האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים מעלה את האופרה "דידו ואניאס" של הנרי פרסל. "זוהי הפקה מלאה שכל משתתפיה הם סטודנטים, וזו מסורת הראויה לכל מחמאה", אומר דוד זבה, המנהל המוזיקלי של סדנת האופרה באקדמיה.

"ההחלטה הנחושה לשמור על הכלל של אופרה בכל שנה כרוכה בלא מעט קשיים, אבל ההתמדה היא העניין החשוב", אומר זבה.

"לעתים זו לאו דווקא אופרה שהזמרים ישובו אליה בתום הלימודים, וגם זה שיקול לא פשוט. זמרים, וסטודנטים במיוחד, מעדיפים לשיר במסגרת הלימודים יצירות שהם יתבקשו לשיר לאחר הלימודים, לצבור על היצירות האלה קילומטראז'. והנה, למרות זאת עשינו אופרות פחות פופולריות, כמו למשל 'הגננית המדומה', אופרה מוקדמת של מוצרט.

"אנחנו גם מקפידים על כך שהכל ייעשה בכוחות פנימיים, ללא גיוס של כוחות עזר מבחוץ, שכירים לרגע. אנחנו לא מגייסים נגנים ולא זמרים. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. ההתמדה והעבודה העצמית הם שני עקרונות משמעותיים ביותר, בייחוד כאשר מדובר במוסד חינוכי". 
 

לרגע צרות העולם נשכחות

"דידו ואניאס" היא קרוב לוודאי האופרה האנגלית המפורסמת ביותר. התמליל נכתב על-פי "אנאיד" של המשורר הרומי וירגיליוס וסיפור העלילה בקיצור נראה כך:

אניאס, טרויאני יפה תואר, בנה של אפרודיטה, יוצא מטרויה שחרבה עם כמה מנאמניו לייסד מדינה. המדינה היא רומא. ספינתו נטרפת בחוף קרתגו שבצפון אפריקה, ממלכתה של דידו.

אניאס ודידו מתאהבים, ולרגע צרות העולם נשכחות. מכשפות מתערבות בסיפור האהבה כמובן ברגע הכי מרגש – ומזכירות לו שיש לו משימה. אניאס עוזב את דידו באישון לילה וממשיך ליעד הבא.

דידו מתעוררת ומגלה שהיא נטושה. היא שרה את האריה האחרונה באופרה, קינה הנפתחת במלים "כשאשכב באדמה", אחת האריות היפות שנכתבו באנגלית אי-פעם.

האופרה קצרה, זורמת ומענגת. החידוש שהציע פרסל לקהל האנגלי בזמנו היה בהצבתה של דידו כגיבורה הדרמה. לבריטים, שהכירו את הסיפור מלימודי בית-הספר, המרת הגיבור אניאס, היוצא בשליחות האלים, באשה גיבורה המתאהבת עד כלות בגבר, היתה חידוש מסעיר.

פרסל חיבר את היצירה המוזיקלית שלו, לחרוזיו של נחום טייט, כהצגה בבית-ספר לבנות. במישור הטכני, האופרה כתובה מראש למנעד הנשי הגבוה. במישור הסיפורי, מחברי האופרה אינם מגלים כיצד מצאה דידו את מותה: האם התאבדה או מתה משברון לב?

האמביוולנטיות הזו מדגישה את הטרגדיה של דידו. מוזיקלית, תחושותיה עתירות הצליל משמעותיות לאין ערוך מהציות המכאני של אניאס להוראות מוכתבות.



"דידו ואניאס" (צילום: יונתן דרור)

"פתאום מגלים שהאנגלית שפה בעייתית"
 
מה היה עניין המרכזי שהעסיק אותך, אתכם, בתהליך הכנת הזמרים?

זבה: "ראשית כל הסיפור. ברור לך שרוב הסטודנטים היום אינם מכירים את המיתולוגיה היוונית, לא כל שכן את יצירתו של וירגיליוס. השקענו זמן ממושך בלימוד הסיפור המקורי, ובעקבותיו בניתוח הסיפור והמוזיקה.

"צריך לזכור שפרסל רשם את היצירה, אבל לא את כל התפקידים. הוא כתב בצמצום ובמקומות רבים העדיף לסמן רק את האקורדים, בדומה לתווים שנגני גיטרה רואים בחוברות שלהם. למעשה אין לאופרה הזאת ולו מהדורה מדעית אחת שמאושרת על-ידי המלחין. משום כך, רק לצורך השוואה, הבאתי יום אחד את הנוסח של בנג'מין בריטן, המלחין האנגלי מסוף המאה הקודמת. הראיתי לסטודנטים למה אפשר להגיע".

מה על ההכנה לשירה באנגלית? לסטודנטים האנגלית היא בוודאי שפה קלה.


"זה מה שכולם חושבים, כי הרי כולנו לכאורה מדברים אנגלית, ואז מתחילים לעבוד וזה קשה מאוד. פתאום מגלים שהאנגלית היא שפה בעייתית. באנגלית יש למשל שלושה סוגים שונים של הצליל R. כל R מופק בדרך שונה, וזו דוגמה אחת מני רבות.

