"המשחק ביידיש בשבילי הוא 'חזרה בתשובה'", מצהיר השחקן והקומיקאי הוותיק יעקב בודו, המככב בהצגת הבידור "החיים על פי בודו" - מופע המסכם את 60 שנותיו על הבמה, מתוכן 25 בתיאטרון היידישפיל.   

עד לפני 25 שנה לא היה צורך להציג את בודו, חתן פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים, בפני הקהל הרחב בישראל.

השחקן יליד רומניה שעלה לארץ עם משפחתו בתחילת שנות החמישים, הוא אבי דמותו של "מוישה וינטלטור", נכס צאן ברזל בעולם הבידור הישראלי, שגרסאותיו הבימתיות המגוונות, וזו הקולנועית בבימויו של אורי זוהר, עלו פעמים אינספור באולמות ברחבי הארץ.

הוא כיכב באינספור הצגות ומחזות זמר בתיאטרון המסחרי והרפרטוארי, השתתף בשוברי קופות קולנועיים כמו "סלאח שבתי", "מיליונר בצרות" ו"חמש חמש", ואף מן הטלוויזיה לא משך ידו, כאשר, בין השאר, השתתף יחד עם יהורם גאון בתכנית הבידור הראשונה של הטלוויזיה הישראלית – "אולפן עגול".

"חתיכת חיים שהיה בהם הכל - חם קר ופושר"

"עד 88', השנה שבה שמוליק עצמון הקים את היידישפיל, עשיתי המון דברים והכול כמעט היה בעברית", הוא נזכר. "התכחשתי ליידיש, השפה היחידה שהכרתי עד גיל 7. כשהתחלתי לשחק בשפה הזו זה היה מתוך תחושה של חוב לילדות, לשורשים שלי, שעד אז לא התייחסתי אליהם בכלל".

איך קרה שחזרת אליה כל כך מאוחר, כמעט 40 שנה אחרי שעלית לארץ?

"לא הייתה לזה מסגרת בארץ, וגם לא פתיחות. למעשה הפעם הראשונה ששיחקתי ביידיש היתה ב-75', כשהקמתי תיאטרון יידישאי מסחרי. האווירה כלפי השפה נעשתה יותר חיובית, אבל עדיין לא היו שחקנים ישראליים ששיחקו בשפה הזו. הזמנתי בדרנים מחו"ל, כמו דז'יגאן ושומאכר, ואני הייתי השחקן הישראלי היחיד. אבל עדיין לא עזבתי לגמרי את העברית, עשיתי עוד הצגות מסחריות, ורק כשעברתי ליידישפיל, המעבר נעשה סופי".

דז'יגאן ו שומאכר (צילום: ז'ראר אלון)




במסגרת היידישפיל אתה חוגג בימים אלה 60 שנות עשייה בימתית, קולנועית וטלוויזיונית.

"כן. אני מלא תודה לתיאטרון שחוגג איתי 60 שנה על הבמה, זה באמת חתיכת חיים שהיה בהם הכול - חם וקר ופושר. במופע יהיו קטעים מתוך כל ההצגות שעשיתי, מצולמים וגם על הבמה, ובין לבין יוקרנו קטעים מסרטים וברכות מוקלטות. כמובן שיהיה במופע דגש מיוחד על 25 שנותיי ביידישפיל, בשיתוף אנסמבל שחקני התיאטרון".

במבט לאחור, מה היו התחנות החשובות שלך כשחקן לפני שהצטרפת ליידישפיל?

" אם הייתי מנסה לסכם 60 שנות קריירה, הייתי אומר שהחל מ-54' ניגנתי על כל מיתרי המקצוע - החל ממחזות זמר, דרך דרמות ועד לקומדיות. התחנה הראשונה היתה להקת פיקוד צפון, שאותה הוזמנתי להקים, ובחודש הבא ימלאו בדיוק 60 שנה להצגה הראשונה שהפקתי שם, 'מוישה וינטלטור', שמזוהה איתי ומלווה אותי עד היום.

"אחרי שהשתחררתי, המפיק האגדי פשנל לקח על עצמו את הפקת המחזמר, ובשנה הראשונה עשינו 400 הצגות עם קופות סגורות. לאנשים אז עוד לא היתה טלוויזיה, וכולם הלכו לתיאטרון. אחר כך שיחקתי בסרט 'מוישה וינטלטור' שביים אורי זוהר, והדמות הזאת המשיכה לרדוף אחרי שנים.

"בשנות ה-60' הייתי בין מקימי תיאטרון חיפה, בהנהלת אחד הבמאים הגדולים של התיאטרון הישראלי, יוסף מילוא. הייתי השחקן הראשון שאמר את המילה הראשונה על במת התיאטרון הזה, במחזה של שקספיר 'אילוף הסוררת'. מילוא הפקיד בידיי תפקידים דרמטיים מדהימים של מחזאים מהשורה הראשונה, כמו ברכט ויונסקו, וכמובן גם מחזות מקוריים.

