קבוצת התיאטרון הירושלמי מעלה לראשונה בישראל, את הקומדיה המוזיקלית החדשה "אגו". המחזה, שנכתב על ידי הפרופסור האמריקאי קרל דג'רסי  ובוים על ידי גבריאלה לב, הוצג ברחבי אירופה ובארה"ב וזכה להצלחה רבה.

פרופ' קרל דג'רסי מאוניברסיטת סטנפורד, זוכה פרס נובל, הוא אחת הדמויות המרתקות החיות עדיין בקרבנו, וידוע בעולם ככימאי שהצליח לשלב בין עולם המדע לעולם האמנות. את שמו בחוגי המדע קנה בזכות המצאת הגלולה נגד הריון - המשחררת הגדולה של חיי המין הנשיים, ובשנים האחרונות התפרסם גם כמחזאי וכסופר מצליח, שמחזותיו תורגמו לשפות רבות ועלו על במות ברחבי העולם. 

"זו קומדיה שנונה ומרתקת על סופר שזכה כבר בכל הפרסים, והוא מביים את מותו כדי שיוכל להמציא את עצמו מחדש," מספרת הבמאית גבריאלה לב, אוסטרלית במוצאה, והמייסדת והמנהלת האמנותית של הקבוצה. "לי אישית אין שום ספק שדג'רסי כתב את זה על עצמו".

זו מין אוטוביוגרפיה?

"בכלל לא. זו קומדיה שאמורה בסופו של דבר להצחיק, לא לתאר חיים של מישהו. היא עוסקת בקונפליקטים, בשאיפות, בגעגועים, ביחסים שבין גבר לאישה ובין פסיכולוג למטופלים שלו. אבל ברור שחייו של גיבור המחזה, סטיבן מרקס, דומים לחיים של דג'רסי. היום דג'רסי הוא בן 90, ובזכות המצאת הגלולה הוא הפך למיליונר בגיל מוקדם מאוד. בגיל 60 הוא החליט להמציא את עצמו מחדש כסופר והתחיל לכתוב ספרים ובעיקר מחזות".

השראה מפרננדו פסואה

למה החלטתם להעלות דווקא מחזה שלו?

"ההצעה באה מקרן ירושלים. הם היו אתו בקשר והכירו לי אותו, וכשהתחלנו לדבר בסקייפ זכיתי להכיר את אחד האנשים המרתקים והמקסימים שפגשתי בחיי. אפשר לספור על כף יד אחת את האנשים שהצליחו לשלב בצורה כל כך מעניינת גם מדע וגם יצירה אמנותית. מעבר לזה, הוא זקן מאוד ועבר את כל האירועים הגדולים של המאה האחרונה, וגם זה ריתק אותי מאוד".

יצא לך לראות את אחת ההפקות של מחזותיו?

"לא. היו רק צילומי סטילס, אפילו לא וידאו. קראתי את כל המחזות שכתב ובחרתי במחזה הזה, מפני שהיה כל כך שובה לב, ומפני שהדמות הראשית שואבת השראה מהמשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה ז"ל, שחי חיים צנועים בחדרים שכורים. אחרי שנפטר גילו שהשאיר אחריו אינספור קופסאות ומזוודות מלאות יצירות, והתברר שמדובר באחד מגדולי המשוררים של התקופה.

"הדבר המעניין הוא שפסואה כתב תחת הרבה שמות בדויים, ולכל אחד הוא בנה פרסונה ייחודית עם היסטוריה שונה, השקפת עולם שונה, תפיסות פוליטיות שונות וסגנון כתיבה אחר לגמרי. ממש אי אפשר לנחש שמדובר באותו סופר. הוא נתן את ההשראה לדמות הראשית ב'אגו' שרוצה להמציא את עצמו מחדש, והעניק לי השראה בעבודת הבימוי".

באיזה מובן?

"בעיבוד שלי השתמשתי בשש מן הפרסונות האלה והפכתי את המחזה לא בדיוק למחזמר, אבל בהחלט להצגה מוזיקלית. בעיבודים האחרים של ההצגה בעולם היא בוימה פשוט כקומדיית מצבים".

"אגו", צילום: יח"צ

דג'רסי ראה את התוצאה?

"כן. הוא הגיע לכאן עם שרת החינוך ועוד כל מיני חשובים לראות את ההצגה. בהתחלה מאוד פחדתי כי הוא לא ידע שעשיתי כל כך הרבה שינויים. הוא הרשה לי לשנות ונתן לי יד חופשית אבל לא ידעתי אם הוא יאהב את התוצאה. בסופו של דבר הוא אהב מאוד, ואמר לי שמכל העיבודים שעשו לו בכל רחבי העולם - בלונדון, בניו יורק, בווינה ובגרמניה, זאת היתה ההפקה הכי מעניינת שיצא לו לראות. בגלל שהיתה לי תחושה שהמחזה מדבר עליו, הכנסתי להצגה מוזיקה משנות ה-40, המוזיקה של הדור שלו, והוא מאוד אהב את זה".

הקבוצה נודעה בהעלאת הצגות שמתכתבות עם המקורות היהודיים. "אגו" מעיד על שינויים ברפרטואר שלכם?

"יש שינוי, בהחלט. מאז שהקמנו את הקבוצה בתחילת שנות השמונים היא עברה מהפך שנבע מכל מיני דברים, ביניהם העובדה ששתיים מהמייסדות המקוריות נפטרו – עליזה עליון וג'ויס מילר, והשלישית, רות וידר-מגן, פיתחה שיטת קול ותנועה מצליחה משלה ופרשה מהתיאטרון.

