לאחר ארבע שנים בהן מצוין בעולם יום הקומדיה דל'ארטה הבינלאומי מתוך כוונה לשים זרקור על "מורשת תרבותית לא מתועדת בעלת ערך מיוחד", כהגדרת יוזמי יום זה, הגיע גם זמנה של ישראל להשתתף בחגיגה ולתרום את שלה לאמנות הוותיקה הזו, באמצעות יום שלם המוקדש לקומדיה דל'ארטה במסגרת פסטיבל דל'ארטה בתיאטרון הסמטה.

מהשעה ארבע אחר הצהריים ועד 11 בלילה מוזמן הציבור לכיתות אמן, סדנאות ופאנל בהשתתפות אמנים כמו יורם בוקר, אברהם דנא ותיאטרון "פסיק", תערוכת מסכות דל'ארטה שיצרה אמנית המסכות יהודית גרינשפן, ולקינוח ההצגה "הקמצן לאן?", קומדיית דל'ארטה למבוגרים בביצוע להקת "סקפינו".

הפעם הראשונה שבה התיאטרון הפך מקצועני

על החגיגה הישראלית אחראי חיים עבוד, במאי, שחקן, מורה, יוצר תיאטרון עצמאי ואיש קבוצת "סקפינו",
שרואה בקומדיה דל'ארטה את אחד הכלים החשובים לשינוי התפיסה הנוכחית בתרבות הישראלית הפופולרית, ומונע על ידי תחושת שליחות כל כך חזקה, עד שהצליחה להדביק גם אותי בהבנת הרלבנטיות שיש לאמנות זו גם היום, כארבע מאות שנה לאחר שנוצרה.
 
"זה התחיל כתיאטרון רחוב במאה ה-16 באיטליה", מספר עבוד, 43. "העניין הוא שאין תיעוד מדויק של איך זה קרה כי רק האצולה והעשירון העליון ידעו פעם לקרוא ולכתוב, כך שרוב העוסקים בדבר לא ידעו קרוא וכתוב, אז הסברה היא שזה התחיל מהשווקים ומכיכרות הרחוב עם כל מיני ג'אנגלריסטים וליצני רחוב, שקלטו לאט לאט שאם שמים שניים מהם ויש דרמה, זה כבר הופך להיות תיאטרון. לאט לאט התקבצו ונהיו להקות, כשלכל להקה היה מנהל, מעין מפקד של השחקנים, שרק הוא, אגב, ידע קרוא וכתוב, כי הוא היה צריך לארגן להם את אישורי ההופעה במקומות שבהם הם היו אמורים להופיע.

"איטליה הייתה מחולקת באותה תקופה למחוזות שונים, וכל מחוז הביא את הדמות הטיפוסית והמאפיינת שלו לתוך הקומדיה דל'ארטה, עם מסכות אבטיפוסיות לאמנות הזאת, שמייצגות הקצנה של התכונות האנושיות, כי מדובר בגרוטסקה. אז הקמצן הוא קמצן עד הסוף, ורודף הנשים רודף נשים עד הסוף, החרמן חרמן עד הסוף, השחצן הוא הכי שחצן, הפחדן הוא הכי פחדן, וברגע שאתה מרכז כמה תכונות כאלה בדמות אחת היא הופכת מאוד מצחיקה".

למשל?

"למשל הקפיטאנו, איש צבא עם אף ארוך, אפרופו פינוקיו, שמעיד על כך שהוא מלא בשקרים ובסיפורי גבורה על דברים שהוא עשה ולמעשה הוא לא עשה אף אחד מהם והוא מפחד מכל ג'וק שעובר לידו. הוא מתפאר בכיבוש של נשים אבל בתכלס הוא בתול שלא יצליח לעשות כלום אם מישהי תיגע בו. ככה, למעשה, הצליחו ליצור דמות גרוטסקית שגרמה לאנשים לצחוק".

"הקטע של הדל'ארטה", מוסיף עבוד, "הוא שזו הייתה הפעם הראשונה שבה התיאטרון הפך מקצועני והפעם הראשונה שבה שחקן הגדיר את עצמו כשחקן והתפרנס מאמנותו, כי זה תחום שמגיע מהמקום של הקראפט, של מקצוענות וכישורים, לא של אמנות. זה תחום של שחקנים מקצוענים שמזה הם מתפרנסים וחיים.

"עד אז השחקנים והתיאטרון הוחזקו על ידי השלטונות, על ידי הכנסייה, ואנשים עשו עוד דברים בנוסף לזה שהם שיחקו. פה מדובר על חבר'ה שזה מה שהם עשו. עברו מעיר לעיר, ואלה שהיו טובים שרדו, אלה שהיו פחות טובים עברו למקצוע אחר, ולכן זה הפך למקום של מקצוענות, של שחקן שיודע לשחק, לנגן, לשיר, לרקוד, לא דברים שאתה רואה היום על הבמות".

