מוזיקה - היפ הופ, ציוני - שי 360 פינת גורדון

עם הרבה מודעות לסצנת ההיפ הופ ששבתוכה הוא פועל, ותוך הימנעות מרוב הסטריאוטיפים של הז`אנר, שי 360, ציוני בפועל (אבל כמעט בלי פוליטיקה), מוציא את אלבומו השני, שהוא הראשון שלו בעברית.

אקלקטי במודע

לפני ארבע שנים חזר שי 360 (חדד) לארץ, אחרי שהוריו עזבו את ישראל לטובת קנדה כשהיה בן 11. באחד מביקורי הנערות שלו בארץ התחבר לקובי שמעוני (והעניק לו את שמו הראשון, סאבלימינל).

ב-2001 יצא בקנדה ובבריטניה "Chapters", אלבום שלו באנגלית ("לא אלבום שהצליח ברמה מסחרית, זה היה יותר ברמה מחתרתית"). בארץ הוא השתתף באלבומים של סאבלימינל, התארח באלבומים של אמנים נוספים מהסצנה, ומיצב עצמו כתקליטן היפ הופ מוביל.

בחודש שעבר הוא הוציא כחבר משפחת תאקט, אלבום סולו ראשון בעברית. האלבום, אקלקטי במודע, נותן ביטוי לתחנות הרבות במסלול החיים והמוזיקה של חדד, דרך שירים משולשי שפות (עברית, צרפתית ואנגלית), ושיתופי פעולה מגוונים עם אמנים כמו גיא מזיג, איש הדורבנים, איתו הוא מבצע את "קבל!" שהפך ללהיט רדיו לא קטן, פילוני איש המוקי, אלון שר, הראפר היהודי Remedy, כמובן משפחת תאקט ובראשה סאבלימינל והצל, והרשימה עוד ארוכה ומסועפת.

"במונטריאול היה לי מין חור כזה בלב"

חדד, 29, רחוק מאוד מדמות הראפר הנטועה בתודעה הישראלית. הוא לא חמוש במכנסי שלושת רבעי מתרחבים ושרשר אימתני, תיאורי כוסיות, זיונים ומסיבות לא מככבים ברפרטואר שלו, ובאלבום העברית הראשון שלו הוא מספק טקסטים חזקים שכתובים באופן שלא מסגיר לרגע את העובדה ששפת האם שלו היא צרפתית, ושמגיל 11 עד 25 גדל וחי בקנדה על אנגלית. וכל זה עוד לפני שסיפרתי לכם על התואר שלו במנהל עסקים, ועל התפקיד עטוי החליפה והעניבה, כמנהל פרויקטים ושיווק בקנדה.

"למדתי מנהל עסקים בהתמחות בשיווק, ועסקתי בזה הרבה זמן. הייתי מנהל שיווק ופרויקטים בחברה של שיווק ישיר, היו לי הרבה אנשים תחתיי שם. הייתי עובד ביום, לומד בלילה ומקליט אחרי הלימודים. לא חסר לי כלום בקנדה, אבל חזרתי לפני ארבע שנים כי תמיד רציתי לחזור. ישראל זה המקום היחיד שאני מרגיש בו בבית. במונטריאול תמיד היה לי מין חור כזה בלב. לחבר גם עברית וגם היפ הופ זה הגשמת חלום בשבילי".

- ועכשיו, בארץ, אתה לגמרי לבד בעצם?

"יש לי פה אחות שלא ירדה איתנו לקנדה, ואח גדול, וגם חברים מאוד טובים שהם כמו משפחה בשבילי, ואת המשפחה של ההורים של חברה שלי שבשנים האחרונות הם בעצם הבית שלי. זה מחזק, זה עוזר, כל האהבה הזאת מסביב".

פריסטייל ראפ בחליפה ועניבה

- העובדה שאתה מכיר את ההיפ הופ מהעולם האמיתי, במה היא עושה אותך שונה מהראפרים הישראלים?

