בימים אלה עולה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "דג מוסר" - סאטירה משעשעת וצינית עד כאב מאת מירי חנוך, בבימויה של עדנה מזי"א ובהשתתפות אורלי זילברשץ, גיל פרנק, שירי גדני ואחרים.

ההצגה חודרת לקרביה של משפחה צפונית אמידה – האם, מעצבת חלונות ראווה, האב, עורך דין בכיר, ושלושת ילדיהם – שהעוזרת הפיליפינית הלא חוקית שלהם נהרגת בנפילה רגע לפני בת המצווה של בת הזקונים. ניסיונותיהם הנואשים של בני המשפחה להסתיר את המוות, לפחות עד אחרי האירוע, מביאים לחשיפת סודות ושקרים ולהתמודדות עם מוסר כליות ומוסר בכלל.

"דג מוסר" הוא המחזה הראשון של מירי חנוך - עיתונאית, סופרת, מגישה, עורכת ואשתו של המאסטר-שף אייל שני.

אם המשפחה כשד היפראקטיבי

חנוך נולדה ביפו ולמדה משחק בבית הספר בית צבי וספרות באוניברסיטת בר אילן. היא כתבה תסריטים לתכניות טלוויזיה, ערכה את מדור התרבות של עיתון תל אביב, וכתבה טורים ב"הארץ", "עכבר העיר" ועיתונים נוספים. בנוסף כתבה שני ספרים – "להורים שלום" ו"מה כל כך מצחיק בפאני", השתתפה בסרט "פיצה באושוויץ" ובעונה הראשונה של "מחוברות" והגישה את תכנית התרבות הטלוויזיונית "דיבור חדיש".

"הלב המתקתק של המחזה הוא ללא ספק אם המשפחה, עטרה," מספרת חנוך. "היא מין שד היפראקטיבי, שיוצא מבקבוק לשעה ועשרים דקות וחוזר אליו בתומו, בלי עונש רשמי, זולת להמשיך ולהיות האישה הזו".


דג מוסר (צילום: יוסי צבקר)

דמות האם השתלטנית, הפרפקציוניסטית והמסרסת, שמסתירה חולשות ושלדים אפלים, מופיעה המון היום בסרטים ומחזות. למה, לדעתך, הדמות הזו רווחת כל כך, ולמה בחרת להציג אותה בלב המחזה?

"נדמה לי שהעיסוק באם הזו, שנקרא לה אובססיבית-קומפולסיבית, נפוץ כל כך, כי אחרי שנים של התעסקות קולקטיבית בגברים ועולמם המורכב, יש התעניינות גדולה יותר בנשים ועולמן המורכב. העולם של נשים מכיל בתוכו את כל מה שזכויות מאוחרות, שניתנו במשורה, לא יכול לאזן ולסדר תוך מאה שנים.

"עטרה בסך הכול מנסה להגן על מה שנקרא חייה. בתוך זה היא צריכה לתווך, לטבח ולטייח, עד שזה כמעט לא מפתיע שהיא מסתבכת, במידה כזו שאם היא הייתה עז, רק מלחשוב על ההר שהיא צריכה לעלות עליו, היו מתבלבלות לה הרגליים.

"המשפחה כולה, ובעיקר האמא, רוצה בסך הכול לעבור את אירוע הבת מצווה בשלום, אבל כל מה שיכול להשתבש, משתבש, ומעלה על פני הבית הבורגני הנאה, המרווח והנוח, עניינים מוסריים כמו אמת ושקר, שווי של חיי אדם ונאמנויות סותרות. דרך עטרה, המחזה בודק עד כמה רחוק אפשר ללכת בניסיון להגן על המשפחה הקטנה שלך".

"הומור זה כל הציוד שיש לי להתמודד עם חיי"

אחד הדברים הבולטים בהצגה הוא העיסוק במעמדות חברתיים ובפערים ביניהם.

"בעולם שכולו מתנהל באופן מעמדי, לא רק בישראל אלא בכל מקום, יש מישהו שהולך לעבודה שלו, ומישהו שבא להחליף אותו ולנקות במקומו עד שהוא חוזר. ההתנהלות המעמדית עטופה בקלישאות מוסריות ובשפה עקרה פוליטקלי-קורקטית, אבל אם חושבים על זה אז זו עבדות לכל דבר ועניין".


דג מוסר (צילום: יוסי צבקר)

למה כל כך קשה לדמויות במחזה להביע אהבה?

"הקושי של הדמויות להביע אהבה, כמו שאת מנסחת את זה, נשמע לי המשך ישיר של מערכות יחסים שיש בהן כל כך הרבה מלכודים קטנים, עד שהרגל של השולחן נקשרת לרגל של הכיסא, כלומר, כל אחד מהם לכוד בתוך הסתרות, עד שהאנרגיה כולה הולכת לשימור התדמית והניראות של כל אחד מהגיבורים, כלפי חוץ.

