של שנינו, ולא שהוא יבוא לתופף, הכל ביחד.

"ב'לא כוחות' הטקסטים נכתבו בלייב. בשיר 'אין לי אלוהים', למשל, באתי עם מקלדת של ילדים, מן פד תופים כזה לילדים שממנו עשינו את הטרק, בשיר אחר אמרנו, תנגן על שלושה בייס דראמים שונים בטונים שונים וזו תהיה ההרמוניה של השיר, וככה נולד השיר 'אני לא מאושר'".

כמה מילים על "נדל"ן", השיר שבו אתם מארחים את מארינה מקסימיליאן

"'נדל"ן' נולד בעצם מביט היפ הופ שמן שנטשנו אותו" (צוחק), "ובאיזה שלב הגיעו האקוסטיות של 'בואי לעיר'. דווקא האקוסטיות השמחות המקסיקניות האלה התחברו לביט השחור הזה, והטקסט שהתחיל לצאת היה על הרצון של הזוגות הצעירים לבוא לעיר הגדולה ולהקים בה בית, להגיד 'אנחנו הופכים לתל אביבים', 'הופכים לחיפאים', ווט אבר, ומגלים שאין להם שום סיכוי.

"במציאות של היום אני רואה אנשים שאני מכיר שעובדים כל הזמן ועדיין בקושי נושמים פה. זה מצב שהוא אבסורדי, והוא באמת נובע מסוג של הפקרות, של מדיניות. מפקירים אותנו. מפקירים את האנשים הרגילים.

"כשהטקסט התגלה כטקסט שעוסק בנדל"ן, התחלתי לכתוב איזה חמישה עמודים של טקסט, וטקסט מאוד כבד. מסופר שם על הזוג הזה, ועל מלאכים שמגיעים לעיר ובעצם מתנקשים בהם, יורים בהם, תולשים את נוצותיהם, חלקם מתים וחלקם מהלכים ברחובות, ללא נוצות, והם לא יכולים לעוף יותר. מלאכים מרוטים.

"והטקסט הזה, שהיה אפילו רוסי בכבדות שלו, נתן לי תחושה שצריך להביא לפה רוסית, ומיד עלתה לי מארינה בראש. מארינה היא לא באמת בנאדם. מארינה היא ישות. אתה יכול לבקש ממנה כל דבר והיא יכולה מיד לעשות אותו בשלמות. צלצלתי אליה, ביקשתי שהיא תבוא לראפרפ (לעשות ראפ) ברוסית, והיא אמרה לי שהיא לא שולטת כל כך ברוסית והיא גם לא יודעת לראפרפ. שני הפרמטרים שהיו לי חשובים מאוד, בדיוק מה שרציתי, ואמרתי לה, 'מושלם'. קראנו לה לאולפן, והיא נתנה שם ביצוע שתמיר ואני היינו עם הלסתות פעורות על הרצפה".

"ביומיום אני מסתדר עם כולם, על הבמה אני לא שם זין על כלום"

צורת החשיבה האחרת שלכם באה לידי ביטוי גם ביחסי הציבור האינטרנטיים, ובעבודת הרשת הוויראלית שעשיתם עם הקמפיין

"אני לא קורא לזה יח"צנות, אגב. כי במילה יח"צ יש את המילה ציבור. הייתי קורא לזה יח"א, יחסים אישיים".

שזה קצת מפתיע לשמוע את זה ממך, כי אם הייתי מכירה אותך רק מהמוזיקה ולא ממפגשי ילדים פה ושם בגן מאיר, הייתי חושבת אותך קר קצת, אפילו מתנשא. עליי, למשל, די רואים שאני בנאדם חם, אצלך לא הייתי מהמרת על עממיות...

"ביומיום אני אולי אפילו יותר חם ממך, כי באמת ביומיום אני קודם כל מסתדר עם כולם כמעט. חוץ מאנשים שמייצרים ספין ויוצרים סביבם כוח משיכה שחור ששואב אנשים, כל השאר אני מסתדר איתם, ובחיים האישיים שלי נורא חשוב לי להתחשב במי שנמצא איתי.

"אני חושב שגנטית נולדתי עם יכולת שאני לא יודע להסביר אותה, אבל אני שומע כשמישהו כואב, אני ממש מרגיש את זה, וזה לא נעים לי, זה כואב לי. מצד שני, על הבמה ובהתנהלות האמנותית שלי זה נכון שאני לא שם זין על כלום. זה אולי נשמע כמו סתירה, אבל אני חושב שזה דבר שמשלים אחד את השני.

"על הבמה יצא לי לפגוע בהמון אנשים. עשיתי את זה לא בכוונה, וכשזה היה מכוון לאולמרט או לברק, זה I DON’T CARE, אבל כשפגעתי פה ושם במישהו מהלהקה, או במישהו קרוב אלי, או במישהו שהיה בקהל, או באיזה סלב שבכלל לא התכוונתי לפגוע בו – נינט היא דוגמה. ככה הכרנו. אמרתי משהו שפגע בה, שלא היה באמת מעליב, אגב, היא נעלבה ואני התקשרתי להתנצל וככה נהיינו חברים.

