אם היה למישהו ספק  האם סשה ארגוב הוא מלחין קלאסי בכל מובן שיש למילה הזאת באה התכנית החדשה בסדרתה של אסתרית בלצן "קלאסיקה במימד אישי" ומוכיחה בדיוק את זה.
 
כבר בצלילי הפתיחה, מעין סונטה בשלושה פרקים שחיבר משה זורמן, נחשפות איכויות מבניות, עושר הרמוני שזורמן לא היה צריך להוסיף אלא בעיקר לערוך. התשתית מצויה כמעט בכל שיר ושיר.  סונטה שנכתבה לפי שלושה שירים  "האם האם האם?"  אם תרצו האלגרו הפותח המהיר והקצבי. אחריו "פנס בודד" פרק שני מובהק  נינוח, מלודי סוחף ורומנטי ופרק שלישי מהיר יותר, וירטואוזי במהותו על פי "לו הייתי דג".

כשהכלי הופך למכחול

מה עושה שיר  ל"ליד" ל"שיר אמנותי? יש הרבה תשובות לשאלה, ובכל זאת סממנים מובהקים הם מערכות היחסים  שבין המילה לצליל.
 
אם הליווי בפסנתר או בכל כלי אחר משמש רק כסמן לשיר, או שהוא מנגן למעשה את אותו לחן ואין לו אמירה משלו אנחנו במתחם הבטוח של שירה פשוטה, עממית, שירה בציבור עם לווית החן המתלווה אליה. לעומת זאת, אם  תפקידם של הפסנתר או של הכלים המלווים הוא עצמאי ויותר מכך פרשני ואפילו יוצר ניגוד עניינים בין מוזיקה וטקסט, הופכת היצירה של שני השותפים, הקול והכלי, ליצירה חדשה.
 
לא בכדי קבעו מוזיקולוגים במאה ה-19 את יום ביצוע השיר "גרטכן ליד הכישור" של שוברט (למלים של גתה) כיום הולדתו של השיר האמנותי. מלחינים גדולים וחשובים לפני שוברט חיברו שירים בכל רחבי אירופה, שירים לקול ולכלי מלווה, כלי מקלדת בדרך כלל,  אבל מרגע שהכלי הפך ב"גרטכן" למכחול במושגי המאה ה-19, ואולי לפרשן הקולנועי במושגים שלנו, נוצר השיר האמנותי.
 
אצל שוברט הפסנתר מצייר את התנועה המונוטונית של הכישור, ניתן ממש לחוש בו את החוט ההולך ונטווה ונכרך סביב הכישור. ועל הרקע הזה  אנחנו שומעים את המלים קורעות הלב של גרטכן  (מרגריט) שאהבתה מטריפה את דעתה. השיר האמנותי הוא דרמה  שעוצמתה טמונה בממדיה המצומצמים.  המלחין בורא עולם שלם ביצירה שמשכה שתיים, שלוש או ארבע דקות. לעתים זוהי דרמה  רבת משתתפים, לעתים סיפור יחיד, לעתים תיאור טבע.

אמירה רב שכבתית

את האיכויות הפלסטיות התלת מימדיות של המלים מספק השילוב הייחודי כל כך לשיר האמנותי. סשה ארגוב ידע את המלאכה, שלט ברזיה והפיק פניני שיר. אם הוזכר שמו של שוברט  שחיבר כ-600 שירים, ארגוב הותיר מורשת של יותר מאלף שירים. 
 
אותה תכונה של מפגש בין מלים ללחן שיוצר יצירה חדשה לגמרי בא לידי ביטוי למשל ב"השמלה הסגולה". אסתרית  בלצן מיטיבה להראות גם למי ששר, או שמצליח לשיר את השיר הזה ללא שגיאות, כי הוא שיר מורכב ותובעני – איך משמעות המנגינה הפוכה לשיר ואנחנו בשמיעה דו-ערוצית ויותר מזהים את העמדות המנוגדות וחווים לא "סתם" שיר הנדבק כלהיט לשפתיים או לשריקה קבועה ולעתים טורדנית, אלא אמירה  רב-שכבתית מתוחכמת. 
 
כך גם בשיר המחאה ההצהרתי "בראשית", שבו מנווט ארגוב את המוזיקה בין הרמוניות שונות ומשונות כאשר רק השורה "וירא אלוהים כי טוב" שומרת על יציבות מלודית, קביעות, אבל משמעותה הולכת ומתהפכת ה"טוב" שרואה אלוהים" הוא ה"רע" המוחלט וכל זאת בדיאלוג שבין המלים למוזיקה.
 
את אותן אמות מידה ניתן להחיל על יצירות – להלן שירים – כמו  "הוא לא ידע את שמה" או היצירה הבלתי מפוענחת ועם זאת המרשימה והמרגשת "רחוב שלמה המלך" הבנאליה העירונית שמספקת רקע לרומן אוהבים "עמדת לידי בתחנה לרסקו", כמו שאומר השיר.  ואנחנו נזכרים בביצוע המוכר והטוב (שלא לבלבל מחדש את המושג הביצוע הקלאסי) משנת 1968 של עדנה גורן וקובי רכט.      

