מראית העין של הפתיחות בחברה הישראלית מסתירה מאחוריה, לא פעם, שמרנות גדולה, או לפחות הדחקה מסוימת של נושאים מסוימים, שהמיניות היא אחד הבולטים שבהם. לתוך המרחב הזה נכנס כעת תיאטרון הידית, על דרכי העבודה הייחודיות שלו, ועל מודל העשייה האמנותית-חברתית שלו, עם ההצגה החדשה "שלוש אצבעות מתחת לטבור".
המקום של האסור
"'שלוש אצבעות מתחת לטבור' הוא המיקום של צ'אקרת המין, שקשורה ליצירה, יצירתיות, חיות, תשוקה, וזה המקום שהפעיל אותנו לצאת וליצור את היצירה הזאת", מספרת שירי ג'ורנו, במאית ויוצרת ההצגה, שנוצרה, כדרכו של תיאטרון הידית, בשיתוף פעולה עם חבורת השחקנים, ולאחר מכן עם המשוררת קרן קוך שעיבדה את החומרים הטקסטואליים שנולדו מתהליך העבודה המשותף.
" יצאנו להצגה הזו מכיוון שהרגשנו שכמה שהנושא הזה נמצא חזק בתרבות שלנו, במקום שהוא כאילו פתוח ובחוץ, זה עדיין מקום שבעומק שלו יש הרבה מאוד אשמה, בושה, חוסר יכולת לדבר על זה עד הסוף, או לאפשר עד הסוף להרגיש בתוך הסביבה הזאת את כל המגוון של התחושות.
"בדקנו איפה הנושא הזה פוגש אותנו, וביחד עם חבורת השחקנים חקרנו אותו בצורה יצירתית בחדר החזרות. כשאתה שם את שלוש האצבעות אתה יוצא לפעולה של חיפוש. כשאנשים שומעים את השם, הם אוטומטית שואלים מה המקום הזה, מה יש שם, לאן הוא מוביל, והחוויה של החיפוש והאינטימיות שנוצרת בתוך הפעולה הזו, היא חלק מהפעולה שעושה ההצגה".
איפה פוגש הנושא הזה אותך באופן אישי?
"זה פוגש אותי בדיוק במקום הזה של השאלה, עד כמה אני כאדם פתוח, וכיוצר, שהתפיסות שלו מאוד פתוחות במקום הזה שהכל אפשרי, כשאני הולכת פנימה אני רואה שיש דברים שביני לבין עצמי עדיין מעוררים בי אי נוחות".
אולי ככה זה פשוט צריך להיות?
"יכול להיות. זו לא הצגה שמדברת על 'בוא נהיה מתירניים' אלא יוצאת למסע של תמונות שבאמת נעות על הרצף שבין החוויה של מותר מול החוויה של איפה אנחנו בעומק שלנו מחזיקים את המקום של האסור ושל ההדחקה".
הרי לאסור יש חלק מאוד חשוב במיניות. הוא חיוני לנו. זו חתיכת להבה למיניות שלנו
"נכון. האסור הוא לא משהו שאני מרגישה רצון לבטל אותו, אלא לפתוח את הלגיטימציה לגבי התחושות שהסביבה הזאת מעלה, וגם אם אני קובעת את הגבול שלי – מותר לי להרגיש ככה. לפעמים זה אפילו נהיה הפוך על הפוך, ומרוב שאתה רואה לפעמים את כל מה שנחשב מותר, זה גם מעורר את הרצון להציב באופן אישי את הגבול שלי ולבדוק איפה הגבול שלי נמצא ביחס למה שמתאים לי, למי שאני, לחוויה הרגשית-גופנית-תחושתית-תודעתית שלי.
"זה מזמין למסע שהוא מאוד אישי. אין פה משהו שאתה יכול להגיד בכוללניות, כמו 'בואו נהיה כולנו נורא פתוחים' או 'בואו נאמץ כולנו את האסור שבתוכו גדלנו בבתים הפולניים שלנו'. קנה המידה שלנו הוא מאוד אישי. איפה האסור ואיפה המותר שלי, מה אני אוהב ומה אני לא אוהב, מה מעורר אותי ומה מכבה אותי. זה מסע מאוד אישי, אבל הלגיטימציה בכלל להיות בסביבה הזאת היא האפשור שעליו אנחנו מדברים.
"זו לא הצגה שבאה ליצור פרובוקציה, אלא לעורר שאלות ותחושות. זו הצגה שיש בה מרחב מספיק פתוח כדי שאנשים יוכלו להעלות בתוכה, מצד אחד, שאלות, ומצד שני היא לא מדברת על לפתוח בכוח, אלא מזמינה את הצופה לעבור את המסע שלו בתוך השאלות שההצגה מעוררת".
שלוש אצבעות מתחת לטבור (צילום: אילן שריף)
סקסולוגיה, ניו אייג', פורנו
איך כל הדברים האלה באים לידי ביטוי על הבמה?
