"עד ההצגה הזאת לא הרגשתי שיש לי גיל," אומר ניקו ניתאי, מחזאי, במאי ושחקן ההצגה "אדון בקבוק" העולה בתיאטרון קרוב, ועוסקת בזקנה - הנושא המרתיע מכל, הגורם לכולנו לטמון את הראש בחול כבנות יענה.

ניתאי הוא הילד הנצחי של תיאטרון הפרינג' הישראלי - זה שגורם לנו להאמין שהגיל לא באמת קיים, זה שבגיל 82 שוחה כל יום בים של תל אביב וזוכר בעל פה ובלי להתבלבל את כל תפקידיו הרבים, חלקם בהצגות יחיד, בתיאטרון קרוב שבתחנה המרכזית בתל אביב.  

החל מראשית דרכו כאחד המייסדים של תיאטרון חיפה ועד להקמת תיאטרון קרוב, הספיק ניתאי, שעלה לארץ מרומניה בגיל 26, לשחק ולביים בתיאטרון הבימה, תיאטרון האוהל ותיאטרון צוותא, ולהקים את תיאטרון הסמטה, תה-אטרון בית ושאר חללים אלטרנטיביים במסגרתם כתב, ביים ושיחק. ב-2001 ייסד את תיאטרון קרוב - תיאטרון אנדרגראונד בעל רפרטואר מרתק ודינמי – ברובו פרי יצירתו של ניתאי.

בעניין הבקבוקים הריקים

"'אדון בקבוק' היא קומדיה על בעל מכולת בגמלאות בן 82 פלוס, כותב שירים, שמסרב להתבגר ולוותר על הילד שבתוכו," מספר ניתאי. "היא מספרת על היחסים שלו עם בנותיו ונכדיו, ועל חוויית הזקנה בתוך חברה שסוגדת לנעורים ולתועלתנות. הוא אוסף בקבוקים ריקים, כי הפסיקו לתת עליהם פיקדון אבל הקליינטים המשיכו להחזיר אותם. יש לו התכתבות ארוכת ימים בעניין עם מוסדות כמו חברות היין, חברות הביטוח, אפילו עם משרד החוץ, בטענה שהבקבוקים עושים לנו שם רע בחו"ל".

מה גרם לך לכתוב מחזה שעוסק בנושא כל כך כאוב ולא פופולרי כמו הזקנה?

"קשה לומר בדיוק. נושא הבקבוקים הריקים התגלגל אצלי בראש הרבה זמן. הוא מופיע גם בהצגה 'ל.ס. דיוניסוס' שכתבתי – זקנה עולה לאוטובוס עם שני סלי בקבוקים ריקים והנהג סוגר עליה את הדלת ככה שהיא נתקעת עם סל אחד בחוץ וסל אחד בפנים.

"יצא שמתוך דיבור על הבקבוקים הריקים, כסמל של צדק מעוות בחברה שלנו, בסוף דיברתי על הזקנה ועל זה שהזקנים נעשים מיותרים. זה נושא שאנחנו תמיד דוחקים הצידה, לא רוצים להסתכל עליו, גם באמנות. החלטתי שהגיע הזמן דווקא להתעסק, לראות ולגלות. זו פעם ראשונה שאני מתמודד עם הנושא ביצירה שלי".

ידעת מראש שתגלם את התפקיד הראשי?

"האמת שבהתחלה בכלל התכוונתי שזו תהיה זקנה, אישה, וחשבתי על ליא קניג. אבל אז התחלתי לחשוב על כל ההתרוצצויות האדמיניסטרטיביות שזה יגרור והחלטתי שזה יהיה גבר, אני. הקראתי את המחזה בטלפון לחברים שלי שעודדו אותי להמשיך בכיוון הזה. התגובות והצחוקים נתנו לי אומץ".

"אדון בקבוק", צילום: אלינור קוצ'וק

קומדיה מלנכולית

במה "אדון בקבוק" דומה לך?

"הכנסתי אלמנטים אוטוביוגרפיים מוסווים להצגה - שנינו בני 80 פלוס, שנינו ילדים בנשמתנו, שנינו מתייחסים לחיים בהומור. לו יש שתי בנות וגם לי, רק ששלו הן תאומות. ולי אין אלצהיימר. הוא כותב צ'ק של 18,000 שקל לאינסטלטור על פתיחת סתימה בניאגרה, יוצא לריצה של 3 ק"מ וחוזר הביתה בחצות, משוחח עם עצים. הבת שלו מתחלחלת מזה, ומחליטה להביא לו מטפלת מבלארוסיה. ככה בעצם מתחיל הקונפליקט ביניהם. היא רוצה להכניס אותו לדיור מוגן והוא מסרב".

