מאז תחילת המחול האמנותי בישראל, הבלט הקלאסי נמצא בשולי העשייה והיצירה.

למרות שקיימות כאן כמה וכמה להקות בלט קלאסיות דוגמת להקת הבלט הישראלי, להקתו של ואלרי פאנוב באשדוד ולהקת בלט ירושלים, להקות הבלט הקלאסי בישראל אינן זוכות לאותה מידה של הערכה בינלאומית, שזוכות לו הלהקות של היוצרים המודרניים.

אולי זה העדר המסורת הרי המחול האמנותי בישראל שראשיתו בשנות ה-20 נתפס בעיני החלוצים, שרובם הגיעו ממזרח-אירופה, קשרו את הבלט באריסטוקרטיה - העולם שממנו ביקשו להתנער. אולי הבעיה העיקרית היא שהבלט הקלאסי בישראל לא השכיל לגדל דור המשך של יוצרים ישראלים שירצה להקדיש שעות רבות ללמוד ולתרגול אמנות תובענית ואצילית זו של בלט קלאסי. ואולי אנחנו פסימיים מדי כאן במזרח התיכון, לא מאמינים יותר ביפהפיות נרדמות או בנסיכים שיעירו אותן.

"אף אחד מסביבנו לא מתייחס  לבלט הקלאסי בצינות"

ב-1990 עלתה לארץ נינה טימופייבה, מהבלרינות המפורסמות ביותר של ברית-המועצות, והשתקעה בירושלים. אחרי שנים שהקדישה לתיאטרון בולשוי ולאחר תריסר שנים שבהן לימדה באקדמיה למוזיקה ומחול ע"ש רובין בירושלים, עזבה  נינה את עולם המחול הממלכתי ובשנת 2004 הקימה יחד עם בתה נדיה טימופייבה את בית הספר לבלט "נינה".

ב-2006 פרשה האם נינה טימופייבה סופית מעולם המחול וב-2007 קיבל בית הספר הכרה ממשרד התרבות והמשיך את פעילותו בשם "בית הספר למחול ירושלים" שתלמידיו זוכים בתחרויות בינלאומיות. במקביל הוקמה גם להקת הבלט. להקת בלט ירושלים המורכבת מצעירים בוגרי "בית הספר למחול ירושלים" וקומץ רקדני בלט ותיקים, בניהולה האמנותי של הרקדנית והכוריאוגרפית נדיה טימופייבה. רפרטואר להקת הבלט נשאר נאמן לשורשיו הקלאסיים, תוך כדי שילוב יצירות ניאו-קלאסיות ומודרניות מקוריות.

נדיה טימופייבה, צילום: יח"צ

בנוסף על כל הקשיים הרגילים ואל מול הקושי למצוא רקדנים ישראלים בעלי הכשרה נאותה בבלט קלאסי, לפני חמש שנים יזמה להקת בלט ירושלים סדנאות לכוריאוגרפים בתחום הבלט הניאו-קלאסי. בכל שנה מוזמן כוריאוגרף ידוע מהעולם מתחום הבלט הקלאסי להעביר סדנה שבסופה מתקיים ערב בשם "בלט בן זמננו" – במה ליצירות מאת יוצרים ישראלים בתחום הבלט הניאו-קלאסי.

בין הכוריאוגרפים שהוזמנו בעבר להעביר את הסדנה בבלט ירושלים היה ג'קופו גודאני, רקדן וכוריאוגרף איטלקי שרק לאחרונה קיבל את ניהולה של הלהקה של ויליאם פורסיית' והשנה העביר את הסדנה הכוריאוגרף והבמאי  גורג'יו מדיא שהגיע לישראל מיד לאחר שתי בכורות באירופה: "לה דולצ'ה ויטה" באסטוניה ו"דון ז'ואן" ב"שטאט בלט" בברלין. מדיא בעברו כרקדן הופיע ביצירות של מוריס בז'אר, רולן פטי, מרס קנינגהם, רודולף נורייב ורבים אחרים.  

מרינה נאמן, המנכ"לית של בלט ירושלים, מספרת ש"עיקר המאמצים של בלט ירושלים הוא ליצור דור חדש של כוריאוגרפים בתחום הבלט הקלאסי. זה מאוד לא פשוט ולעתים אנחנו מזמינים כוריאוגרפים מתחום המחול המודרני שיש להם הכשרה קלאסית ליצור עבור הלהקה שלנו. לכן סדנאות הכוריאוגרפיה כל כך חשובות לנו. חשוב לנו להביא יוצרים צעירים לקידמת הבמה אבל גם ללוות ולטפח אותם לאורך זמן באופן רציף. שום כוריאוגרף לא מתבגר במשך שנה".