"המעשה האמנותי בהצגה הוא יצירה מעגלית שמתחילה בתמונה שהיא כמעט תמונת גן עדן, שמדברת על כמיהה מאוד גדולה שקשורה לאהבה ולמיניות ולתשוקה שמחוברת עם האהבה ועם הטבע, וממנה יוצאים למסע תודעתי שמורכב מתמונות שעוברות מהמקום השלם הזה אל תוך תמונה שיש בה את הסלון הכי בורגני פולני, עם שתי ילדות ואמא שכל הזמן מנסה לשמור על הבנות שלא ישתוללו יותר מדי.
"יש שם צלם, ורואים את המתח שבין המקום הפורץ והמיני של הילדות לבין האמא שמתביישת ומנסה להשתיק את הילדות, כך שרואים את המפגש בין חוסר הנוחות של ההורים עם המיניות, לבין הילדים, מפגש ששותל אצל הילדים את המקום של הבושה.
"יש תמונה של אשה עם שני גברים, שמדברת על חוסר ההבנה או חוסר ההתאמה בין גברים לנשים, וכך הלאה, כשאנחנו באמת מתחילים מתמונה של תשוקה ומיניות כמקום מחבר ומחובר, אל עבר תמונות שעוסקות במקום של המיניות כמקום שיש בו הפרדה של אדם מהגוף שלו, הדחקה, חוסר הבנה בין המינים, בושה, ניכור, אלימות, ובסופה של ההצגה חוזרים אל אותה כמיהה אל החופש ואל הגדרה מחדש של החופש של כל אחד ואחד. אל הכמיהה לאהבה שיש בה חיבור".
את בעצם עושה חיבור קבוע בין מיניות לאהבה?
"אני עושה את החיבור אבל לא במובן הקונפורמי של אהבה כזוגיות ונישואין. אהבה זה גם היכולת שלי לאהוב את הגוף שלי בכל מצב, זה היכולת להרגיש טוב, אדם עם עצמו, זו פתיחות. יש חיבור של תשוקה עם אהבה, אבל לא בהכרח בתבנית שהיא חלק מהחינוך שלנו".
ציינת את תהליך העבודה שלכם כחקירה של נושא בחדר החזרות. איך נראית החקירה הזו?
"בדרך כלל לוקחים את הנושא ואז אני מפרקת אותו ליחידות ולתמונות קטנות יותר ומגיעה כהתחלה עם רעיון או שאלה לחדר החזרות. הפעם, למשל, שאלה כמו מהו המקום הראשון שבו פגשת את המיניות שלך, או מה זה בשבילך התמונה הכי אופטימלית של המיניות שלך, מה היית משתוקק להרגיש בתוך המקום הזה. ואז עושים אימפרוביזציות. או שאני מביאה תמונות משלי שמנסים אותן, או שהשחקנים כותבים טקסט ועובדים איתו. זה תהליך מאוד דינמי שבו אתה הופך את המגירה, נותן לחומרים להיחשף ולחיות בחוסר סדר ונותן גם להפתעות להגיע.
"כי כיוצרים, כשאנחנו מתחילים להיפגש עם החומרים ואחד עם השני, פתאום דברים שאנחנו לא יודעים מראש צפים לחדר החזרות וזה אחד הדברים הכי יפים. אתה חושב שאתה יודע משהו על איזה נושא, וכשאתה חוקר אותו, ככל שאתה עובד, אתה גם מופתע מהחומרים שמגיעים ומתוך הגילויים האלה נוצר תהליך שבסופו אנחנו עורכים את החומרים שנוצרים בו לכדי איזשהו רצף ומבנה.
"בגלל סוג העבודה הזה, שהוא מאוד מעמיק ומשאיר הרבה מקום לחיפוש ולשאלות, קראנו הרבה מאוד חומרים של מורים שונים, גם מהתחום של הסקסולוגיה, גם מתחום הניו אייג', ראינו הרבה מאוד סרטים מכל הסוגים האפשריים, ראינו גם פורנו, אנחנו חושפים את עצמנו כדי להיות מושפעים ממה שקיים ואת כל הממצאים אנחנו עורכים לאט לתוך יצירה שמביאה איזו תמצית של מה שאנחנו עוברים בחדר החזרות".
שלוש אצבעות מתחת לטבור (צילום: נואית זכאי)
"הסט הוויזואלי הוא עוד שחקן בהצגה"
את תיאטרון הידית הקימה ג'ורנו לפני כ-11 שנים יחד עם קבוצה של יוצרים נוספים, ביניהם הנס פלאדה, שגם משחק בהצגה ואחראי על הצד החזותי שלה. התיאטרון ממוקם בפרדס חנה בתוך מתחם תעשייתי שהוא חלק מנגרייה, ומבוסס על תפיסה מיוחדת של חלל ומרחב.
"כל היצירות שלנו הן יצירות רב תחומיות. הסט הבימתי מאוד משמעותי בהצגה הזו. אנחנו בדרך כלל מקימים חלל דינמי שזז ומשתנה בתוך ההצגה. כאן, למשל, עבדנו עם שטיחים ועם אלמנטים מאוד גדולים ומעניינים של תאורה. הסט הוויזואלי שאנחנו יוצרים הוא ממש כמו עוד שחקן בהצגה. הוא משתנה תוך כדי הצגה והוא מאוד דומיננטי.
