סופר סרבי כושל שהיה בעברו אנרכיסט המתנגד למשטר וכעת הוא מנהל הוצאה לאור מטעם הממשל, חוגג את יום הולדתו ה-45.

סוכן סמוי שעקב אחריו לאורך כל חייו הקודמים מגיע אליו ומגיש לסופר את כל פיסות המעקב, מילים שאמר, חפצים ששכח בעבר, ומעניק לו, באופן מסוים, בחזרה את חייו. זהו הבסיס ל"המקצוען", ההצגה החדשה של תיאטרון החאן, על פי מחזהו של המחזאי הסרבי דושאן קובצ'ביץ', בבימויה של מור פרנק.

השתקה של האדם היוצר

"כשאנחנו פוגשים את הסופר הוא מאוד אטום, כהה, סגור רגשית", מספרת פרנק. "הוא הפנה עורף לעבר האנרכיסטי שלו ועכשיו הוא הולך בתלם, והסוכן שמביא לו כל מיני דברים שהסופר חשב שהשאיר בעבר אבל הם בעצם קיימים, גורם לו טלטלה עזה. הוא הביא לו סיפורים שהסופר סיפר, דברים שאמר, חפצים שקשורים לילדות שלו, שעון כיס של אבא שלו, והוא מטלטל את עולמו מחדש, גורם לו להסתכל על העבר ולהגדיר מחדש את ההווה.

"בסופו של דבר מה שיוצא מכל הפגישה הזו זה שהסופר חוזר שוב ליצור ולכתוב, וכותב את המחזה הזה, את הפגישה שלו עם הסוכן הסמוי, כך שזה מין מחזה מעגלי כזה. הסוכן מחזיר אותו למי שהיה בעבר, ומפגיש אותו עם ההתפכחות וההתבגרות שעבר.

"הוא פוגש אותו במקום הזה שבו אתה בגיל 45, שזה הגיל שגם אני מתקרבת אליו, ומאפשר לך להסתכל אחורה ולהבין איך אתה מתמודד עם מי שנהיית עכשיו. יש בזה, כמובן, גם אמירה חזקה על ניסיון ההשתקה של האדם החושב או היוצר במשטרים טוטליטריים, ובמין הפוך על הפוך זו הצהרה שאומרת שאותן פיסות מציאות שנלקחו בהאזנות הסתר, משמשות עכשיו כמחאה בתוך המחזה הזה, כנגד הניסיון להשתיק את האדם היוצר. כי הסופר בעצם לוקח את אותן פיסות מציאות כדי ליצור אמנות שתצעק כנגד השלטון שמנסה להשתיק אותו. הנפש לא צריכה להשתתק".



המקצוען (צילום: יעל אילן)

יש פה התייחסויות מעניינות גם במקרו וגם במיקרו. בואי נתחיל עם המקרו ונעשה את החיבור למקום שאנחנו חיות בו

"המחזה הזה עדיין אקטואלי לא בגלל שאנחנו חיים במשטר טוטליטרי, אלא כי אנחנו נמצאים בעולם שבו אנחנו כל הזמן מצותתים, אפשר לעקוב אחרינו, ובגלל כל העולם הטכנולוגי המפותח שבו אנחנו חיים עוד יודעים עלינו הרבה יותר ממה שידעו עלינו בעבר.

"אנחנו כביכול חופשיים אבל בעצם נמצאים באותו סד. למשל - אם את עוברת מחר את הגבול לארץ זרה, כמו אותו עיתונאי ערבי שיצא לראיין מישהו בירדן לפני כשבוע, וכשהוא חזר עצרו אותו לחמישה ימים באשמה שהתרועע עם מקורות זרים, זה בדיוק זה.