"האנגלית של הנרי פרסל היא אנגלית של סוף המאה ה-17, שונה ממה שהתלמידים מכירים. ולכן גייסתי כמה מורים שיעזרו, ובהם גם מרים מלצר, שהגיעה מארץ דוברת אנגלית. פתאום התברר לכולם שדווקא לדוברי העברית, אנגלית היא שפה קשה.

"לא נראה לי שאגזים אם אומר שהיא הקשה ביותר לעבודה עם זמרי אופרה. אני עובד עם הסטודנטים במסגרת הסדנה עד לשלב שהם מתחילים לעבוד על המוזיקה בהדרכתו של דוד שמר, שמלמד מוזיקה עתיקה באקדמיה ומופקד על הניהול המוזיקלי, על המנצחים, על הנגנים ועל הזמרים בהפקה". 


דוד שמר (יח"צ)

"חשוב שתהיה לסטודנטים פרספקטיבה"

"השיקולים להעלאת 'דידו ואניאס' הם ראשית כל מאוד מעשיים", אומר דוד שמר. "היצירה היא מעולה וגם קצרה. בשנה שעברה, כשהעלינו את 'הכתרתה של פופיאה' של מונטוורדי, כל תיבה עלתה לי בפירוש בבריאות. לפחות זה הסתדר השנה.

"אופרות מוקדמות, מסיבות של נדירות ומסיבות מבנִיוֹת מוזיקלית, מזמנות בעיות של ציוות ובעיות של לוח זמנים. אבל אנחנו כמובן מתמודדים עם האתגר גם אם הוא קשה. השנה כאמור יש אופרה מעולה, שדורשת בסך-הכל תזמורת כלי קשת בתוספת צ'מבלו, החיים (הוא אומר תוך אנחת רווחה) מעט יותר קלים.

"הקשינו על עצמנו בדרך אחרת. החלטנו שארבעה תלמידי ניצוח ינצחו על האופרה. לא רק ינצחו, כל אחד מהם מכין את הזמרים ואת הנגנים – בדרכו כמובן – וינצח על אחת מארבע ההצגות של האופרה".


זמרים ונגנים מכל השנים?

"על-פי רוב סטודנטים משנה א' לא משתתפים בהפקות האלה. מה גם שחשוב שלאורך שנות הלימודים מה שיותר סטודנטים ישתתפו בהפקות אופרה".

אתה תנגן בצ'מבלו?

"מקווה מאוד לא לנגן. כי כמו שאתה בוודאי יודע, נגן צ'מבלו בתזמורות של מוזיקה מוקדמת הוא לפחות חצי מנצח, אם לא יותר. אם אני אהיה ליד המקלדת, הסיכוי שאני לא אשפיע על המנצחים יקטן, לכן אני מעדיף להתבונן מהצד".


למה חשוב לזמרי אופרה לשיר את פרסל? הרי סיכוייהם לפגוש במוזיקה שלו אינם גדולים.


"קודם כל, זו מוזיקה מורכבת וחשוב שילמד אותה גם מי שבהמשך חייו יתמחה באופרות הגדולות של ורדי ושל פוצ'יני. גם אם הסטודנטים לא ישובו לשיר מוזיקה מוקדמת, חשוב שתהיה להם הפרספקטיבה.

"לכולם ברור שמי שלומד מוזיקה עתיקה צריך להכיר גם מלחינים קלאסיים ורומנטיים כמו שופן או ברהמס, מה עוד שגם ורדי וגם ברהמס הכירו מוזיקה מוקדמת למרות שעסקו במוזיקה שלהם. אחד מעמיתי להוראה כאן אמר פעם, 'אנחנו מלמדים 150 שנות מוזיקה בבוואריה'. אני מנסה שזה לא יקרה. היכרות עם תקופה אחרת מחדדת את ההבנה באשר לאופן ההבעה המוזיקלית".


"הייתי שבוי במסתורין ובקסם"

"דידו ואניאס" אינה רק האופרה האנגלית הנודעת ביותר, היא גם האופרה האנגלית שזכתה לביצועים הרבים ביותר בישראל. שניים מן האחראים להפקה כבר העלו הפקות "דידו" בעבר. שמר ניהל הפקה של תזמורת הבארוק הירושלמית. לדני ארליך, הבמאי, זו ה"דידו ואניאס" השלישית.
 
"אין פלא", אומר ארליך, "שמרבים להעלות את האופרה הזו. היא קצרה, תמציתית, המוזיקה שמימית והאופרה אידיאלית לליהוק של זמרים צעירים.

"כשביימתי אותה לראשונה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, הייתי שבוי במסתורין ובקסם – ממלכה, אהבה, כוחות אופל ופרידה. בפעם השנייה העליתי אותה כשיתוף פעולה של אופרה קאמרה, שאותה אני מנהל, עם אנסמבל זמרי מורן וסולנים ועם תזמורת בארוקדה בניצוחו המצוין של הבריטי מתיו הולסי".