"מבחינה תקציבית אנחנו במצב לא קל והסדנה היא פרויקט מאוד יקר אבל אנחנו יודעים שאסור לנו לוותר עליו. אם נוותר שנה אחת יהיה לנו קשה מאוד להניע מחדש את הפרויקט. הבלט הקלאסי דורש להקות גדולות מה שאומר גם תקציבים גדולים בישראל אין סיכוי לבנות משהו שיעמוד ברמה של הבולשווי ולכן מה שאפשר לעשות זה לשמור ולשמר את המורשת של הבלט הקלאסי. התחושה הזו שאף אחד מסביבנו לא מתייחס לבלט הקלאסי בישראל ברצינות היא תחושה מאוד מאוד פוגעת. זו טעות לחשוב שהמחול המודרני הוא זה שתורם לתרבות הישראלית".

להקה פלורליסטית

למה את חושבת שהבלט הקלאסי או הניאו-קלאסי יכול לתרום יותר לתרבות הישראלית?

"אני לא אומרת שהוא יכול לתת יותר אני רק רוצה שיתנו כאן צ'אנס לתחום הזה. אולי גם אנחנו יכולים להגיע לחו"ל להיות שגרירים של היצירה הישראלית בעולם. אנשים מחו"ל שפוגשים את הצירוף של 'בלט' ו'ירושלים' מתקשרים אלינו ומבלי שהם ראו אותנו הם מרגישים שזה צעד דיפלומטי. אם יתנו לנו צ'אנס אני באמת מרגישה שאנחנו יכולים לעשות את העבודה לטובת המדינה שלנו באופן תרבותי".

יש קהל לבלט הקלאסי?

"יש קהל, אמנם בחלקו הגדול הוא קהל של דוברי רוסית, אבל כל פעם מחדש אני מופתעת מכמות דוברי העברית שמצטרפים לקהל שאוהד את הבלט הקלאסי. קהל ישראלי אוהב בלט קלאסי כשהוא ברמה גבוהה, ללא ספק".
בצל המבצע בעזה מספרת מרינה שהם כמעט ולא עשו פעולות לקדם את הערב ואת השורות הראשונות באולם הם פתחו לתושבי הדרום ולחיילי צה"ל שיכולים לבוא בחינם ולצפות במחול.

האם יש קו אמנותי ברור לבלט ירושלים?

"לא. אנחנו רוצים להקים להקה פלורליסטית. אנחנו פתוחים לכל כוריאוגרף מוכשר שיכול ליצור בתחום הבלט הקלאסי והניאו-קלאסי זה הקו האמנותי שלנו. יש לנו מנהלת אמנותית נהדרת אבל היא מאוד השתנתה פה בארץ, היא כבר לא בתפיסה של הבולשווי שיש קו מנחה אחד אלא פתוחה מאוד לקבל אנשים מוכשרים".

הפעם יעלו בבכורה על בימת סוזן דלל ב-5 באוגוסט חמש יצירות קאמריות מאת חמישה יוצרים: נדיה טימופייבה, מיכאל גטמן, יוליה מוסטר-ורלוצקי, מיתר בסון ומוריאל דבי.



מוריאל דבי, צילום: יח"צ

"אי אפשר לראות דברים בינוניים ולהתאהב בהם"

מוריאל דבי הוא בוגר תיכון האקדמיה והקונסרבטוריון למוזיקה ומחול. זוכה תחרות מיה ארבטובה לבלט לשנת  2004. דבי רקד בלהקת המחול הקיבוצית, במשך שלוש שנים בלהקת הבלט של האנובר בגרמניה ושנה בבלט הישראלי.

בערב הקרוב הוא יעלה את יצירתו We Were Three יצירה לארבעה רקדנים שלא מספרת סיפור נרטיבי אבל כן מעבירה את התחושות של דבי מאז שחזר אירופה לישראל לפני שלוש שנים. המעבר מהשפע מהעולם הגדול והחשוף של הבלט הקלאסי לכאן.
 
"בארץ יש דגש כל כך גדול על מחול מודרני כי אין אפשרות לקהל לבוא ולראות באופן שוטף יצירות בלט ברמה גבוהה. אי אפשר לראות דברים בינוניים ולהתאהב בהם. אנחנו מתאהבים בבלט כשאנחנו רואים יצירות מחול מצויינות. כשאני מראה לחברים שלי שהם לא רקדנים קטעים של להקות בלט טובות הם מיד מתחברים לזה. רק לפני שבוע הראיתי לחברים את 'מפצח האגוזים' בביצוע להקת האופרה של פריז וזה הפיל אותם הם הצליחו לראות את היופי המוחלט שיש בזה. בשביל שבארץ זה יראה ככה צריכים רקדנים שיכולים לבצע את זה ולהראות ככה ואנחנו חסרים בזה מאוד".
 
