לכאורה היה מספיק התוכן. שלושה חודשים אחרי שנפטרה אחותו הקטנה מסרטן, החל שאנן סטריט ("הדג נחש") לעבד את מה שעובר עליו באמצעות כתיבת שיר אחד בחודש לאורך אותה שנה ראשונה שלאחר פטירתה.

בטקסטים שלו הוא מביא באכזריות חסרת רחמים את כל אותן מחשבות שאנחנו מנסים לברוח מהן בכל מה שקשור להתמודדות מהסוג שעבר סטריט, אבל את כולן, עד הפינות הכי חשוכות והזויות שלהן, בלי לצנזר כלום.

את הטקסטים האלה, בין החזקים ביותר שקראתי אי פעם באלבום ישראלי, הפגיש עם מוזיקליות מדהימה, אנרגטית, עשירה, קצבית, מלאת גוונים וקולות וכוחות-חיים, שיצרו איתו שלומי שבן, חוה אלברשטיין וברי סחרוף, ולתוך זה הצליח לגייס את עצמו, אלוהים יודע איך, כדי לשיר, לנבוח, לזעוק, לבכות, ליפול ולקום מחדש, תוך שהוא יוצר אלבום בעל עוצמה מפחידה, שכל הפרמטרים שלו, התוכן, המוזיקה, האריזה, הם לא מחווה עדינה לאבל, כי אם אגרוף חיים לפנים.

שאנן סטריט, עטיפת האלבום (תמונת יח"צ)

שיר בחודש

"my sister won't see this autumn approaching/ because she died in spring/ n' i can't recall where she drove that morning/ can't remember a thing/ as i walk through this park/ n' spy at the people enjoying/ late augusts' late afternoon breeze/ i note to myself that when this city's in motion/ it seems rather normal- then suddenly i freeze/ for i realize that memories with missing details/ are memories that are destined to be doomed/ because it's not like i can call her "yo sis what up?/can you call please once you get out from under your tomb?"/ n i can't afford to forget so i recite over n over/ where we met what she wore what she did with her hair/ i know i got in that car, i remember her coughing/ i know she was driving but i don't know where" ("אוגוסט", מילים: שאנן סטריט, לחן: שלומי שבן)
 
"אחרי שאחותי נפטרה בחודש מאי, בגיל 22, בשלושה חודשים הראשונים הייתי על הפנים ממש", מספר סטריט, "וכל מיני דברים מוזרים, גם כאלה שלא מופיעים באלבום, קרו לי. כל מיני מחשבות. וחברים, וכל האנשים סביבי, אמרו לי שהזמן עוזר ושרק הזמן מקל, ובסוף אמרתי, אני בודק את זה אמפירית. עושה מחקר סוציולוגי בנושא, וכל חודש אני אכתוב שיר על איך אני מרגיש ומה קורה איתי, ועשיתי לעצמי מין משימה כזאת. יש לי את האלמנט הזה בחיים, לעשות דברים לפי סדר שאני קובע ולעמוד בזה, ומהון להון נהיו 12 שירים".

גם הדרך שבה כתבת מעניינת, כי יש שם, למשל, גם לא מעט שירים עם חרוזים. הייתה פה כתיבה של הקאה החוצה או עבודה מתמשכת על כל שיר?

"הסתכלתי קצת במחברת לא מזמן, ובעצם זה מוזר להגיד את זה אבל זה כמו כל שיר אחר שאתה כותב. יש כאלה שיוצאים כמו שהם כמעט גמורים ואתה רק עושה להם פוליש קטן, ויש כאלה שכתבתי ברגע האחרון. למשל ב'ינואר' אני אומר "it was b's birthday last week we saw the new woody allen", 'בי' זאת אשתי והיומולדת שלה ב-24 בינואר אז אם כתבתי שזה היה שבוע שעבר ממש כתבתי כנראה בשנייה האחרונה. יש שירים שאני רואה שאני כותב מין תמה כזאת בתחילת הדף ואז ממלא את הדף עם משפטים או פראזות, ואז עיבדתי את זה במהלך החודש. זה כמו כל שיר. ככה זה כל שיר. יש כאלה שיוצאים כמו שהם ויש כאלה שצריך לעזור להם".