"במובן הזה, עיצוב החלל בידי הנס, או עיצוב התאורה, על ידי תומר שלום, ועיצוב המוזיקה, שאת החלק המקורי שלה כתבה מאי לב, מאוד משמעותיים, בגלל שזה עולם שהוא לאו דווקא כמו מחזה. העולם כאן מאוד חזותי. גם קבוצת השחקנים-יוצרים הם חלק מאוד משמעותי באותו עולם: יהודה לזרוביץ, טלי הירשפלד, נורית יחיאלי, רני אמיר, הנס פלאדה, ויש את קלאודיה דוליצ'י על אימון השחקנים יוצרים".
מה מקומו של הקהל בהצגה, המגדירה את הקהל כשותף ומשתתף פעיל?
"יש סצנה מאוד חזקה בהצגה שבה השחקנים ממש ניגשים לקהל ועושים איתו דיאלוג חי על מה מותר לי ומה אסור לי. ממש שואלים, שאלות כמו 'מותר לי להתקרב אליך? מותר לי להתבונן לך בעיניים?', לאו דווקא מהמקום המיני אלא מהמקום של המרחב האישי. ממש יצרנו סיטואציה חיה שמזמינה את הקהל לחקור את הנושא של מותר ואסור ואת הנושא של הגבולות, באופן חי, יחד עם השחקנים".
שלוש אצבעות מתחת לטבור (צילום: אורי גל)
משפיעים ומושפעים מהמקום סביבנו
מאפיין נוסף של תיאטרון הידית, הפועל משנת 2008 כמוסד ללא כוונת רווח, ונהנה בשלוש השנים האחרונות מהשתתפות בפרויקט מעבדות פיס לתרבות, הוא הזיקה החזקה בין העבודה האמנותית לבין הסביבה בה מתקיימת אותה יצירה.
"נוצרה תהודה מאוד חזקה בין העבודה שלנו לבין היישוב, פרדס חנה", מספרת ג'ורנו, "ולאט לאט גם כל האזור, ומכיוון שצורת העבודה והתפיסות האמנותיות שלנו מתייחסות לשימוש בחלל ובמרחב כפרמטר מאוד משמעותי, פיתחנו עם התפיסה הזו דיאלוג בין העבודה האמנותית לבין המקום. אנחנו כל הזמן משפיעים ומושפעים מהמקום שסביבנו, ויש זיקה מאוד גדולה בין העבודה האמנותית שלנו לבין היישוב והאזור כולו עד כדי כך שהתחילו להזמין אותנו להרצות על התפיסה הזו באוניברסיטאות, כי אנחנו מקיימים מודל מאוד מעניין של הדרך שבה תיאטרון ומרכז תרבות, כמו שאנחנו היום, יכול ליצור זיקה בין העבודה האמנותית לבין הסביבה שבה אתה פועל.
"אנחנו עושים הרבה פעילות אמנותית שמחוברת לקהילה ולמקום הפיזי שבו אנחנו עובדים, וזה חלק מהמודל שאנחנו מפתחים לאורך השנים. פרדס חנה היא היום סוג של בירת אלטרנטיבה ויש בה שיח ער מאוד של רעיונות ותפיסות שונות בתחום החינוך, הסביבה, התרבות, החברה, אז במקום הזה התיאטרון הוא חלק מהשיח הזה".
מה המשמעות של היותכם חלק מפרויקט מעבדת תרבות של מפעל הפיס לפעילות האמנותית שלכם?
"לפני כשלוש שנים נבחרנו לקחת חלק בפרויקט מעבדות פיס לתרבות, שהמטרה שלו לתמוך בקיום של גופי תרבות איכותיים שיפעלו וייצרו בפריפריה. זה אומר שהם תומכים בפעילות שלנו באופן מאוד משמעותי, ויש עוד גופים כאלה על פני המפה כך שהפרויקט הזה אמור ליצור שינוי במפת התרבות הארצית ולאפשר מקום לקולות נוספים להישמע.
"בסך הכל יש היום דומיננטיות מאוד גדולה ואפילו הגמוניה, עדיין, של התרבות שמתקיימת במרכז, והפרויקט הזה מאמין, וזאת גם האמונה שלנו ושלי, שיש קולות מאוד מאוד מעניינים, שונים ואחרים מבחינה תרבותית שמדברים מחוץ למרכז, והפרויקט הזה תומך בקולות כאלה.
"יש דברים מאוד מעניינים שקורים מחוץ למרכז, והרצון שלנו שאנשים, גם מתל אביב, ייצאו ויבואו לצרוך תרבות שנוצרת בדימונה או במעלות או באופקים, ושלאנשים בפריפריה יהיו מרכזי תרבות שמבטאים את הלכי הרוח והקולות של מקומות אחרים על פני המפה הגיאוגרפית".
"שלוש אצבעות מתחת לטבור" תעלה היום, יום חמישי 8 במאי 2014 ב-20:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב ובתאריכים 12, 14, 19, 21 ביוני בתיאטרון הידית בפרדס חנה-כרכור. כרטיס: 60 שקל. טל': 077-5301381.