"בארץ לובנגולו מלך זולו" היא אופרה/מחזמר לילדים המבוסס, כמובן, על סיפורו הקלאסי של נחום גוטמן, המעובד לאופרה על ידי סמדר שיר, ומולחן על ידי ירון כפכפי.

החומרים מהם עשוי המופע משובחים במיוחד, ומזכירים, לרגעים, את החומרים מהם עשויה הצגת הילדים שהיא בעיניי הטובה בארץ, כבר כמה שנים, "עוץ לי גוץ לי".

מחזמר מושקע עם קצוות עמוקים

הסיפור הנהדר של נחום גוטמן, שעומקי רבדיו מהדהדים בין השורות הבימתיות, המוזיקה המצוינת שיצר כפכפי, הבחירה בפורמט האופראי שמעניק איזו חגיגיות אחרת לסיפור, השילוב הנכון בין אופרה למחזמר (והרי מדובר בבנות משפחה, בסופו של דבר), שנותנת תחושה של מחזמר מאוד מושקע עם קצוות עמוקים יותר מאלה שיש במחזות זמר אחרים לילדים, והבחירות הבימתיות המקסימות של יובל זמיר (שנפטר בינתיים. ההצגה עלתה לראשונה בשנת 2010) שהצליח להפיק במעט מאוד אמצעים, יחסית, אמירה בימתית משמעותית.

מאידך, יש גם כמה נקודות תורפה שעליהן נתעכב בהמשך, אבל השורה התחתונה היא שבת השמונה ובת הארבע יצאו שתיהן מאוד מסופקות מ"בארץ לובנגולו מלך זולו" וזה לא דבר מובן מאליו בהתחשב בכך שמדובר בהצגה בת שעה ורבע, ללא הפסקה, משהו שבשביל בת ה"עוד מעט ארבע" הוא אתגר לא קטן.

"הסיפור היה מפחיד, מצחיק, ומאוד מותח, ז'תומרת אהבתי", כותבת לי הגדולה בפסבדו-קוליות המתחילה לבצבץ בין מילותיה.



לובנגולו בארץ זולו (צילום: יוסי צבקר)

השפעה מ"מלך אריות"

הבחירות המוזיקליות מצטיינות גם על הבמה, כשאת פנינו מקבלת מערכת כלי הקשה ועליה מתופף הנרי ורד שמכניס אותנו לאווירה הנכונה עם מקצבים אפריקאיים למיניהם. בהמשך יתקשר נפלא עם הפלייבק הכֵּלי ועם השירה החיה, והעבודה שהוא עושה היא אחד העוגנים המשמעותיים ביצירת האווירה על הבמה.

גם הצד הוויזואלי של ההצגה מרשים במיוחד. הפתרונות הנפלאים של פרנקלין טברס מביאים אל הבמה את יבשת אפריקה על שלל צבעיה, כשההשפעה המוצהרת מ"מלך האריות" ניכרת, ומצדיקה את עצמה בכל מובן.

התלבושות מצוינות, קטעי התפאורה הקטנים מצחיקים ומשכנעים, קופים קטנים תלויים על "עצים" על גבה של אחת הזמרות, עצים גבוהים מרקדים מאחורי מסך שחור, ושוב, תלבושות החיות שמעוררות רושם גדול, דווקא בגלל המחשבה המושקעת בהן, ולא בשל הגרנדיוזיות הכלכלית.

לובנגולו בארץ זולו (צילום: יוסי צבקר)

נקודות תורפה קוליות

הבחירה האופראית מעניקה, כאמור, תחושה חגיגית וגדולה יותר מזו של הצגה רגילה, אבל כאן גם באות לידי ביטוי כמה נקודות תורפה, שיש להודות שהמבוגרים חשו בהן יותר מאשר הילדים. הראשונה היא העובדה שלא פעם קשה להבין מה נאמר על הבמה, ומהם עוגני העלילה.

זה הרגע להודות, כנראה, שלמרות הקלאסיקה, לא ממש קראתי בעבר את ספרו המיתולוגי של גוטמן, והדבר הראשון שנאלצתי לעשות אחרי שחזרנו הוא להיכנס לרשת ולחפש את עיקרי העלילה, כדי לדווח גם לכם שהמסגרת מביאה את סיפורו (הדי אמיתי, אגב) של נחום גוטמן, הצייר והסופר,שחובר לג'ו, הצייד האמריקאי, ויוצא עמו לחפש אחר האוצר האבוד של לובנגולו מלך זולו, ביבשת אפריקה האקזוטית, עליה חולם גוטמן כל חייו. בדרכם הם פוגשים דמויות שונות ומשונות המצטרפות למסעם, ומגיעים לסיומו כשבידיהם אוצר קצת אחר מזה שחשבו עליו במקור.

הזמרים, חלקם שר במסורת האופראית המוכרת לאוזן, וחלקם שר בצורה קלה יותר, עושים כולם עבודה מצוינת, אבל לרגעים לא מעטים, יש חוסר התאמה בין הקולות הגבריים לקול הנשי המוביל, ובמקום שייווצר מערך קולי אורגני המענג את האוזן, נוצרות לעתים צרימות הנובעות מאותו חוסר התאמה.

לא לגמרי ברור לי האם מדובר בבעיית סאונד שיוצר את הצרימה הזו, או בבעיה של תדרי שירה לא נכונים, או סתם בחוסר התאמה קולית, כי כשהם שרים לבד, כל אחד מהמשתתפים נשמע מצוין, ומצוינת במיוחד שירתה של הגר לייבוביץ' וקולה הנפלא, אבל כשלקולה מצטרפות גם הרמוניות גבריות, משהו שם הופך צעקני מדי ולא נעים מספיק לאוזן.

נימים נעימים של נוסטלגיה

הדגש בהצגה הוא על מסרים שתואמים מאוד את האווירה החברתית בה אנו חיים, עם צייד שלא יורה כי הוא חס על החיות, ועם נכדתו של המלך לובנגולו המנסה לשמור על היבשת האפריקאית ולא לחמוס אותה ממשאבי הטבע שלה.

הכתיבה הגוטמנית התל אביבית כל כך, מביאה ניחוחות שפורטים אצלי, לפחות, על נימים נעימים של נוסטלגיה, והאזכור של הרחובות הרצל ואלנבי, גן החיות הישן בתל אביב, כל אלה לוקחים אותי לאותה "עיר קטנה ואנשים בה מעט" שהיא תל אביב הגוטמנית, ושהדהודים אחרונים שלה גם אני זוכרת באיזשהו תא מתאי זכרוני.

גם הקטנה נהנית מהפנייה הישירה כשגוטמן הבימתי מודיע שעכשיו יחזור הביתה, לאלנבי, ומוסיפה, "לאלנבי, לעזריאלי, לעשות שופינג, לקנות חולצות בית ספר..."

"בארץ לובנגולו מלך זולו", המרכז לאופרה פרינג', לגילאי 5 ומעלה. מאת: נחום גוטמן, עיבוד לאופרה: סמדר שיר. מוזיקה: ירון כפכפי. בימוי: יובל זמיר. הפקה: צחי סיטון. עיצוב תלבושות ומסיכות, תפאורה ובובות: פרנקלין טברס, כוריאוגרפיה: רוני פרידמן. משתתפים: צחי סיטון, אלדר ברנטמן, עופר רגירר, שרון דבורין, אורן כהן, הגר לייבוביץ'. כלי הקשה: הנרי ורד.