קומדיה דל'ארטה, צילום: כפיר בולוטין

לכאורה נראה כאילו היום אתה כן רואה את זה על הבמות כי היום אנשי הבמה שוב צריכים לדעת הכל מהכל כדי להצליח, לא?

"כמה שחקנים את מכירה שמצטיינים לצד המשחק גם בנגינה, בשירה, בתנועה? יש פה שחקנים ענקים, חלקם עושים עבודה פיסית מצוינת אבל לא יודעים לנגן, חלקם משחקים נפלא אבל הכישורים האחרים הם לא חלק מהאומנות שלהם. בקומדיה דל'ארטה אין דבר כזה. אתה הופך להיות מכונת מלחמה, אתה צריך לדעת לעשות את הכל ברמה מקצוענית".

אז כשאתה אומר שאלה לא דברים שנראים היום על הבמות, אתה מחזק אצלי את שאלת הרלבנטיות של הקומדיה דל'ארטה לימינו אנו

"קודם כל, הגישה שלי לעניין נובעת מתחושת שליחות שיש לי בנושא הזה. אני מאמין שיש פה רידוד של התרבות. אני מלמד בבתי ספר למשחק, ואני רואה המון חבר'ה שמגיעים לבתי הספר כי הם רוצים להיות הסלבריטי הבא. מצד שני, בתי הספר רוצים וצריכים להתפרנס, ומקבלים אנשים שזה לא תמיד המקום הנכון בשבילם.

"מה שקורה זה שיש לנו גם רידוד של מה שאנחנו מקבלים על הבמה, וכמובן מה שאנחנו מקבלים בטלוויזיה, שבכלל השתלטה, וזה בכלל משהו שהתיאטרון כשל בו, כי הוא נכנס לתחרות שהוא לא היה אמור להיכנס אליה מול הטלוויזיה והקולנוע שנכנסו במאה שנים האחרונות, והוא מנסה להתחרות בעזרת כל מחזות הריאליזם, שאני קורא להם 'מחזות איקאה', שקיימים בלא מעט מהתיאטראות. אנחנו לא יכולים להתחרות שם".

ואיפה מתחברת צורת הביטוי האמנותית הזו לכאן ועכשיו שלנו?

"הרלבנטיות של הדל'ארטה היא קודם כל בדרישה שלה מהשחקן להיות ברמה יותר גבוהה של כישורים. שנית, היא לא מחפשת אחר האדרה של הפרסונה המשחקית, כי השחקן עטוי במסכה. תחשבי, במציאות של היום אני יכול לקבל ים פרסים ואף אחד לא יכיר אותי כי אני במסכה בתפקידים שלי בדל'ארטה, שזה משהו שהולך נגד התפיסה שקיימת היום בתרבות הפופולארית, קצת צניעות, אני חושב. המסכות גם מאפשרות לעשות סאטירה אמיתית, לבוא ולנשוך בצורה אמיתית, כי יש לך מסכה. אני רואה את זה גם בעבודה שלנו, בלהקת 'סקפינו'."

להקת "סקפינו", קבוצה יוצרת הפעילה כבר 14 שנה בתחום הדל'ארטה, היא זו שהרימה את הכפפה הישראלית של יום הדל'ארטה.

"התעשייה של הדל'ארטה בארץ היא די רגועה", אומר עבוד. "אין פה יותר מדי אנשים שעושים את זה באופן רציף. יש את תיאטרון 'פסיק' שיושב בירושלים ועוסק בזה לא מעט שנים, יש אמנים דל'ארטה שמלמדים, ואת יורם בוקר שביים הרבה דל'ארטה בשנים האחרונות, אבל בגלל שאין עשייה ישראלית רחבה אתה יוצר קשר עם הקהילה העולמית, ויש סצנה חזקה של דל'ארטה בארה"ב, באיטליה כמובן, בצרפת, ואני בקשר איתם.

"ככה התחלתי להבין לאט לאט שמ-2010 התחילו לציין את יום הקומדיה דל'ארטה הבינלאומי והבנתי שהגיע הזמן לעשות את זה בארץ. אנחנו ב'סקפינו' מפיצים את הבשורה כל הזמן, ועושים דברים לא כלכליים רק כדי שאנשים יחוו ויבינו מה זה הדבר הזה, אז התחלנו לחבר את כל מי שעושה בארץ דל'ארטה/

"התקשרנו לכל האנשים בארץ שאנחנו יודעים שעושים דל'ארטה, מורים, אמנים שעשו בעברם מספר הצגות דל'ארטה, יצרנו קשר עם הצגת דל'ארטה מיתולוגית שעשו בארץ בתחילת שנות השבעים בתיאטרון החאן בירושלים, 'משרתם של שני אדונים' עם ספי ריבלין האגדי, תיאטרון הסמטה נתנו לנו בית, שהוא גם בסיס הבית שלנו לאורך השנה, פרט למופעים שאנחנו עושים בכל הארץ, והפקנו את יום הדל'ארטה הישראלי".