"הייתי בחיפה 12 שנה, ובמהלך הזמן הזה 'קפצתי' מדי פעם לכל מיני הפקות של התיאטרון המסחרי. בתחילת שנות ה-70' השתתפתי במופע 'הצביעו בעד בודו', שמזכיר מעט את המופע שאני עושה עכשיו. שם יצא המערכון 'שתיים שתיים' שהפך לאגדה, ושאתו פתחתי את תכנית הבידור הראשונה שעשו בטלוויזיה בארץ – 'אולפן עגול' בהפקת רלף ענבר. זה היה עוד בתקופה שהטלוויזיה שידרה רק שלוש פעמים בשבוע. לא היה שום דבר אחר, כולם ראו, וזה זיכה אותי בהרבה פופולריות.

"השתתפתי גם ב-14 סרטי קולנוע שהצליחו מאוד, כמו 'מיליונר בצרות' ו'חמש חמש', ובהרבה מאוד סדרות טלוויזיה. אחר כך היה התיאטרון המסחרי ביידיש שהקמתי, ואז באה התחנה האחרונה ואולי החשובה מכולן, תיאטרון היידישפיל".

 
הרשל`ה מאוסטרופולי (צילום: ז`ראר אלון)


התיאטרון היידי הרוויח שחקן

אתה לא מתחרט שהפנית עורף למשחק בשפה העברית, ולכל התפקידים שיכולת לגלם?

"בכלל לא. אני מרגיש מצוין עם ההחלטה שלי. יש כאלה שאומרים שהתיאטרון העברי הפסיד שחקן, אבל מצד שני, התיאטרון היידי הרוויח שחקן, ככה שזה מתאזן. ביידישפיל שיחקתי ביותר מ-30 הצגות של רפרטואר יידישאי ומקורי, וזכיתי להשתתף במגוון מחזות מעולים שסיפקו לי אתגר ועניין. רק בשנה שעברה עשינו את 'המגילה' של איציק מאנגר, את 'סולומון גריפ' של חנוך לוין, ואת הרפרטואר הקלאסי של שלום עליכם, י.ל. פרץ וכולי. אפילו יהושע סובול כתב לנו מחזה ביידיש.

"חוץ מזה, יש לי גם סיפוק גדול מההופעות שלנו בפני קהלים מיוחדים, למשל נוער ערבי או קשישים בבתי אבות. אלה חוויות שלא ניתן לתאר במילים. הדיירים בבתי האבות לא מסוגלים לפעמים לצחוק או למחוא כפיים, אבל בעיניים שלהם רואים את השמחה, ההתרגשות והדמעות כשהם שומעים את שפת אמם".

את "החיים על פי בודו" ביים יצחק שאולי ומשתתפים בו לצד בודו דורי אנגל, סמדר בן-דוד, אליאן דבאל-שור, הילית דייטש, מוניקה ורדימון, אירמה סטפנוב, אמיתי קדר, ניב שפיר ויובל רפפורט.
 


פישקה החיגר (צילום: יח"צ)


"החיים על פי בודו"  מוקדש לזכרה של אשתך אסתר, שהלכה לעולמה לפני זמן לא רב.

"אשתי נפטרה לפני חודשיים, והיא הייתה הדבר החשוב ביותר בקריירה שלי. הכרתי אותה לפני 58 שנה, ויש לנו שלושה ילדים וחמישה נכדים. היא היתה שותפה מלאה ומעורבת בכל החלטה אמנותית שעשיתי - המבקרת, הבמאית, הרקוויזיטורית והמלבישה שלי.

"היא הגיעה לכל החזרות הכלליות של ההצגות שלי ותמיד זרקה הערות ותיקונים. היא לא היתה רק רעיה אלא גם חברה, ידידה ומאהבת. כל מה שאישה צריכה להיות היה בה, וזה כנראה הסוד לכך שנשארנו כל כך הרבה שנים ביחד".

המופע המסכם הזה מעיד על כוונתך לפרוש מהבמות בקרוב?

"ממש לא. אני לא מתכוון לפרוש עד שאלוהי השחקנים יצווה עליי ללכת. למרות גילי המופלג, אני לא מתכונן לעזוב את הבמה ולא נותן לגיל להוליך אותי באף. להיות שחקן זו מחלה, אבל מחלה בריאה. במקום זריקות וכדורים, מה שאני צריך כדי לתפקד ולפרוח זה הצגות. כמו שחקני כדורגל שחיים משבת לשבת – ככה אני. חי מהצגה להצגה". 
  
החיים על פי בודו" תעלה ביום שישי, 28 במרץ ב-12:00, בשבת 29 במרץ ב-21:00, בראשון, 30 במרץ ב- 17:00, 20:00 באודיטוריום אריסון בתל אביב וביום שני -31 במרץ ב-20:00 בהיכל התרבות פתח תקווה.