"יש לנו מורה משותפת לפיתוח קול, רחל הוכמן. הגעתי לרחל ונינט הייתה שם, ורחל אמרה לה, נינט את מכירה את גלעד? ונינט השפילה את ראשה ואמרה כן, וברגע הזה ראיתי כמה היא נפגעה ממני. ביקשתי מרחל את הטלפון, התקשרתי אליה, היא נתנה לי קצת בראש, גיליתי שאנחנו מאוד מצחיקים אחד את השני והתחילה חברות".
 
אז איך מתנהלים היחסים האישיים של שיווק האלבום?

"המטרה שלנו הייתה לעקוף את הדרך הרגילה. אני יודע שכמעט כל אמן שמוציא תקליט חושב על זה, זה גם מה שאני מאוד אוהב בתחום הזה, שהמון אנשים מנסים לעשות דברים אחרת, וזה מאוד קשה. זה לא תמיד מצליח אבל לנסות זה הכי חשוב, להצליח זו תופעת לוואי.

"ניסינו לפנות לאנשים באופן אישי ולראות מה יקרה. עשינו סרטונים לאנשים, נפלנו עליהם מ  NO WHERE. לא אנשים שבחרנו, אלא אנשים רגילים שאיש הרשת שלנו, אבי קאסוטו, בחר. אמרנו, אל תביא לנו אנשים חשובים מדי, לא מפורסמים, לא אנשים חזקים, לא מהבוהמה, תן לזה לקרות יחסית באופן שמרגיש אקראי, וזה מה שהיה.
"לפני כל טייק שעשינו ישבנו עם הלפטופ שלו, הוא הקריא לנו את כל הנתונים מהפרופיל, סטטוסים אחרונים, זאת נפרדה, זאת התחתנה, זה די. ג'יי. אבל הוא רוצה להיות צייר, אתה מחבר את כל הנתונים, מצליב אותם, ופתאום נולדת תמונה מאוד אישית. ואז שיגרנו להם קליפים אישיים".

כשמה מהות הפנייה? לבקש מהם לשמוע את השיר?

"הפנייה המהותית היא לספר להם על עצמם ולעשות להם כבוד גדול, עם דיבור שבסופו של דבר מתעסק בהם, עטוף בהומור ובנונסנס. בסוף הפנייה ביקשנו שישמעו את השיר. אני חושב שזה הוביל לכך שהפרויקט התחיל לחיות.

"זה הביא לשיר 'אני לא מאושר' קהל חדש, גם בצפיות אבל גם בבאזז, והיה דיבור מאוד חזק על הקמפיין. איך אתה יודע שזה חזק: כי מתחילים להגיד לך דברים לא נכונים גם, ואז אתה מגלה שזה קורה. השלב הבא היה עם 'נדל"ן', שאני חושב שהוא גם שיר נורא חזק וקליפ נורא חזק (שביים תומר יוסף, גם הוא מ"בלקן ביט בוקס" – ט.ג.). כשהכל עובד אתה לא יודע אף פעם מי האבא של ההצלחה.

"בשלב הבא של הקמפיין אמרנו, 'עכשיו הגיע הזמן להקצין את הקמפיין', והשלב השני באמת היה לקחת להם תמונות מהפרופיל, להצטלם על בלו סקרין, ובעצם לפנות אליהם מתוך התמונות האישיות שלהם בפרופיל". 

"השלב הבא זה להוציא במרץ את האלבום ואיתו עוד קמפיין שלישי ואחרון שבו אנחנו מחטטים עוד טיפה".

עוד טיפה? מה זה אומר? לקפוץ לאנשים מתוך המיטות שלהם?

"זה לא לגמרי רחוק מזה. זה קשור במיטה, צריך לחכות ולראות".

"אני כולי מגבלה"

ומה עם הופעות?

"אני חושב שניתן קודם כל לאלבום לשקוע, כי אני חושב שכשלם הוא יותר גדול מסך חלקיו, ואני מאמין שאנחנו רוצים להתייחס להופעה הזאת יותר כמסיבה. לא כל כך בא לנו הופעות, בא לנו מסיבות".

אני חייבת לשאול אותך שאלה על הדבר הזה שמעורר אצלי כל כך הרבה קנאה שיש בך: מאיפה החופש הזה שלך לעוף עם עצמך לאן שאתה עף?

"את צוחקת עליי?! אני כולי מגבלה. אני חושב שאתה בעצם צריך להבין שמגבלה היא מתנה... אני אתן לך דוגמה: אור. מבחוץ הוא לבן אבל בתוכו הוא כולל את כל הצבעים. ברגע שאתה שם מנסרה, איזו עדשה, אתה רואה את ההתפצלות לצבעים. מגבלה היא הדבר הזה, כי אנחנו בעצם עוסקים ברוח ומגשימים אותה בעולם של חומר.

"את האלבום הראשון שלי, 'שכחתי איך לאכול', עשיתי עם מקלדת אחת שהיה כתוב עליה 'מקולקל' אבל כשהכנסתי אותה לחשמל הסתבר שזה לא מקולקל, עם מיקרופון אחד, אפקט אחד והיו לי שמונה ערוצים שכמעט כולם עבדו... מגבלות מגבלות מגבלות. אתה צריך לדעת לעבוד עם המגבלות שלך ולא להרגיש כבול. מגבלה היא מתנה כי אנחנו מנסים להגשים רוח בעולם של חומר והמגבלות הן המנסרות".