משלל הקולות ששמעתי בשבוע האחרון בפסטיבל פליציה בלומנטל נותר קול אחד ברור וצלול – קול שנשמח לשמוע שוב וזה קולה של זמרת הסופרן הספרדייה מריה אֶאוּחֶניה  בּוֹיקס.

חיוניות ונמרצות

בויקס היתה סולנית אורחת של אנסמבל "לה ריטיראטה" הספרדי.  בציטוטים מתוך הזרזואלה הקלילה  "האהבה מעצימה את האומץ" של חוזה דה נאוורה או בקטעים הרציניים ביצירותיהם של סקרלטי ושל ציפולי, היתה לקולה איכות של קול טבעי, שלא נשמע כמי השקיעו הרבה בפיתוחו, קול שהצליח לשמר איכויות ראשונים גם לאורך שנות לימודים רבות: זוך נדיר ואיכות רעננה.

בין ששת חברי ההרכב בלטו במיוחד החלילנית תמר לאלו, הצ'לן חוסצ'ו אוברגון ונגן הגיטרה אנריקה סוליניס. בנגינה הסולנית של ה"מריונה" ו"הקנריו" של גאספר סאנס, (הקנריו שזכה לימים לתיזמור  ביצירה "מוזיקה לבן אצולה" של רודריגו) הפגין סוליניס לא רק שליטה בכלי אלא גם חוש הומור בדרך הנגינה ובעיקר בדיאלוג המוזיקלי שניהל עם הקהל.

יכולתם של חברי "לה ריטיראטה" הספרדים, לשלב דיוק בשחזור המוזיקה המוקדמת עם מטענים גדושים של חיוניות ונמרצות, כובשת לאורך כל התכנית העשירה.

נושא הקונצרט  היה מסע מוזיקלי בין איטליה לארגנטינה דרך ספרד, חשף מחדש שהקשרים המוזיקליים היו מרכיב מרכזי בעולם המוזיקה המערבית בזכות התנועה של רבים מן המוזיקאים בין מוקדי מוזיקה שונים משני עברי האוקיינוס האטלנטי במאות ה-17 וה-18. תוך כדי האזנה ליצירות פחות מוכרות שמתוכן צצים ועולים מוטיבים המזוהים עם מלחינים אחרים באותן שנים. מרתק ללא ספק.

אנסמבל לה ריטיריטה, צילום: יח"צ

קפ"ע באך מאכזב ופאדו עכשווי מענג

תזמורת הבארוק של האקדמיה קלן בניצוחו של מייקל אלכסנדר ווילנס, היתה אמורה לתפוס את המקום השני בדירוג שלי לסיכום הפסטיבל. אלא שכאן ודווקא בשל בחירת תכנית פסטיבלית בעליל -  יצירות של קרל פיליפ מנואל באך, בנו הרביעי של יוהן סבסטיאן באך, במלאות לו 300 - נראה היה שכל המוסיף גורע.

התכנית של התזמורת מקלן הותירה נופך של חדגוניות והעמידה בסימן שאלה את תרומתו הייחודית של קפ"ע באך כמלחין בדור שאחרי אביו הנודע ולפני עלייתם של היידן ומוצרט למרכז הבמה. זמרה טובה ככל שהיתה, והיא אכן היתה טובה בקולה של קליר מגנאג'י וגם נגינתו המצוינת של נגן הצ'מבלו אבינועם שלו, בעיקר בקטעים האלתוריים בקונצ'רטו  ברה מינור, לא שינו את התחושה.

מתכניתם של זמָר הפאדו רודריגו קוֹשטה פליקס ומרתה פֶּריירָה דה קוֹשטה הנגנית הווירטואוזית בגיטרה הפורטוגזית (גיטרה ולה שנים עשר מיתרים), ואיתם נגן הגיטרה פדרו פיניאו ונגן הבס רודריגו סראו שמעתי רק חלק: את היצירות שהיא עצמה חיברה לגיטרה שלה ושירי "פאדו" של משוררים ושל מלחינים שונים.

