מוזיקה - אמש בקונצרט: קפה ועיתונים עם הקאמרטה

אם יש משהו שייזכר גם לאחר שזמן רב יחלוף מקונצרט פתיחת העונה של הקאמרטה הישראלית, הרי הוא קולה של זמרת הסופרן הנורווגית מריטה סולברג, שללא כל קושי "גנבה את ההצגה" מכל מי שעמד על במת התזמורת.

שמירה על חוש המידה

תכנית הפתיחה של התזמורת זכתה לכותרת הארוכה "לייפציג – מנדלסון מציב את פסלו של באך בחזית כנסיית תומאס הקדוש". הכותרת הזו אפשרה לאבנר בירון לשלב יצירות של באך הגדול, יוהן סבסטיאן, של האחים מנדלסון, פליקס המוכר והידוע ואחותו פאני שמוכרת פחות, ויצירה נוספת של רוברט שומן, תושב העיר, וידידו הקרוב של מנדלסון.

כאמור, מריטה סלוברג כיכבה מן הרגע הראשון, קולה הצלול והרך ובעיקר היפה, שדרג את היצירה הפותחת "שיר הלל" של פאני מנדלסון. אריה ממושכת בלב היצירה הייתה קו הזינוק. לידה הוסיפו זמרי פילהרמוניה נוכחות תואמת כשבעיקר נשמר חוש המידה והאיזון בצליל מאופק ורגיש.

זמרת המצו-סופרן הגרמנייה ויויאן האנר, שזכתה בקטע סולני גם היא ביצירה, הציגה בשלות ומוזיקליות, אבל לא היה באלה לחפות על קול קטן ומעניין פחות. "שיר הלל" של פאני מנדלסון, נשארה בסופו של דבר כהגיג רומנטי חביב, לא משמעותי במיוחד, שמתפקד היבט במסגרת הדידקטית.

שנייה בתכנית הייתה "אדג`ו ואלגרו" של שומן, יצירה לקרן ולפסנתר שהשמיעו אלון ראובן ויוני פרחי. נפלנו ליום פחות מוצלח של הקרנן הידוע בצליל מרתק בדרך כלל. הפעם היצירה לא החזיקה מעמד וחבל.

אתנחתא קומית עשויה היטב

קנטטת הקפה של באך הייתה הסוכרייה של התכנית. היצירה זוכה לעיבוד בימתי שני ברצף בחודשים האחרונים. אך בעוד אלי גורנשטיין הפך את הקנטטה למחזה של ממש בהפקת התזמורת הקאמרית הישראלית, הסתפקה איריס גורן כאן בבימוי מאופק כשהיא מיטיבה לנצל את קטעי הרצ`יטטיב הממושכים לבדיחות פרטיות קטנות: כנריות התזמורת עטו על עצמן סינרים קטנים והיו למגישות קפה, הנגנים האחרים שלפו – הפעם בגלוי – עיתונים ועיינו בהם תוך החלפת דעות עם שכניהם, כיאה לבית קפה.

הטנור הלגה רונינג הנורווגי שמר על נוכחות מדידה כמספר העלילה וכריסטיאן אימלר, המוכר מביקורים קודמים בישראל, היטיב להבליט את זעמו של האב הכועס על בתו המכורה לקפה ומעלה למולך הזה את חיפושי החתן . מריטה סולברג חגגה בתפקיד הבת ואתה כםהנגנים המלווים. הכיף של כולם עבר גם לאולם - המערכון-שעשועון הבאכיני, שימש כאתנחתא קומית עשויה היטב.

שיאו של הקונצרט היה הקנטטה המוכרת "לב ופה ומעשה וחיים" בעיקר בזכות פרקי הכוראלים שלה. מי שבלט כאן היה החצוצרן הנפלא דמיטרי לויטס והמקהלה, שידעה היטב שהכוראל שלה המספק לקהל את נקודת ההזדהות שאותה הוא מחפש בקונצרט, סיפקה את הסחורה. בין הסולנים בלטה שוב סולברג, ואחריה אימלר במנעד הנמוך. השניים האחרים הסתפקו בביצוע מדויק.

את הקונצרט חתם המנון של מנדלסון - "חושה לעזרי אלוהי". ההמנון המספק כר נרחב לזמרת המצו ולמקהלה, אינו מלהיב במיוחד, יצירה שנבחרה ככל הנראה להתאים לכותרת המשנה של הקונצרט, וככזאת גם התקבלה בהתלהבות נחותה מקודמתה ובצדק.

נשאר בתחומי הדיוק

בסיכום הקונצרט, ולמרות השבחים שחולקו, נשאר בכל זאת טעם של "בסדר". הכל לכאורה "יושב" במקומו, מסודר ונכון וכאן מקור הבעיה, אם תכנית כמו זו אינה מסוגלת להלהיב בסופו של הקונצרט, אלא להישאר בתחומי הדיוק, התזמורת זקוקה לרענון, לחידוש ולמרץ נעורים.

מילה אחרונה בעניין המלים בתכנייה. טוב עשתה טלי קרשאי, עורכת התכנייה שהקדישה טקסט נרחב לעיר לייפציג והמקום המיוחד שהיא תופסת בתולדות המוזיקה. אלא שבמציאות היו המשכים לסיפור ולנו בישראל, הם חשובים ביותר.

אותו מנדלסון שהעמיד את פסלו של באך בעיר, זכה לפסל משלו לאחר מותו. אלא שפסל זה נותץ על ידי הנאצים בשנות השלושים. את הכבוד הרב, המגיע למלחין, השיב המנצח קורט מזור, שניהל במשך עשרות שנים את תזמורת ה"גוואנדהאוז" בעיר. הוא דאג להזמין פסל חדש שיוצב באותו מקום וכן דאג לשחזור ביתו של מנדלסון הנמצא במרחק צעדים ספורים מאותו אולם.

קונצרט פתיחת העונה הקאמרטה הישראלית בהשתתפות סולנים ומקהלת זמרי פילהרמוניה, מנצח: אבנר בירון. מועדי מופעים נוספים