"אני חושב שזה קצת כמו בית שאם לא בונים אותו על יסודות חזקים הוא לא מחזיק מעמד – אני הבנתי מה היסודות האלה. מה שממש ממש חשוב לי, וזה מאוד קריטי לי, זה לשנות את התדמית של ההיפ הופ בארץ. חשוב לי שאנשים בגיל שלי ומבוגרים ממני ישנו את החשיבה שלהם שזאת סתם מוזיקה של ילדים. גם בקנדה ובארה"ב יש קהל של ילדים, אבל יש גם הרבה אנשים מבוגרים, בני חמישים ויותר, שגדלו עם ההיפ הופ. ההיפ הופ התחיל הרי לפני שלושים וכמה שנים, בשנות השבעים, בברונקס, עם אמנים כמו די`.ג`יי. kool herc, או אפריקה במבטה.

"אני רואה צעירים שנכנסים לזה כי הם חושבים שזה הדבר הקוּל לעשות. אז נכון, היפ הופ עכשיו אופנתי, אבל לא עושים את זה בגלל שזה אופנתי. עושים את זה כי מאמינים במשהו, כי מאוד אוהבים את זה, כי צריך לבוא ממקום הרבה יותר עמוק מבחינת המוזיקה והתכנים. מבחינה היסטורית קשה להיכנס למשהו אם אתה לא יודע את העבר שלו. זה כמו ח"כ שרוצה לרוץ לממשלה ובחיים לא שמע על בן גוריון. זה אבסורד.

"בקנדה לא מתייחסים לראפ כמו פה, בקטע של `אתה ראפר, אתה צריך ללבוש מכנסיים רחבות ושרשרת גדולה`. זה לא סותר שם את החיים שלך. אתה יכול להיות איש עסקים בחליפה, או אבא למשפחה, וזו פשוט דרך חיים מסוימת. כשהייתי מנהל שיווק, בהפסקות של העבודה, חלק מהעובדים שעבדו תחתיי היו יורדים ועושים איתי פריסטייל ראפ במדרגות. זה היה חלק מהיום יום. לא משהו יוצא דופן".

"בארץ עדיין לא רואים את הראפרים ככותבים"

"תנו בפעמון שי הגיע, תנו בפעמון הקהל מריע, שי שובר ת`מיתוס, אין מזומנים אין פפלימוס, אין קבוצה של גרופיז שרוצה את הצוריסוס, "דיוס מיוס!", מדהים איך הוא יושב על ביט יו, משאיר אותך קטן כמו מי? דני דה ויטו. HIJO, נו תפרוש ודי, אתה לא רע אחי, אבל אתה לא שי!" ("שי הגיע")

- ומה עם הדימוי של הראפ כשל משהו שבא מהרחוב, מחוספס, כנופייתי? גם אצלך, למשל, הטקסטים שומרים על הנוסחה של לפאר את עצמך ולרדת על הקולגות.

"אם אומרים לי שב`שי הגיע` אני מאלץ את עצמי, מי שממש גדל עם ההיפ הופ מבין ש`אני יותר טוב ממך מבחינה מילולית` זה חלק מהמשחק. קשה להיכנס למשהו אם אתה לא יודע את העבר שלו. היפ הופ התחיל, תכלס, כמוזיקת מסיבות, וזה גדל, ואז ראו את הכוח של זה, והיה איזה מהפך, וזה התחיל להיות מוזיקת מחאה של השחורים בארה"ב, שאיפשרה להם לדבר על הבעיות והמאבק שלהם. זה כן מוזיקת רחוב מעצם העובדה שזה מדווח מהשטח, זה החדשות של הרחוב. זה לא כמו פופ ששם הכל ורוד, `אני אוהב אותך, ואת אותי, ואיזה כיף לי ואני לבוש יפה`. זה הרבה דברים כואבים, בעיות אישיות, פוליטיות חברתיות.