שבועיים אמן נטו

"it's like i'm on some weird drug that distorts perception/ the other day i called a friend - just to ask a question/ he didn't pick up at home, tried his cell again no answer/ i knew immediately it meant he was diagnosed with cancer/ or a couple of other friends of mine/ who told me not too long ago/ that their son's got a cold- a runny nose - all the time/ they're dying to know what crazy virus this is - and i know"   ("מרץ", מילים: שאנן סטריט, לחן: שלומי שבן)
 
"יש קטע כזה", אומר סטריט, "שברגע שאתה נתקל בעד כמה החיים יכולים להיות לא פיירים ולא הגיוניים ובוגדניים, אז כל תקלה, ישר אתה אומר לעצמך שזה התקלה הכי גדולה שאפשר לדמיין. אז אם חבר לא עונה בטלפון הוא כנראה מאושפז, ואם חברים אומרים שהילד שלהם מצונן אתה כבר יודע שזה סרטן".

זה גרם לך עצמך לנסות לחיות חיים בריאים יותר? להפסיק לעשן, לאכול אורגני?...

"במקרה שלי זה השפיע בקטנה. לא שיניתי את אורח החיים שלי. זה היה איזשהו מין כזה כמו פוסט טראומה, שאתה פתאום רץ לרופא עור, ביג דיל, בחיים שלך לא עשית את זה. אז אשתי ואנחנו הלכנו לרופא עור תוך חודשיים מאז שהיא נפטרה, שבדק לנו את כל הנקודות בגוף ואמר 'זה בסדר, זה בסדר, את זה תוריד'. אבל לא נהיינו טבעונים ולא שום דבר כזה. להפסיק לעשן הפסקתי עוד קודם, כשהיא הייתה חולה, אבל אני גם לא חושב שהם יודעים ממה זה. ברור שסיגריות לא עוזר אבל יש מלא לא מעשנים שאוכלים אותה. אחותי לא עישנה".

אחרי שכתבת את השירים שמת אותם לנוח, והקלטת אותם לאלבום כמה שנים מאוחר יותר

"כתבתי, שמתי את זה לנוח ואני לא יודע מה עבר לי בראש ממתי שכתבתי ועד מתי שהתחלנו להלחין את זה, אבל איכשהו ידעתי שאני רוצה להלחין את זה ואז הלחנו שוב, לפי הסדר של החודשים. לא התקדמתי עם שום לחן עד שהיה לי את הלחן שלפניו. וכשזה היה מולחן זה שכב עוד הרבה זמן אצלי בטלפון, במחשב, למרות שנגיד כשהחלפתי טלפון היה לי מאוד חשוב שאיזה טכנאי של סלקום יגבה את זה. משהו בי ידע שאני הולך לעשות עם זה משהו.

"בסוף מה שקרה זה שמישהו מהצוות שלנו, של 'הדג נחש', אחותו נפטרה במפתיע, גם בגיל צעיר, וכשהייתי בשבעה אמרתי לו שהזמן עוזר, ואיך שאמרתי את זה יצאתי משם בידיעה שאני צריך ללכת להקליט את הדבר הזה, וזמן קצר אחרי זה פגשתי את דייב ביאנקי שהוא מפיק מוזיקלי וגם יש לו אולפן והוא גם אחלה גבר, ולא נעים לי לדבר עליו, אבל בואי נגיד שבגלל הסיפור חיים שלו ידעתי שלא תהיה לו בעיה להתמודד עם החומרים האלה. הוא סיפר לי משהו על עצמו שגרם לי להבין שלא תהיה לו שום בעיה להתעסק עם זה".

ואיך אתה מצליח להביא את עצמך לאינטנסיביות הרגשית הזאת כשאתה מקליט את השירה, כמה שנים טובות אחרי שעברת את הסיפור הזה?