"אנחנו מושרים במרינדה של  דימויים וסמלים בכל כך הרבה היבטים עד שגם חיי משפחה, ומערכות יחסים יכולות להפוך בקלות למין מקלדת אמוג'י: לב, לב, לב, וזה אומר אני אוהב אותך".

למרות הנושאים הלא-פשוטים, המחזה מלא הומור.

"הומור זה כל הציוד שיש לי כדי להתמודד עם חיי בעולם הזה. זה נורא נורא פשוט - או שיהיו לי דמעות מרוב צחוק או שאני אבכה כל היום".

החוויה של כתיבת מחזה שונה מכתיבת פרוזה?

"כתיבת פרוזה, שבה תמיד הייתי מצויה, לא דומה בכלל לכתיבת מחזה. במחזה אין שום דבר - חוץ מהוראות במה – שמישהו לא צריך בסוף להגיד אותו. דרושה רמה מאוד גבוהה של אמינות דיבור, חשיפת המוטיביציות האמיתיות של כל אחד גם היא הכרחית לבמה כמו חמצן, ואין דבר שאומרים שאין בו פעולה רגשית. כלומר, אין דבר כזה, 'הגיבור חולם על אמו המתה',  אלא אם משתמשים בחלום עצמו. כל הזמן חייבים לספר סיפור. ויש גם מתמטיקה, שאני הכי גרועה בה. היה מאוד מאתגר בשבילי לשמור על סדר הפעולות וההיגיון שלהן, זה לא היה לרגע זרם תודעה נטו".

איך הרגשת עם המעבר של המחזה שלך לידיה של עדנה מזי"א, אמונות ככל שיהיו?

"הייתי בכל החזרות ממש. לא יכולתי להרפות וגם לא רציתי להרפות. היה לי מרתק לראות איך הטקסט, שעבדתי עליו לפחות שנה לפני החזרות, והמשכתי לעבד אותו יחד עם השחקנים, הופך תחת שרביטה של עדנה מזי"א לעולם אמיתי.

"עדנה נתנה לי את המקום הכי טוב לעמוד בו בחזרות, להתבונן, לשנות, ללמוד, ובעיקר להתאזר בסבלנות עד שהדברים מקבלים עובי וסמיכות של משהו אמיתי לגמרי. היא מנהיגה בחזרות, מה שנקרא דמוקרטיה טוטליטרית, וזה נהדר".

מה דעתך על בחירת השחקנים בהצגה?

"על אורלי זילברשץ ועל גיל פרנק בתפקידים הראשיים חלמתי בזמן כתיבת המחזה. הם שני שחקנים גדולים בעיני, כל מה שהם נוגעים בו ואומרים אותו יש לו איכות של אמת. אורלי מהצד שלה וגיל מהצד שלו תרמו המון להידוק המחזה. זה היה תענוג לראות אותם בעבודה - כמו תצפית על חיות במה. גם עם השחקנים הצעירים היו לי מפגשים מרגשים והם היו לי ללהקת אחים צעירים, מוכשרים ועם הלב במקום הנכון".



דג מוסר (צילום: יוסי צבקר)

את שמחה על החוויה שעברת?

"שלושה דברים נפלאים קרו לי במהלך כל הדבר הזה - המפגש עם עדנה, המפגש עם הקאמרי, שהוא כמו איזה וותיקן, יקום נפרד באמצע העיר, והחזרה לתיאטרון שבו התחלתי את חיי כסטודנטית כושלת למשחק בבית צבי.

"חוץ מעדנה והשחקנים, גם היוצרים בהצגה הוסיפו המון לחוויה שלי - המוזיקה של אסף תלמודי העניקה להצגה רבדים שאפילו אני לא ידעתי על קיומם, התפאורה של ערן עצמון היא בדיוק בדיוק הבית של המשפחה הזו כמו שדמיינתי אותו וצפונה מכך, התלבושות של אורנה סמורגונסקי, האור הנכון של קרן גרנק והנשמה של איריס קרדי עוזרת הבמאי הנפלאה שלנו. כולם הביאו את המחזה למקום שאליו הוא היה צריך להגיע, ואני מודה לכל אחד מהם שעזר לי לברוא את התנור לדג מוסר הזה".

התחלת כבר לבשל את המחזה הבא?

"אין דבר שאני יותר רוצה מלכתוב עוד מחזה. כבר יש לי פנקס עם הערות למחזה הבא. למדתי, בעזרת עדנה וגם בעזרת עמרי ניצן, שיעור אינטנסיבי בכתיבת מחזה, ועכשיו הכי מתחשק לי להדגים את מה שלמדתי, ובמקום 33 טיוטות, להסתפק נגיד רק ב-23".

ההצגה "דג מוסר" תעלה בתאריכים 5-2 באפריל  וה-29-30 באפריל בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, ב-8 באפריל  באולם המופעים של קיבוץ כינרת. לרכישת כרטיסים בטל': 03-6060960.