"אנחנו עדיין שם. אנחנו חושבים ומניחים שאנחנו בעולם הרבה יותר חופשי ופתוח, אבל בעצם כל גוף מסחרי הכי קטן יודע עלייך הכל רק בגלל שקנית או שדיברת באינטרנט. לכן זה עדיין אקטואלי. כי המקום שבו יש אפשרות להשתיק או לעצור את הנפש או את היצירה, עדיין קיים ואפשרי. עובדה שהעיתונאי הזה נעצר. ומה הוא בכלל רצה לעשות, לראיין? לא התרחקנו מהמקום הזה הרבה לצערנו. העניין של האדם מול ממסד, מול משטר, מול זה שהוא חושב שהוא פועל באופן חופשי, אבל בעצם כל הפעולות שלו תלויות משטר וממסד".

סוג של מטריקס שאנחנו חיים בו

"נכון. בעבר לפחות ידעת. מי שהיה נגד השלטון ידע שעוקבים אחריו. עכשיו אנחנו תחת עינו של האח הגדול, היא לא נעצמת לרגע, ויותר גרוע, שאנחנו לא מודעים לזה. הפתרון היחיד שלנו, הניצחון שמציע המחזה, זה לקחת את פיסות המציאות האלה ולהפוך אותן ליצירה. המחזה אומר שכל אדם וכל פיסת מציאות שיצר יכולה להפוך בעיצוב אמנותי נכון ליצירה, וכך היא מעידה על הדברים באופן חזק יותר ממי שניסה לכלוא אותה".



המקצוען (צילום: יעל אילן)

"ריאליזם סדור של העולם פחות מעניין אותי"

ברמת המיקרו, ציינת קודם שגיבור המחזה נמצא בגיל שאת מתקרבת אליו, ומדובר באדם שבעצם נרדם בתוך חייו עד שהסוכן הזה, בפעולה שלו, מעורר אותו לחיים מחדש. את מכירה מחייך שלך את התחושה הזו?

"בגלל שתיאטרון זה לא דבר שאתה עושה כל הזמן, זה בתקופות, בפרויקטים, ואישית אני לא יכולה לעבור מפרויקט לפרויקט בלי לקחת נשימה, אז יש את הרגעים האלה שבהם אני לא יוצרת וחוזרת, כביכול, לשגרת חיי הלא ברורה. ברגעים האלה שאני לא יוצרת ומרגישה שאני שוקעת בתוך איזו מין תרדמה ואני מרגישה שאם הייתי אדם שלא יוצר הייתי עשויה להמשיך ולשקוע בה. מהבחינה הזו אני מאוד מזדהה עם אדם שבא ואומר שיש לך עוד מה לעשות ועל מה להטביע חותם.

"יש גם הרבה דברים שאני משאירה בעבר ולא מסתכלת לאחור, וכשמישהו מביא לי בחזרה איזו מין פיסה מאותו עבר זה מאוד מטלטל אותי, כי אני באמת נורא מדחיקנית, הולכת קדימה כל הזמן ולא תמיד מסתכלת לאחור, ולפעמים זה חשוב להסתכל אחורה.

"הייתה תקופה שעשיתי המון פרויקטים שהיו קשורים לגיל ההתבגרות, שהוא גיל שבו אתה מבין שאתה צריך לאבד משהו מעצמך כדי להפוך להיות מישהו גדול. אתה חייב לאבד משהו שהוא רוטט וגועש ולהשאיר אותו מאחור, והיו כמה פרויקטים שעשיתי שהיו קשורים לרגע הזה שבו אתה עושה את הטרנספורמציה הזו, מילד לנער, ולמשהו בוגר יותר. אצלי, מה שבוער ורוטט, זה כנראה שאני יוצרת, וצריך להיזכר בזה, כל אחד מאיתנו. אבל זה לא פשוט. לפעמים אתה פשוט נרדם בשמירה".

כשאת מסתכלת לאחור את מגלה, באמת, שיש נושאים שאת שבה ועוסקת בהם כי הם כנראה מעסיקים אותך במיוחד?