תחנות מרכזיות בחייו של ארגוב

מן החומרים האלה בונה אסתרית בלצן  בונה תצוגה לתפארת. בין הפסנתר למיקרופון היא חושפת אינטימיות ההולמת  את ארגוב ככפפה ליד. פרשנותה האישית, המוזיקולוגית,  מובנת כמעט לכל, גם מי שלא מכיר את האבחנות והמינוחים המקצועיים שהיא שוזרת בתוך דברי ההסבר המקדימים כל ביצוע. 
 
יסוד מרכזי בהצלחה, בייחוד בתכנית כמו זו, מתבטא בנוכחותו של מלחין הבית, משה זורמן שערך לא רק את הסונטה מכמירת הלב שפותחת את התכנית אלא גם את העיבודים השונים להרכב יוצא הדופן  של פסנתר, אקורדיון טרומבון וחצוצרה כאשר זורמן עצמו מנגן באקורדיון ובטרומבון ואיתמר ארגוב (בנו של סשה) הוא חצוצרן המופע.

אחרי שאמרנו כל זאת ניגש לתכנית עצמה. התכנית עוקבת אחרי התחנות המרכזיות בחייו של ארגוב, כפסנתרן, כמלחין  בשעות הפנאי (פרנסתו היתה כעובד בנק) כמי שהחל את דרכו עם הקמת התיאטרון הקאמרי בימים של ערב מדינה ומשם דרך הלהקות הצבאיות, "התרנגולים" ושיתוף הפעולה המרנין שלו עם ע. הלל.

בתכנית באים לידי ביצוע בעיקר שירי הילדים, והשירים הפרטניים והמורכבים  לביצוע ("אני לא צריך לשיר את השירים אני רק כותב אותם!" אמר ארגוב באחת ההקלטות הנודעות שלו בשיחה עם מתי כספי). שבעצם כבר נועדו לזמרים  בעלי ידע ותשתית מוזיקלית. 

אסתרית בלצן, צילום: דניאל בר-און

זמרים שנבחרו בקפידה

הזמרים נבחרו גם הם בקפידה מתוך מחשבה של חשיפת האיכות המדברת-לכל של השירים. ראשון על הבמה הוא אלי גורנשטיין, שממדיו אינם מפריעים לו כלל לרחף ולדלג יחד עם שיריו. המנעד הקולי שלו, בין הבריטון לבס, עם קישוטים מתחנחנים פה ושם, מציג את התיאטרליות הארגובית בשירים "השמלה הסגולה", "בראשית" "אהובתי שלי לבנת צואר".

אלי גורנשטיין, צילום: איציק בירן
 
מולו עדנה גורן – היחידה בין הנוכחים שעוד עבדה עם ארגוב עצמו -  בנוכחות מרגשת שמוציאה למרבה מזל את הסווינגיות והג'זיות  שבהן היא מצטיינת ב"רחוב שלמה מלך", ב"לפנות ערב" ובביצוע ממזרי לשיר ממזרי "הצהובים". גורן וגורנשטיין מחברים בביצוע שלהם מוזיקה לדרמה בדואטים "רחוב שלמה המלך שכבר הוזכר" ו"זמר מפוחית".
 
מי ששובים את ליבו של הקהל ובצדק מוחלט עם שלישיית זמרים צעירים, ילדים צריך לומר, חברי מקהלת "ענבלים" של קונסרבטוריון גבעתיים. מעבר לבימוי המרומז בשירים "שני עננים", "שתי אווזות" "בולבול תגיד לי למה" למלים של ע' הלל ו"לו הייתי דג" של תרצה אתר, שלושת הילדים מוכשרים מוזיקלית ונוכחותם על הבמה מרשימה במובן הטוב ביותר של המילה.
 
בקצה האחר של הסקאלה המזמרת  ניצבת זמרת האופרה עינת ארונשטיין בביצועים עשירים ומרגשים במיוחד ל"לא ידעתי מה", "פנס בודד" הרומנטיים, "וידוי" הדרמטי של אלכסנדר פן ו"השכנה החדשה" - שיר קלאסי לזמרות אופרה של דן אלמגור. 
 
ליד כל אלה יש גם רגעים נוסטלגיים אחרים בתכנית, שבהם משפחתו של איתמר ארגוב, רעייתו הפסנתרנית גבי ארגוב ובנותיהם נועה ואלה, שתיהן זמרות, מבצעים ביחד עם משה זורמן את "אליפלט" (השיר היחיד שחיבר נתן אלתרמן ללהקה צבאית) את "הכל זהב" , "החתולים" ואת "שיר ערש".
 
הדובדבן שבקצפת היה ביצוע בכורה עולמי לאחד הלחנים שהותיר ארגוב ושטרם בוצעו.  אסתרית בלצן ניגנה ואלס שסימן את שורשי המוזיקליות של הארגוב אי שם בין שופן לרחמינוב והמאזינים מוזמנים להוסיף עוד מלחינים שהיו בסביבה  ארגוב בסוף ימיו חוזר אל המקורות ומי מאתנו אינו עושה זאת? 
 
"קלאסיקה במימד אישי" – 100 לסשה ארגוב הוא  מופע לדוגמה. מודה שבמשך כמעט שלוש שעות קשה להתאפק ולא להצטרף אל המזמרים, אבל שכר ההתאפקות בצידה. אל תחמיצו.        

המופע יתקיים ב-29 ביוני ב-20:00 בתיאטרון ירושלים, וב-30 ביוני וב-4 ביולי 2014 במוזיאון תל אביב לאמנות . לרכישת כרטיסים בקתדרה למוזיקה: 03-6420847.