המלכה האם של המסכות

אילו דברים צפויים לאורך היום הזה?

"בשעה ארבע, תחילת האירועים, תהיה כתת אמן של שלוש שעות עם יורם בוקר שינחה אותה. יורם הוא מאסטר עולמי בתחום הפנטומימה והעבודה עם מסכות, הוא פרופסור באוניברסיטה, מרצה מבוקש בהמון אוניברסיטאות בעולם, ואנחנו, 'סקפינו', נשתתף בכיתת האמן הזו כלהקה שמדגימה. אנחנו צאן מרעיתו. הוא באמת האלוהים שלנו, האבא הרוחני, הכל. 

"במקביל אלינו תיאטרון 'פסיק'  יעביר סדנת אמן בקומדיה דל'ארטה לנוער שוחר תיאטרון.

"ברבע לשבע תיפתח תערוכת מסכות של יהודית גרינשפן. היא באמת המלכה האם, אמנית בעלת שם, הכוהנת הגדולה של מסכות ואביזרי תיאטרון בארץ שעושה לנו את כל המסכות, ושאחראית על המסכות הידועות של החתול שמיל, בץ, עוזה, נולי, פינגי הפינגוין, צ'ומפי, הכל שלה. כל המסכות דל'ארטה ששימשו בכל ההפקות של התיאטראות הרפרטואריים בשישים השנה האחרונות זה שלה ובתערוכה, שאוצרת אפרת נתן, הולכות להיות כחמישים מסכות, חלקן מהאוסף הפרטי של הלהקה, חלק של יהודית, יהיו שם אלבומים של הפקות, תהיה המסכה שאיתה ספי ריבלין שיחק ב'משרתם של שני אדונים' לצד תמונה שלו עם המסכה מאותה דמות.

עירית פרנק, מנהלת הסמטה, וראש המכון האיטלקי שמכבדת אותנו בנוכחותה יהיו בפתיחת התערוכה.

"אחרי כשעה של מנג'רה פרימיום, לא איזה פיצה מסתם חנות אלא כיבוד משו משו, תודות לחסות הקלה שקיבלנו מראש המכון האיטלקי, מתחיל רב שיח שמנחה רונן הרשקוביץ, שחקן ויזם, הבעלים של תיאטרון 'בסלון' ויש לו לא מעט הצגות דל'ארטה בעברו. הוא גם תלמיד של יורם.

"בפאנל ישתתפו יורם בוקר, אברהם דנא, בחורצ'יק בן שמונים, מייסד תיאטרון הרחוב בארץ, אוטוריטה שלשמוע אותו זה 'וואו'. כמו יורם, גם הוא תלמיד של ז'ק לה קוק ההוגה התיאטרוני שמתמחה בתיאטרון פיזי ושהיה מתלמידיו של מרסל מרסו. הבית ספר של לה קוק נחשב המכה של תיאטרון הגוף בעולם. שניהם, יורם ואברהם, הם למעשה המורים של כל האנשים שעושים פה אמנות פיזית. עוד בפאנל שמוליק הודג'ס, הבמאי וממייסדי תיאטרון 'פסיק' שקיים מ-97 ויוצר דל'ארטה, וגם אני בפאנל. חשוב לציין איך כל האנשים האלה, תיאטרון הסמטה, יורם בוקר, יהודית גרינשפן, זה אנשים שנרתמו מיד, בהתנדבות, מתוך רצון להפיץ את הבשורה ומתוך המעורבות הגדולה שלהם בעולם הדל'ארטה".

ואני משערת שאחרי כל זה אי אפשר שלא לסיים עם הצגה

"כמובן, ההצגה של 'סקפינו', 'הקמצן לאן?', שזכתה בשנה שעברה בפרס 'קיפוד הזהב'".

הדל'ארטה שאתם עושים היום זהה לזה שנעשה בשנים עברו או שיש התעדכנות והתחדשות?

"זה לגמרי כאן ועכשיו. העיבוד הוא דל'ארטה, הכלים הם דל'ארטה, אבל המהות והתוכן הם כאן ועכשיו. אנחנו לא מעלים מוצג מוזיאוני. הכוונה שלנו היא לא לשמר תרבות תיאטרון מוזיאונית אלא להראות עד כמה היא חיה ופועמת ורלבנטית להיום, ועד כמה היא נשכחה".