אינטימיות וחום ומוזיקליות בשפע סיפקו האמנים מפורטוגל, כשאל הציר המרכזי המוכר של הפאדו, המבוסס בעיקר על צלילה הייחודי של הגיטרה הפורטוגזית בתוספת בס, מתווספים גוונים של מוזיקה ברזילאית ואלתורים ג'זיים. מהדורה מעודכנת/עכשווית של הפאדו. המעט ששמעתי היה מענג. 

חזית מקומית מרשימה

בחזית המקומית ניצבו כבר בערב הפתיחה של הפסטיבל שתי זמרות יוצרות, כל אחת בתכנית משלה.

אילנה אליה בתכנית אישית מאוד כששותפיה הם חברי אנסמבל "ארם"  (ארמונד בראל-  עוּד וג'ומבוש; יניב עובדיה – סאז וזורנה; ערן הורביץ - בס; אפי זקן - דרבוקה ואורן פריד - כלי נקישה).

אליה, דיווה גדולה של זמרה עממית, מרגשת מאוד בשירת המוזיקה של יהודי כורדיסטן. סיפורי אהבה קלאסיים של הגבר שמחכה לנערה שתיעתר לחיזוריו; הצעירה שאינה מוכנה להינשא כאישה נוספת לגבר נשוי, בקולה ובדמותה של אליה מעוררים מיתרי לב רדומים. היו בקהלה גם מי ששירתה של אליה הקפיצה אותם על הרגליים והם עלו לבמה ורקדו סביבה ולידה.

המוזיקה הכורדית במופע זה מציינת אולי קו חדש בפסטיבל המשלב מוזיקה עממית בביצועים מרגשים ואולי אפילו בשירת נשים. הקפיצה הנחשונית של מנהלות הפסטיבל לכיוון הזה ראויה להמשך. 

אילנה אליה, צילום: יח"צ

אתי בן  זקן חברה לאנסמבל החדש "מודאליוס" (פיראס עיסמי - כינור; שריג סלע - חלילית; טל ארבל-  וייל; עודד שוב - גיטרה; טל פדר - קונטרבס ואמנון יואל - כלי הקשה) כדי להעמיק ההיכרות שלה ושל קהלה  עם מוזיקה יהודית מסורתית מקהילות שונות.

אתי בן זקן, ואיתן שטיינברג, צילום: יח"צ

המגוון השנה כלל שירים מרחוק מספרד, צפון אפריקה, קווקז, רוסיה, ומכאן שירה שומרונית ופלסטינית.   בתכנית זכו כל חברי אנסמבל מודאליוס לקטעים סולניים שחשפו את יכולותיהם הווירטואוזיות.

תכנית הקונצרט חולקה לשלושה כאשר בין חלק אחד למשנהו מנוגן מחול סלטארלו איטלקי שהוא תמיד מוזיקה מקפיצה ותוססת. איתן שטיינברג מספק להרכב עיבודים המדגישים את קווי התיבול בבחירת כלי סולני מתוך ההרכב.

המינון שמציע ההרכב כולל יצירות של ג'ון קייג', בנג'מין בריטן ושל שטיינברג עצמו. בתמהיל המוצע מקבלות יצירות אלה מקדם ריכוך גם לאוזניהם של מי שיצירות שנכתבו בעשרות השנים האחרונות אינן מרכיבות את התפריט המוזיקלי המקובל עליהם.

אתי בן זקן שמובילה את המופע בזמרה ובהגייה מוקפדות  ובגוון הכהה, תו-ההיכר שלה, מעוררת ומסקרנת בכל מופע מחדש.  

  
סטיבל פליציה בלומנטל התקיים בתאריכים 31 במרץ- 5 באפריל במוזיאון תל אביב  לאמנות.