"האמנים שהיו בקבוצה לאט לאט נעלמו, ואני נותרתי היחידה מדור המייסדות וחיפשתי פרטנרים חדשים. זה תהליך שקרה בהדרגה בשבע השנים האחרונות, ובאמת שינה את המגמה של הקבוצה והכניס כיוונים חדשים".

תקופה מאתגרת לאמניות נשים

מה היתה האג'נדה המקורית שלכן כשייסדתן את התיאטרון?

"כשהקמנו את התיאטרון היינו מאוד צעירות, עולות חדשות עם רקע בתיאטרון. אני הייתי בוגרת המגמה לתיאטרון באוניברסיטת ניו סאות' וולס באוסטרליה, ושיחקתי בתיאטרונים שונים באוסטרליה, קנדה, ארה"ב ואנגליה. עליתי לירושלים ב-73' ועשיתי פה כל מיני דברים, ניסיתי להבין מה בדיוק קורה פה ואיך להשתלב. וככה בעצם קם התיאטרון.

"לא היתה לנו אג'נדה, אלא יותר מין תחושת אחריות שנבעה מן ההבנה שאנחנו חיות בתקופה מאוד מאתגרת בשביל אמניות נשים, במדינה שקמה אחרי אלפיים שנה. זאת וואחד חבילה. הרגשנו שאנחנו חלק מיצירה של תרבות חדשה, וניסינו להבין מה זה אומר ליצור תיאטרון בעברית בתוך תרבות שאוסרת על תיאטרון נשי – 'קול באישה ערווה', 'אל תלמד את בתך תורה', וכיוצא באלה דברים שקיימים בתלמוד".

אז החלטתן לפתח מערכת יחסים עם התלמוד?

"התחלנו לקרוא, וראינו שמדובר בחבורה של אנשים שהיו הרבה יותר פאר-אאוט מכל מי שראינו סביבנו. כל שאלה שהם דנו בה, הם לקחו לקצוות הכי קיצוניים, והתפקיד שלנו היה לעבוד בקצוות האלה ולהמשיך את המסורת שהתחילה שם והלכה לאיבוד בשנות הגלות. קראתי את חכמי התלמוד כמו מיתולוגיה, כמו שקספיר או מולייר או היוונים, והם סיפקו לי רעיונות שהיו מעל לכל דמיון. הרגשנו שאנחנו עושות בדיוק כמוהם כאמניות – שמות אישה על הבמה ויוצרות תרבות משלנו – גמישה, פתוחה, פורצת גבולות".



"אגו", צילום: יח"צ

פמיניסטית עם חוש הומור

היום זה השתנה לחלוטין?  

"אנחנו עדיין ממשיכים לעשות דברים ייחודיים ופרינג'יים. בזה לא השתנינו. ועדיין זוכים לאהבת הקהל, לפרסים ולתמיכה. אבל הקבוצה היא גוף אורגני, גדלנו והתרחבנו, הצטרפו אלינו אנשים אחרים עם רצונות אחרים ושאיפות אחרות, אז אנחנו מעלים דברים אחרים.

"העובדה שיש לנו עכשיו תיאטרון משלנו בבית מזי"א בירושלים הגדילה את הרפרטואר שלנו מהצגה אחת בשנה לשלוש או ארבע. אנחנו מעלים גם הצגות ילדים ופרויקטים מיוחדים כמו 'מעורב ירושלמי' -  פיוטים מסורתיים מכל העדות עם פיוז'ן של מוזיקת רוק וג'אז, 'קריאה ראשונה' - קריאה של מחזות שנשלחים אלינו וחלקם יהפכו להצגות באורך מלא, ופרויקט שיעלה בפסטיבל ישראל - מופע תיאטרלי של שירי מחאה של משוררות".

שירי מחאה?

"כן, אוסף של שירים מכל המשוררות, מיונה וולך ואגי משעול ועד דנה ברגר ומשוררות ערביות. סך הכול יש לנו 199 שירים שלא בכולם נשתמש אבל זו ההשראה, וזה יהיה גם מוזיקלי וגם מצחיק כי המשימה שלי היא להוכיח שאפשר להיות פמיניסטית עם חוש הומור".

את מצליחה בזה?

"יש מקום להומור, אבל בסופו של דבר זה לא עניין מצחיק בכלל. יש תפיסה מסולפת שבדור הנוכחי הנשים במערב הגיעו לשוויון עם הגברים, וזה ממש לא נכון. עדיין שבעים אחוז מן המנהלים הם גברים, רק אחוז אחד מהנדל"ן העולמי נמצא בידי נשים ו-68 אחוז ממקרי המוות של נשים בהריון מקורם ברצח. אז יש לנו עוד הרבה עבודה.
 
"אבל אני לא אדם פוליטי, אני עובדת דרך האמנות וזו שפה שמגשרת על פערים פוליטיים ועל הבדלים בין בני אדם. אחרי הכול מגיעים אלינו אנשים מכל הסוגים, הגילים והמינים".

ואת באמת חושבת שהאמנות משפיעה על אנשים?

"היום, אחרי שלושה עשורים של יצירה, אני בטוחה בזה. כשאנחנו מעלים הצגה, אנחנו לא משפיעים רק על 200 האנשים שיושבים בקהל. זה כמו טיפה באוקיינוס שיוצרת אדוות עד אינסוף. זה גורם לתחושת אחריות גדולה, וזה הדבר שאני מאמינה בו. אם יש תקווה לעולם זה דרך האמנות."


"אגו" תעלה בימים שני עד חמישי,20-17 בםברואר 2014 ב-20:30 בבית מזי"א ירושלים. לפרטים ולרכישת כרטיסים בטל': 02-6513663.