דבי מספר שהוא מקפיד להתייעץ לא מעט עם חברים שלו שדווקא באים מתחומים אחרים של קולנוע ומוזיקה ולא בהכרח באים מתחום המחול.
 
זו היצירה הרביעית שאתה יוצר, מקורות ההשראה שלך הם תמיד הסיפורים האישיים שלך?
 
"לא בהכרח. לפעמים יצרתי בשביל חדוות היצירה בשביל לראות שוב את היופי".
 
מה שינתה לעבודה שלך הסדנה עם ג'ורג'יו מדיא?
 
"מעבר לאוזן הקשבת והדיאלוג על במה מדיא הוא במאי חזק מאוד במבנים. היצירה שלי עוסקת במעברים בין קטע אחד למשנהו ושם הרגשתי שהוא מחזק אותי  ומהדק את היכולות שלי".
 
דיברת קודם על הקושי למצוא רקדנים קלאסים טובים איך פתרת את זה ביצירה שלך מה חיפשת?
 
"חיפשתי רקדנים שכשהקהל יתבונן על הביצוע שלהם הוא יחשוב 'זה יפה'. שהקווים יפים, שהגוף יפה, שזה עובר במקומות הנכונים. רציתי שהם יהיו כל הזמן בתנועה. בקלאסי יש דגש על הטכני, על הביצוע, וניסיתי לעדן את זה דרך התנועה שכמעט ולא מפסיקה, וחוכמה גופנית.
 
"יצא לי לראות לא מעט יצירות שהרקדנים לא זזים בהן הרבה ויצאתי מתוסכל כי הרגשתי שהם לא הצליחו להגיע לשיאם. רק דרך תנועה רקדן יכול להוציא מעצמו את כל מה שיש לו. אין זמן לצערי בארץ באמת ליצור תהליך ולכן היוזמה הזו של בלט ירושלים כל כך חשובה לא פחות מ'הרמת מסך' והעובדה שיש רקדנים מוכשרים".
 
מה ההבדל בין מוריאל הכוריאוגרף למוריאל הרקדן?
 
קשה להגיד. מבחינתי אלה שני דברים שונים. ככוריאוגרף מאוד חשוב לי להעביר לרקדנים את סגנון התנועה שאני רוצה ושהם יצליחו להעביר את מה שאני רוצה בהמון סבלנות עד שאני רואה את מה שאני רוצה. כרקדן אני רוצה לספוג, להקפיד להיות כל הזמן במצב של ספיגה".
 
כרגע דבי לא רוקד חשוב לו להישאר בארץ אבל הוא מרגיש שאין לו איפה לרקוד כאן. ברגע שיש פחות תקציב המסגרות שיש לרקוד בהן דלות.  ולרקוד מודרני לא מתחשק לי. אני אוהב את הקושי שבקלאסי את השאיפה לשלמות. זו ההתרגשות והפחד והאתגר של העבודה על הגוף. אין לזה תחליף מבחינתי".

מה החלום שלך?

"שתהיה כאן תודעה קלאסית. שיהיה כאן גוף קלאסי. אני כל כך אוהב קלאסי זה מציג את הגוף בצורה אחרת שעוצרת את הנשימה".
 
ובאשר לתכניות נוספות של בלט ירושלים, מספרת מרינה נאמן כי בהמשך לקו הפלורליסטי של הלהקה,  תעלה כבר ב-17 באוגוסט 2014, בבכורה עולמית, גרסה עכשווית, חשופה וריאליסטית של הכוריאוגרף עידן כהן לבלט “קופליה", המתייחסת באופן ישיר לעלילת הבלט המקורית ומעמתת אותה עם מציאות עולם הבלט, תפיסת הגוף ודימויי מגדר מעוותים.

הערב "בלט בן זמננו" של להקת בלט ירושלים יעלה ביום שלישי, 5 באוגוסט 2014 ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. תושבי הדרום וחיילי צה"ל מוזמנים לצפות במופע בחינם.  לפרטים ולהזמנת כרטיסים בטל': 03-5105656.  גרסת עידן כהן ל"קופליה" תעלה  ביום ראשון, 17 באוגוסט 2014  ב-21:00 במרכז סוזן דלל.