"הייתי רחוק מהבית, הייתי שבועיים אמן נטו, לא אבא ולא בן זוג ולא חבר להקה ולא נהג ולא חייב לרשויות המס, זה היה בברצלונה, אף אחד לא העריץ אותי ברחוב, אז זה גם עוזר להביא את עצמך לנקודה שאתה צריך להיות בה. וגם העבודה עם דייב: היה לי את הבונוס של השירים המאוד מאוד קשים, אבל בגלל מי שהוא היה, אפשר היה לדבר על התפקיד בס ולא על הטקסט, וזה היה מעולה. זה היה מה שצריך. את מדברת על העוד בשר שיש באלבום מעבר לטקסטים, וזה בגלל שבשלב הזה של ההקלטה לא עשינו הנחות. לא אמרנו 'במילא הסיפור כזה חזק פה'. המטרה הייתה נורא ברורה.

"רוב הלחנים היו ממש מוקלטים בסגנון שלומי שבן יושב בסלון שלו, מנגן בפסנתר, אני והוא איכשהו מג'מג'מים את הטקסט ולוחצים RECORD על הטלפון, ואת זה שלחתי לדייב. מזה דייב בנה את העיבודים. לפעמים משהו ששלומי ניגן עם הזרת השמאלית שלו הפך לתפקיד בראס עם שלושה נשפנים. אז הייתה פה עבודה יצירתית גם ברמת ההפקה והעיבודים, כשבעצם היה חופש. אותו דבר השיר של חוה. רק היה שרה אותו שם, בטלפון, והכל נובע מאותה הקלטה שבטלפון".

"i've also been thinking about the sex life you had/ how many guys were there? stuff like that/ i could probably find out, i think/ ask your girlfriends or brother two he knew more about these things/ cause when you were around i couldn't bring myself to listen/
but now i want to find out before it all becomes too distant/ since everything concerning you is now in the past/ i sometimes have this urge to get more knowledge fast/ save as much as i can in a special memory bank/ have a designated hard disk treasure chest fuel tank/ on a kitchen shelf like a cookie jar calling a kid/ then when i feel it's enough i'll just shut the lid/ so how many guys fucked you? 2? 3? 4?/ 4's enough you were young i hope there weren't more.../ actually fuck it! i hope there were ten/ it's not like you'll be going at it ever again."
("מרץ", מילים שאנן סטריט, לחן שלומי שבן)
 
מחודש לחודש מעביר אותך האלבום הזה, כמאזין, את כל השלבים שעובר אדם מהרגע שבו הוא מרגיש שאין חיים יותר, ועד השלב שבו, לפעמים למרות רצונו, הוא מצליח למצוא הנאה וטעם בדברים האחרים סביבו, תוך שהוא אומר, בלי הנחות, את כל אותם דברים שאנשים לא מעזים לחשוב כשהם מדמיינים סיטואציה דומה קרובה אליהם.

איך זה שאת הטקסטים הכל כך אישיים וקרובים האלה כתבת באנגלית?

"קודם כל זו שפת האם שלי, ההורים שלי אמריקאים ועד הגן בקושי דיברתי עברית. זה סיפור שיכול לקרות בכל מקום. וגם איכשהו זה עזר לי לדייק את מה שאני מרגיש, ויכול להיות שאם הייתי מנסה לעשות את זה בעברית הייתי צריך לעגל פינות. חוץ מזה, בניגוד להרבה דברים אחרים שכתבתי שמאוד קשורים לזמן ולמקום, הסיפור הזה דווקא לא קשור לזמן ומקום".

מה שמוביל גם לפתח הספרון של האלבום, שבו אתה מספר את סיפור המסגרת שהוביל לשירים באנגלית, עברית וערבית. דווקא בגלל שהסיפור סביב האלבום הזה ברור וסגור בצורה מאוד הרמטית, זה מאוד בלט

"העברית והאנגלית את מבינה, את בעצם שואלת על הערבית... אני לא יודע מאיפה להתחיל לתקוף את התשובה הזו, אבל הילדים שלי לומדים בדו לשוני, שלושתם, אני ואשתי לומדים ערבית כבר כמה שנים, וזה מעניין כי בדיוק בשבועות האחרונים היה דיון על לימודי הערבית, ראיתי מאמר ב'הארץ' ושמעתי על זה בגל"צ, אבל בראיית עולם שלי כולנו חייבים לדעת ערבית על בוריה. לדעת לדבר את זה, להתנהל בזה. אנחנו כולנו גרים במזרח התיכון וחשוב שיהיה בינינו ובין הערבים שסביבנו דיון תרבותי ולא רק דיון אחר. הדבר הזה שקרה לי ושקורה לאנשים, הוא אוניברסלי. לא מעניין אותו איפה הייתי ב-48 ומה עשיתי ב-67. זה הדבר האחרון שמעניין אותו.