"אם שמים לב למילים של הרבה ראפרים יש בזה המון עומק. יש הרבה דברים שסאבלימינל מדבר עליהם והם מאוד עמוקים. יש גם דברים יותר ילדותיים, נכון, אבל כשהייתי בטקס פרסי אמ"י, נדמה לי שזה היה, ודיברו על תמלילן השנה ולא העלו בכלל את השם של סאבלימינל, זה חבל. מפספסים את זה, לא רואים את הראפרים ככותבים, ושוכחים ששיר פופ זה בדרך כלל שני בתים ופזמון שחוזר על עצמו, גם אם הם יפים ומוכשרים, ובהיפ הופ, עם השבעה, שמונה בתים, הטקסט זה כל העניין. התעשייה עדיין לא מייחסת לזה חשיבות כמוזיקה, כתנועה, ככתיבה רצינית. מתייחסים לזה כאל משהו שיעבור, אופנה לילדים, אבל זה לא. בעולם זה מאוד משמעותי ומהפכני ואני מקווה שגם בארץ יתחילו להחשיב ראפרים ככותבים ומוזיקאים".

"ההיפ הופ שלי פחות ציוני כי אני זה הציונות"

- לאיזה מהז`אנרים אתה שייך?

"הייתי קורא לזה באנגלית `קונשנס ראפ`, מצפון, שזה לדבר על דברים יותר חברתיים. יש ראפרים שיותר בקטע של מסיבות ובחורות, יש בקטע של סמים, יש שבאים בגנגסטריות סטייל, ואין פה יותר או פחות טוב, כל אחד עושה את האמת שלו. אני לא חי מסיבות, ובחורות שונות כל לילה. אני ילד טוב מהבית, ילד של אמא, אני עושה ראפ כי זה מה שאני אוהב לעשות, ואני לא מנסה להראות תדמית אחרת ממה שאני. עם כל מה שעברתי בקנדה בתיכון ובקולג`, חוויתי דברי רחוב וחכמת רחוב יותר מכל ראפר בארץ, ואני לא בוחר לדבר על הדברים האלה היום כי היום אני במקום אחר.

"עברתי הרבה דברים בחיים, גם המעבר לקנדה, גם הלימודים, עברתי ארבעה צנתורים, ואני לא אומר את זה כדי למכור, אלא כדי לספר את הסיפור שלי, את מי שאני. כל מה שאני בא זה לייצג את האמת שלי דרך ההיפ הופ. אני מאמין שאפשר דרך ההיפ הופ לפתוח את העיניים של אנשים לגבי נושאים מסוימים וממש לעורר להם את המצפון.

"אם הקטע של קובי (סאבלימינל) זה של הציונות והפוליטיקה, ההיפ הופ שלי פחות ציוני פוליטי כי אני מרגיש שאני זה הציונות, כי חייתי שם וחזרתי ואני ממש חי את זה, אז אני מרגיש פחות צורך לדבר על זה."

"אף אחד מהראפרים בארץ לא בא מהרחוב"

"אבא בו פוגע ואמא לא יודעת. היא לא שם, היא לא רואה ושהיא שם היא לא שומעת. נשאר לו רק להתפלל אל השמיים, אמרו לו "עוף גוזל" אבל שברו לו ת`כנפיים. בכל לילה, דמעות זולגות מהעיניים. אז איך יעוף גוזל אם שברו לו ת`כנפיים? עוף גוזל, תמריא למרחק, אל תפחד אל תירא רק שבור ת`דממה" ("שבור ת`דממה").

- איך נראים בעיניך הראפרים הישראלים, שעדיין משחקים, רובם, את תפקיד הגנגסטרים המחוספסים, אלק?

"יש אלבומים שאת שומעת שהבנאדם השקיע, חשב, מייצג את מה שהוא כותב, אבל יש הרבה אנשים שכותבים על דברים שהם בחיים לא עשו, שזה לא בסדר. אם אתה מציג את זה כדמיון זה בסדר, אבל לבוא ולספר כאילו היית שם ועשית דברים שלא עשית, זה נחות. ואני לא אגיד שמות אבל יש לי יותר מדי דוגמאות. תחשבי על כל הראפרים בארץ, אף אחד מהם לא בא מהרחוב".

- יש עכשיו לא מעט כתבות שמספידות את ההיפ הופ.