"אחד מהם זה באמת ההתבגרות, הרגע הזה של ההתפכחות. אני חושבת שמה שעוד מעניין אותי זה בעיקר המילים, התהליך שבו המילים הופכות ליצירת תיאטרון, הטרנספורמציה הזו. בגלל זה אני תמיד מתחילה מהמילה עצמה ולא מהוויזואליה. ריאליזם סדור של העולם הקיים פחות מעניין אותי, אלא משהו שיותר קשור לפיוט ולמילים שהופכות למשהו אחר. אני מתעניינת בדברים שהם בין חלום למציאות, בין לבין, לא ברורים. משהו שהוא מעבר בין הדברים שבעולם שלנו. גם אם אני אקח מחזה ריאליסטי שאני אוהבת אני תמיד אוסיף לו את המקומות שהם שוליים, בתת מודע, בין הדברים".




המקצוען (צילום: יעל אילן)

הסופר יכול להיות המשוגע על הספסל

איך הדברים באים לידי ביטוי ב"המקצוען" על הבמה?

"מה שקורה במחזה הזה זה שיש את שתי הדמויות העיקריות, הסופר והסוכן הסמוי, והן מציאותיות יותר וריאליסטיות, כשמקביל מצטלבות בעולם שלהם שתי דמויות יותר מסוגננות ותיאטרליות של מזכירה ושל איזשהו משוגע, שנמצאים שם בשוליים, אפילו ויזואלית. הצבע שלהם כחול עמוק, שזה קצת תת מודע, בזמן שהבמה המרכזית, המשרד, לבנה וברורה.

"יש רגע שבו הסופר והסוכן שותים לחיים במשרד, ובמקביל גם ההומלס על הספסל שותה לעצמו והמזכירה בתא שלה שותה לעצמה. זו הצטלבות שלא יכלה לקרות בתיאטרון ריאליסטי, אבל אני רוצה להראות גם את המעברים וההצטלבויות בין העולמות, וגם את זה שהסופר, בכל רגע נתון, יכול היה להיות המשוגע שעל הספסל. הרי יש את הדבר הזה של מה שהיה קורה אם היית ממשיך להיות אנרכיסט ולא מתקרנף. היית מגיע לספסל הזה. אלה המעברים של דברים שלרגע הולכים יד ביד ולרגע מנוגדים, מהסיפור הפרטי של כל אחד ועד למפגש של רגע אחד של כל הסיפורים הפרטיים האלה".

כמה מהדברים באים מהשחקנים עצמם, בעבודה שלך איתם?

"אני לא מהמכתיבות, אני אוהבת לקחת הרבה דברים מהשחקנים, ומתחילה בחומרים אישיים שקשורים למחזה באופן לא ישיר, כך שאני מתחילה במשהו אחר לגמרי.

"למשל פה, הסוכן מגיע עם שתי מזוודות. באחת הסיפורים שהסופר סיפר כל החיים והוא כרך לספרים, ובשנייה חפצים אישיים.  ביקשתי מכל שחקן שיביא סיפור אישי וחפץ אישי שהוא זוכר אותו, שיש לו מגע וזיכרון וריח, וככה התחלנו, וזה היה מאוד חזק. כי לכולנו יש מזוודה כזו, שאם מישהו היה מביא לנו אותה היינו מתים מזה, אז אתה מנסה לבדוק תוך כדי עבודה, מה יש במזוודה שלך, מה היא מכילה ומה זה אומר עליך.

"זה תרגיל שאחר כך חזרנו אליו, כי הבנו שגם למשוגע יש עגלת סופר ובתוכה דברים שמעידים על עולמו, או עם הסופר, שקורא במחזה איזה מכתב מאמא שלו שמתה, ובחזרות ביקשתי ממנו שיביא מכתב אמיתי מאמא שלו ונראה מה זה יעשה לו. אז זה לא שהמכתב האמיתי מגיע לבמה, אבל משהו מזה מגיע".
 
"המקצוען" תעלה במוצאי שבת, 10 במאי ב-21:00 בתיאטרון החאן בירושלים. תרגום: דינה קטן בן-ציון, בימוי: מור פרנק. ערכיה: מרים יחיל-וקס. תפאורה: כינרת קיש. תלבושות: דליה פן. מוזיקה: רועי ירקוני. תאורה: ג'ודי קופרמן. משתתפים: יעל טוקר, יוסי עיני. דודו בן-זאב, אריה צ'רנר.