"ועלתה לי גם המחשבה שהשותפים הפוטנציאליים שלי מדברים את כל השפות. את יודעת איפה יש הכי הרבה דו קיום? בבתי חולים. לפחות פה, בירושלים. כל מי שצריך חלילה לאשפז מישהו קרוב אומר לי, 'זה לא רק החולים, זה גם הרופאים, האחיות', הכל מעורבב. אז שמה זה כבר לא כזה משנה".

"אני רוצה להשאיר את זה צורב"

שתי הופעות מקציב סטריט לאלבום הזה  בתחילת מאי . האחת בזאפה תל אביב, והשנייה בזאפה ירושלים."כל מי שרוצה לבוא חייב לבוא לשתי אלה כי לא יהיו עוד", הוא אומר."זה לא פרויקט שמתאים לרוץ איתו. לא בא לי שזה יישחק אצלי בלב בשום צורה, ובאופן טבעי אתה שר שיר מאה פעם והוא נשחק. כרגע אני חושב שפעמיים זה מספיק. אני רוצה להשאיר את זה צורב. זה המקום הנכון של זה".

מוזיקלית, באופן פרדוקסלי לנושא, זו הולכת להיות חגיגה על הבמה, עם הצלילים שיש באלבום

"אלרן דקל ("פאנקנשטיין"), הוא המנהל המוזיקלי של ההופעה, והוא גם היה איתי בברצלונה ושר את כל הקולות רקע, והוא בנה סופר גרופ כזה, שני חבר'ה מ'פאנקנשטיין' ושניים מ'הקולקטיב', וחוץ מזה יבואו עוד כמה אנשים, נשפנים, ודודוש קלמס ושלומי אלון מ'הדג נחש' שגם היו איתי בברצלונה, ותבוא טל בן ארי ששרה איתי באחד השירים אז היא גם תתארח, ויהיו עוד אורחים, לכבד את המאורע".

אחרי כל התהליך הזה, מכתיבת השיר של החודש הראשון, אתה מרגיש במצב אחר  כשאתה מסיים לכתוב את השיר האחרון?

"אני לא מרגיש את עצמי מאוד שונה, לא כשכתבנו, לא כשהלחנו, לא כשהקלטתי, אבל ההבדל העיקרי, וזה גם מופיע בשיר, זה שבסוף השנה הזאת, שזה בעצם שנה וחודשיים מאז המוות, ידעתי שאני יכול להתמודד עם זה. שאני לא הולך להיות אלכוהוליסט, או להגזים בשום כיוון, ושיהיה בסדר. להגיד 'יהיה בסדר' קצת משטח את זה, אבל עם החרא הזה אני יכול להסתדר איכשהו, זה מה שהתכוונתי".

איך הגיבה המשפחה והסביבה הקרובה שלך לאלבום?

"שני האחים שלי היו בהקלטות, אחד גר ב-LA ואחד במדריד. המשפחה מתחברת לדבר הזה. גם ההורים שלי. אני מקבל מהם תגובות שהן בעצם דומות לתגובות של העולם. אומרים לי, 'אנחנו לא מבינים איך עשית את זה, איך יכולת לעשות את זה'. אח שלי נדב אמר לי שהוא לא מצליח לשמוע את זה בלי להפסיק. שהוא שומע את זה רק בהפסקות. נוגע בהם, בקיצור".
 

שאנן סטריט, "הכל לטובה", התו השמיני.
 
שאנן סטריט יופיע עם שירי "הכל לטובה" ביום שישי, 2 במאי 2014 ב-15:00 בזאפה תל אביב  ובמוצאי שבת, 10 במאי ב-21:00 בזאפה ירושלים.  על הבמה:נדב לוזיה- תופים,  אלרן דקל- בס,  אלון פרימן- קלידים,  יוסי מזרחי- גיטרה , הפקה מוזיקלית- אלרן דקל .