זה די מסכם את מצב הקשישים בחברה שלנו, לא?

"לא תכננתי לכתוב מחזה חברתי או בעל מסר, אבל המסרים יוצאים דרך העימות בין הדמויות, היחסים בין הדורות. הבת רוצה 'להגן' עליו בדיור מוגן מפני הזקנה או המוות. הוא מתקין בסלון סל של כדורסל לנכדים אבל הם מבוששים לבוא. החברה שלנו רוצה להוציא את הזקנים מהנוף. הם לא פוטוגניים, לא מועילים, ומחזיקים מעמד הרבה זמן. רוצים לתת להם ביטחון בלי שהם יפריעו למראה הצעיר והרענן של העיר. זו המורכבות של החיים המודרניים. אנשים לא יודעים להתמודד עם הזקנה, הם מעדיפים להעלים אותה מהעיניים".

ההומור נועד להקל על העיכול?

"אני קורא להצגה הזאת קומדיה מלנכולית. רציתי להוציא לאור את הנושא הזה בלי להפוך אותו לעצוב, כי הוא לא חייב להיות עצוב. בשבטים בכל מיני מקומות הזקנים הם חלק מהמשפחה והילדים גדלים איתם. הם חלק מהנוף, לא צריך להעלים אותם או להתעצב על מר גורלם.

"יחד עם זה, אי אפשר להתעלם מהכאב שטמון פה. אז מחברים את המשעשע עם הכואב. למשל כשאדון בקבוק מקריא שיר על הקנאה שלו בכלבים - אין להם קרן פנסיה ומותר להם להזדקן בחוסר כבוד ואפילו לאבד את חוש הריח, עדיין ישמרו להם שטיח, עצם וליטוף. הם עדיין יוכלו ללכת על ארבע, לנבוח בנעימים ולמצוא בעלים".

איך הסתדרו שאר השחקנים עם הגישה הזאת?

"הם קיבלו אותה בלי שום בעיה והיו מדהימים. החל בשושה קסטנברג-רוזן שמגלמת את שתי הבנות, דרך אריאלה ברונשטיין העוזרת הבלארוסית ואיתמר מנשה הנכד, וכלה בתמר חנה שטיירמן - אמנית רחוב שמזכירה לאדון בקבוק להמשיך לחלום".

אולי היצירתיות

זה לא מקרי שכתבת את ההצגה כשאתה עצמך בגיל מתקדם, נכון?

"עד ההצגה הזאת לא הרגשתי גיל, גם כשגילמתי תפקידים של זקנים. פה, בלי להתכוון, הנושא השתלט עליי ופתאום התחלתי לתפוס שאני בן 80 פלוס, לא יכול כבר לשחק את הילד. זה מפחיד אותי. אמרתי לשחקנים בחזרות שפתאום התחלתי לפחד מעניין הגיל שמעולם לא עניין אותי קודם. בגלל שנשארתי ילד הרגשתי כל הזמן שאני בתחילת הדרך ובכלל לא חשבתי על הזקנה. זאת גם הבעיה של אדון בקבוק. אולי של אמנים בכלל".

איך אתה שומר על הניצוץ בעיניים?

"אני לא יכול להתיימר שעכשיו, בגיל זקנה, יש לי יותר חכמה להעביר לצעירים. אני מרגיש עדיין באותה נקודת הזינוק, עם כל השאלות. יש לי ראייה על העולם אבל אין פתרונות, לא לאחרים ולא לעצמי.

"אולי היצירתיות. אני יכול יום שלם להרגיש רע ואז לבוא לתיאטרון, האדרנלין מתחיל לזרום ואני שוכח הכול. זה נותן לי כוח. אולי זה הסוד, להתמקד במה שאכפת לי ממנו, ולהתעלם מכל השאר".

"אדון בקבוק" תעלה ביום  ביום חמישי, 24 ביולי 2014 ב-20:00 בתיאטרון קרוב בתל אביב. מחיר לכרטיס: 50 ₪, גמלאים/סטודנטים: 40 ₪, להזמנות: 03-6885004.