דני ארליך (צילום: דני ארליך)

בדרכך היית נאמן לתפיסה של פרסל וטייט ומיקמת את העלילה בפנימייה לנערים.
 
"נכון, הבנתי שהאופרה היא סיפור של התבגרות ושל חניכה לחיים. על הבמה לא נראו גיבורים מיתולוגיים הלבושים בטוגות, אלא חבורת נערים מלוכדת, שמנהיגתה חווה התבגרות, אהבה, התפקחות ושברון לב.

"נראה לי שלרוב צופי האופרות קשה לראות את 'אאידה' ללא פילים, את 'טורנדוט' ללא החומה הסינית ובאותה רוח את 'דידו ואניאס' ללא סממני המיתולוגיה – גלימות טוגה לבנות מתנופפות על במה שוממת ומדברית וברקע חומות קרתגו.

"אני, כמו שהאנגלים מרבים לומר, מבקש לחשוב אחרת. אני חושב שהיצירה מצפינה סוד של התבגרות; למידה תוך כדי החיים, גילוי אהבה ואולי אף גילוי מיניות, והחיים עצמם באכזריותם מנפצים את החלום על החיים ועל מה שהם צריכים להיות".


נוסף לדרמה, עליך להתמודד מול ארבעה מנצחים שונים. עד כמה זה מורכב?

"את ההדרכה המוזיקלית הארבעה מקבלים מדוד שמר, ובכל זאת וזה יפה ומרענן. לכל אחד מהם יש ניואנס משלו. אני מאותגר ניצוחית. אם הזכרת מנצחים, יש לי גם שני צוותי זמרים בשלושת התפקידים הראשיים, יש שני זמרים".

"הכל מתחבר ומעניק תובנות עומק ליצירה"

לאן תיקח את הסיפור הפעם?

ארליך: "אני אנסה להעמיק במה שהוא עבורי הסיפור האמיתי, וזאת בלי לפגוע במסתורין ובקסם של האופרה. אתר ההתרחשות הפעם הוא בית-חולים לחולי נפש, מקום שנראה מעט כמקומות המפוארים שבהם שוהים קשישים עשירים בשנותיהם האחרונות. משום מה המקום חרב. בחדרים היו פעם טפֶּטים שלמים; נותרו שרידים. שלט המקום, שעליו כתוב 'קרתגו', מנופץ. רהיטים, בעיקר ספות, עטופים ביריעות בד גדולות להגן מפני האבק. אבל מן האבק עולה הסיפור כמעשה שהיה. המאושפזים בבית-החולים מתגלים כדיירים במחלקת חולי נפש, והם מעלים כמופע את סיפורה של דידו".
 
מי היא דידו בכתובת החדשה?

"דידו היתה דיירת במקום והיא נפרדה מן החיים. היא התאהבה באניאס, פסיכיאטר מתלמד. היא ראתה בו נסיך. שלוש נזירות המשמשות כאחיות במוסד רואות, למורת רוחן, את השתלשלות הדברים ומסלקות את אניאס משם. דידו שבורת הנפש מתאבדת".


דוד זבה (יח"צ)

אינך חושש ממיקום העלילה בבית-חולים לחולי נפש? בדרך כלל פתרון כזה, שבו הדמויות בלתי שפויות ואז מעשיהן אינם נחשבים, מביא לכך שלא תהיה להן השפעה על הסובבים אותם.
 
"בדרך כל אני מתנגד לתפיסה שלוקחת עלילה ומתאימה אותה לצרכיה. הסתייגות זו תקפה רק כאשר התפיסה מודבקת ומופרכת. כאן הכל מתחבר ומעניק תובנות עומק ליצירה. בית-החולים המפואר הולם כדימוי את קרתגו המבוצרת והחזקה. מחלת נפש מעצימה סיפור חיים שבמרכזו יצרים עזים, אהבה ומוות, שבכוחם לטלטל נפש נערה. נזירות, שנדרו לוותר על מיניותן ולהקדיש את עצמן בדבקות למטרה מקודשת, מתאימות לי. במקום המכשפות, נזירות הן שומרות הסף, המחליטנות במוסד הסגור.

"יש כאן גם יתרון נוסף: המקהלה, שהיא בדרך כלל צד פסיבי בדרמה, מעין פרשן בלתי מתערב, הופכת בסיטואציה הזאת לחלק מן העלילה. שכנים פעילים, אפשר לומר. אני משוכנע שכמו שאני מרגיש, כך יחוש הקהל ויחווה את הכאב, את הקסם, את ההומור ואת התקווה שקיימים כולם באופרה הזאת".
 
האופרה תועלה ביום רביעי, 19 בפברואר 2014, ב-18:00 וב-20:00 (קאסטים מתחלפים), וביום חמישי, 20 בפברואר 2014,ב18:00-וב-20:00 (קאסטים מתחלפים), באולם 221, קמפוס גבעת רם, ירושלים. לפרטים: 02-6759911.