בתום 50 הדקות של המופע היתה לי תחושה שהמוזיאון ניצח את הדרמה. 

פירוק המופע למרכיביו: המיקום, התלבושות, המוזיקה, ההעמדה, הקפיאה הרגעית של הדמויות השונות, גברו על שברי העלילה המעגלית שהיו בה הרבה אלימות, מין, רצח, אונס שהתרחשו בעיקר מעבר לזכוכית האטומה למחצה, וגם בגינה שמעל למעבר וגם בתוך המעבָר המקורה, כשהקהל אמור להפוך ליותר משותף פעיל.

מבעד לקיר הזכוכית
 
המופע "Forever מעבר" של תיאטרון קליפה  מתרחש במעבר המקורה של מוזיאון ישראל כחלק מאירועי פסטיבל ישראל. זה מתחיל בסדרת הנחיות ברוח הדיילות, שמסבירות את מיקומם של פתחי המילוט במקרי חרום. ההנחיות מזמינות אותנו הצופים לשוב ולהתבונן בשש התמונות המוצגות לפנינו כי הן משתנות בכל פעם או כי אולי אנחנו השתנינו מן הרגע שבו המופע החל.
 
עם המלים האחרונות פורצות צעקות שמקיפות אותנו הצופים עוד לפני שהספקנו להתבונן במתרחש. נשים וגברים צועקים זה על זה; שחקנים מבקשים, מתחננים, משוועים לעזרה מבעד לקיר הזכוכית כשהם נשענים, מכים על הזכוכית, נופלים על הרצפה וחוזר חלילה.

הכל מאוד מלוטש ומאוד מדויק. כל סצנה כזאת מסתיימת בבקשה שנשוב ונביט בהם וש"נחזור" כי "זו הפעם האחרונה". האמנים מתחננים שנמשיך לצפות בהם ושלא נלך חס ושלום באמצע.היו מי שתחנוני השחקנים לא סייעו להם.


FOREVER/מעבר (צילום: איציק סייג / טקאשי איטו)


מרגע של אסון אל צבעי הקשת
 
כוחה של הדרמה היה דווקא רגע מוזיקלי: ארבע שחקניות פשטו את תלבושותיהן ליד פסלו של אוגוסט רודן, נותרו בלבנים בצבעי גוף, עטו על ידן הימנית כפפה שחורה ארוכה והחלו לשיר בהרמוניה, שהדהדה היטב במעבר הגדול והמקורה,  את שירו של ניק קייב Into My Arms , שיר שמילותיו הן ההיפך המוחלט מן האלימות שמקיפה אותנו, הצופים.
 
השיר הפשוט, ההרמוני, ששרו ארבע השחקניות פעל כמטה קסם. כמו בסיפור "החלילן מהַמלין" נאספו הצופים ומצאו את עצמם הולכים לפני, לצד ובעיקר אחרי ארבע המזמרות לאורך כל המעבר המקורה. רגע של שפיוּת, של הרמוניה בתוך הכאוס הכללי. והקהל כולו הולך אחר הקול מפסלו של רודן המבטא רגע של אסון אל עבודתו האופטימית והצבעונית של אליאסון בקצהו האחר, שבו מככבים שלל צבעי הקשת. מכאן ועד לסוף המופע השניות חולפות במהירות.
 
בטקסט הקצרצר המודפס בדף התכנייה מדברת היוצרת והבמאית של "Foever מעבר"', עידית הרמן,על הקשר בין יופי לאלימות. את היופי קבלנו במנות של צבע, במוזיקה חכמה של טולפנוב, שסיפקה מוטיב מינימליסטי חוזר ששימש רקע לאלימות, לצעקות ולקריאות הנואשות, אבל גם ברגע מסוים תפקד כקול שני קונטרפונקט  לרגיעות וטפיפות נעלי העקב של אחת הדמויות במופע.
 
יומיים לפני שצפיתי בהצגה עשיתי מעשה לא חכם והערתי לנהג מונית, שנתקע יחד עם עוד כמה בעלי רכב מאחורי משאית שפרקה סחורה, ברחוב תל אביבי צר וחד-סטרי. שאלתי אותו מה יעזרו לך הצפירות הרי כולם תקועים. העושר האלים המילולי שספגתי באותו רגע היה חוויה שלא הייתי מאחל לאיש. כל הצופים שראו את ההתרחשות מן המדרכה ומן המכוניות התקועות היו המומים מעוצמת התגובה. הגעתי למופע מחוסן מן הסתם.

אהבתי גם את התלבושות, את הדיוק, את הרב-שכבתיות הדייקנית של תנועה, צבע, צליל, הרבה פחות את המסרים. אבל אם חייבים אלימות, עדיפה כמובן זו שבמוזיאון על פני זו שברחוב התל-אביבי.



FOREVER/מעבר (צילום: מירי שמיר)


"Forever מעבר" יעלה  בתאריכים  12, 15, 16, 19 ביוני 2014, 18:00, במוזיאון ישראל ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל 2014.