"קראתי את הכתבות האלה ומאוד כעסתי, כי מכאיב לי לראות שההיפ הופ רק התחיל וכבר אומרים שהוא הולך למות, אבל מצד שני אני אומר, רגע, יש בזה משהו, כי אם לא נעשה משהו איכותי, יהיה נורא קשה להחזיק את התרבות הזאת ולהמשיך את התנועה הזאת. ככל שאנשים יעמיקו בזה וילמדו את זה, יהיו יותר אנשים מוכשרים שייכנסו למשחק הזה ויתרמו לו, במקום לנסות רק לקחת ממנו".

"אוהב מזרחית הארד קור"

- דיברנו כבר על זה שהמילים הם הנשק של ההיפ הופ. שפות האם שלך הן צרפתית ואנגלית. איך מתגברים על המחסום הזה?

"חזרתי לארץ עם עברית ברמה של כיתה ו`, אבל לפני כמה שנים למדתי פה חצי שנה באוניברסיטה בארץ, בעברית, מעבר לזה קוראים עיתון, פותחים מילון כל פעם שלא מבינים מילה, מקשיבים למוזיקה בעברית. יום ולילה קראתי – כתבתי, קראתי – כתבתי, ביקשתי מאנשים שכל הזמן יתקנו אותי, והשתפרתי. רק כשהגעתי למצב שהרגשתי עם זה מאה אחוז נוח, הוצאתי את האלבום. אני עדיין עושה טעויות בעברית, כמו הרבה אנשים שאני מכיר, אבל חשוב לי באמת להשאיר את עצמי ברמה טובה בשפה".

- אמרת שהקשבת למוזיקה ישראלית כחלק מהפנמת השפה. איזה אמנים ישראלים אתה מכיר, אוהב, לא אוהב? עד כמה אתה כבר מעורה במוזיקה ישראלית?

"אני לא כל כך אוהב ראפ ישראלי. אין מספיק. מה עוד יש חוץ מסאבלימינל פה? אני מאוד אוהב מוזיקה מזרחית, הארד קור, הכי כבדה שיש. כמו תמיר גל, כמו מושיק עפיה של פעם, היום הוא לא כבד, הוא עבר תהליך, אבל פעם הוא היה מאוד כבד. אוהב לשמוע את אבי ביטר, עופר לוי".

הנדריקס, הדורבנים, עידן רייכל

- אריק איינשטיין, שלום חנוך, רמי פורטיס?

"את אריק איינשטיין אני אוהב מאבא, את שלום חנוך אני לא מכיר. כשהייתי קטן אהבתי מאוד את משינה, את אהוד בנאי והפליטים. בשבילי זה אחד הדברים הכי טובים שיצאו במוזיקה הישראלית. אהוד בנאי זה אדם שאני מאוד אשמח לעבוד איתו. אני מאוד אוהב את מה שפילוני ומוקי עושים, זה סוג של ראפ שהוא גם מאוד מוזיקלי ברמה של חצי רוק חצי אתני.

"אני לא חובב גדול של רוק, יותר בא מהז`אנר של הרוק השחור, הנדריקס, האמנים של מוטאון, הדיסקו. בגלל זה אני גם מאוד אוהב את הדורבנים מהפעם הראשונה ששמעתי אותם. עידן רייכל עושה אחלה דברים. אבל אין לי מספיק ידע, כי גדלתי בחו"ל ואני לא מכיר מספיק דברים. אני נותן צ`אנס ומנסה להתחבר להכל, לא שולל שום דבר חוץ מדת` מטאל, אלה ששרים על עבודת השטן ותליית חתולים ברחוב".

- אתה יודע, כל פעם שאני מכירה מישהו מלהקת מטאל, או אפילו דת` מטאל, אני מגלה שמדובר באנשים הכי נחמדים ומתוקים שאתה יכול לדמיין. המוזיקה שהם עושים זאת מין דרך שלהם להוציא את כל האגרסיות, ובחיים הם נשארים הכי עדינים שיש.

"אז את יודעת מה, זה דווקא די דומה להיפ הופ. אני יכול להבין את זה".

שי 360, "חי", משפחת תאקט.
האתר של משפחת תאקט