מפגש מחודש עם "היידי בת ההרים" ממחיש את כוחם של סיפורים טובים לחיות בכל תקופה כאילו נוצרו בה ולגעת בלב הילדים, במיוחד כשההצגה מופקדת בידי תיאטרון בעל רמה גבוהה כרמתו של תיאטרון המדיטק החולוני.

הילדה שנכנסת ללב

מוזיקה עם רמיזות ל"יודל" השוויצרי הידוע ממקמות אותנו בכפר קטן בהרי שוויץ, שם מתגורר סבה של היידי, אליו היא נשלחת על ידי דודתה שאינה מסוגלת לגדל את הילדה לאחר שנפטרו הוריה. הסב, איש נרגן שאינו מחבב אנשים במיוחד, מוצא עצמו מטופל בילדה שנכנסת במהרה ללבו, מתחברת עם העזים (כוכבות אמיתיות בהצגה) ועם פטר, רועה הצאן בן גילה שהופך לחברה הטוב.

אבל האושר לא נמשך זמן רב, ודודתה של היידי חוזרת לקחת אותה לעיר הגדולה, פרנקפורט, כדי לשמש בת לוויה לקלרה, ילדה מרותקת לכסא גלגלים, שאביה הרופא מחפש חברה שתצהיל במעט את לב בתו החלושה.

היידי נקשרת לקלרה אבל מתגעגעת מאד לחיי הטבע שבהרים, וחזרתה הביתה גורמת בסוף גם להבראתה של קלרה ולסוף הטוב המצפה לנו בסיפור הזה, שמתאים, אכן, לילדים בני שמונה ומעלה כפי שקבעו יוצרי ההצגה.



היידי בת ההרים, צילום: בני גם זו לטובה

העזים גונבות את ההצגה

לאורך שעה ועשר דקות נהנות גם הילדה וגם אני מצוות שחקנים משובח, בימוי מלא לב ומחשבה של רפי ניב, תפאורה נפלאה ומינימליסטית, יחסית, שמצליחה לעשות הרבה במעט, וכמה עזים המעוצבות ומופעלות על ידי השחקניות שעל הבמה באופן מרשים וכל כך נוגע ללב, שהן גורמות לכולנו לפעות בלבביות בצאת ההצגה.

היידי, אותה מגלמת השחקנית יעל בוטון, היא קסם אמיתי. משהו בנוכחות שלה חורג מעבר לעיצוב הדמות ומצליח להעביר אנושיות וחום הנוגעים בך מעבר לדמותה הבימתית. הסב הכעסן (רודיה קוזלובסקי) מצוין בג'סטות קטנות שממש נשענות על אותה פעיית עיזים שמאפיינת את דרי ההר בהצגה.

רוטנמאייר, בגילומה של מיכל ויינברג, המורה-אומנת בביתה של קלרה מקבלת תפנית מקסימה באמצע ההצגה והופכת מדמות שנואה ומרגיזה לדמות מענגת ומצחיקה, ועיצוב הדמויות והסצנות כולו מצחיק, מרגש, ומשתמש בהמצאות בימתיות קטנות ומקסימות כדי להעביר מחשבות, רגשות ופרקים בסיפור.

התפאורה היפהפייה מעבירה אותנו במחי יד מהטבעיות והחופש של האחו השוויצרי אל הנוקשות המוקפדת של הבית המפואר בלב העיר הגדולה פרנקפורט, ואי אפשר בלי כמה מילים נוספות על העזים, עוד המצאה בימתית נפלאה של בובות המעוצבות לעילא ומופעלות כל אחת על ידי שחקנית משלה, כך שהן כמעט וגונבות את ההצגה באישיות ובשפת הגוף המאפיינת כל אחת מהן.



היידי בת ההרים, צילום: בני גם זו לטובה

עצוב, שמח, יפה, מצחיק

שעה ועשר דקות הן לא זמן קצר להצגת ילדים אך בכל זאת מדובר בסד שמאלץ כנראה את יוצרי ההצגה לוותר על כמה חלקים סיפוריים שחסרו לי, כמו סבתו העיוורת של פטר לה עוזר סבה של היידי לאחר שזו ממסה את לבו.

גם המעברים הסיפוריים חולפים מהר מאוד, והדרך שעושה הסב מאיש סר וזעף לאדם רך לב, השנה שבה הופכת היידי לבת הרים אמיתית והיחסים היפים שנבנים בינה לבין פטר, רועה הצאן, עוברים כהרף עין.

אבל, כוחו של הסיפור, כאמור, וכוחו של המדיטק, עושים את שלהם, ומוציאים את לי בת השמונה מהאולם מסופקת, תוך שהיא מסבירה לי בכובד ראש כי: "הכי אהבתי את החלק שבו היידי הלכה מתוך שינה עם הסדין עליה בגלל שהיא רצתה לחזור הביתה להרים, וכולם חשבו שהיא רוח רפאים, ואת החלק שבו קלרה הבינה שהיא יכולה ללכת, וזה לבני שמונה בגלל שזה עצוב, שמח, יפה, מצחיק, והכל בהצגה אחת".

"היידי בת ההרים", 2 באוגוסט 2014, תיאטרון המדיטק, חולון.

מחזה: עידו ריקלין, בימוי: רפי ניב, עיצוב תפאורה: טליה אוטולנגי, עיצוב תלבושות: יהודית אהרון, מוזיקה: נדב רובינשטיין, עיצוב תאורה: זיו וולושין, עיצוב תנועה: איריס לנה, עיצוב בובות: אמירה פנקס, הדרכת בובות: מעיין רזניק. שחקנים: אודי בן אהרון, רודיה קוזלובסקי, מיכל ויינברג, יעל בוטון, אביגיל הררי, הלל קפון, גל קורן, אבי אזולאי, כרמל קנדל, נעה הר ציון, סיוון מטס.