לפני שבעים הוא נולד, חנוך לוין, ונדמה כי מאותו יום ועד פטירתו כשהיה בן 56, הוא אצר בתוכו מראות ומצבים אנושיים ודמויות שהם בהגדרה כללית "אנחנו".

שפע המזכרות שהותיר אחריו – מחזות, מערכונים, פזמונים, שירה וסיפורת וגם סרט, ההצגות שביים ברגישות ובהומור – כל אלה קיבעו  את מעמדו בהיכל התהילה של התרבות הישראלית.

מופע קברטי מקסים
 
לכבוד יום הולדתו חברו שלושה שחקנים שהכירו אותו מקרוב, כבני שיח בחייו ועל במותיו, והחליטו לערוך מחווה לו ולקהל הנאמן, וגם למי שעדיין אינם מכירים אותו ואת אוצרותיו. 

מוני מושונוב, ששיחק בעבר הרחוק בהצגת "המתלבט" ואחר כך בסדרת מערכונים במסגרת "לילה גוב"; דרור קרן ששיחק בחמש הצגות, מ"ההולכים בחושך"ועד "אשכבה". ועמם ליליאן ברטו, ששיחקה ב"הלוויה חורפית" בשנת לימודיה האחרונה בבית צבי ואחר כך בתאטרון הספרייה, ובהמשך בתפקיד קטן בהפקה הגדולה של "הילד חולם". זה היה המפגש שהוליך לנישואיהם  של לוין וברטו וללידת בנם, ומאז פטירתו של חנוך לוין היא אמונה על הנצחת מפעלו.
 
השלושה אספו מערכונים שונים, רבים מהם מוכרים כקלאסיקה לוינית טיפוסית, ביימו את עצמם, והעמידו מופע קברטי מקסים יחד עם טל בלכרוביץ ליד הפסנתר, עם מסך אדום שמאחוריו החליפו אבזרי תלבושות, כיסאות ושני "פחים" שמתוכם שלפו אבזרים אחרים.


אוי אליאס אליאס (צילום: גדי דגון)

מימיקה מושלמת
 
כל מערכון שהגישו החל מ"בריאת העולם", זכה לעיצוב משחק מרתק, כשאת עיקר המלאכה מבצעת המימיקה המושלמת של פניהם, מותאמת בהברקות לזוהר של הטקסטים הפשוטים ביותר, כמו בשיר הילדים "אח" או במתוחכמים ביותר כמו "הרמטכ"ל הסיני", “הכובע בלו", והמפולפלים יותר כמו "הקוסם", “הג'יגולו מקונגו", והאנושיים ביותר כ"שיחת טלפון" ו"לאחר שלושים שנה".
 
שיאים רדפו זה את זה ואציין לדוגמה את השלושה במערכון "אוי, אליאס, אליאס" על האלמנה שרוח בעלה המת פוקדת אותה לעת חיזוריו של גבר אחר, או את הביצועים המקוריים – והפעם ללא המוזיקה של "אחרית הימים" - לשירים "מה אכפת לציפור" ו"ככה וכמעט", והמפגש בקולנוע במערכון "המשתין".
 
ולמרות שחסרו לי מאוד גניה והמלח, קיבלתי שוב תזכורת על ההתבוננות המיוחדת של חנוך לוין על האדם. לכו לראות ולצחוק בגעגוע.