בשנים האחרונות חלה פריחה חסרת תקדים במספר הסופרים הישראליים שיצירותיהם מתורגמות לצרפתית. המגמה המבורכת כללה בראשיתה את תרגום יצירותיהם של סופרים קאנוניים בני זמננו כמו א.ב. יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן ומאיר שלו, אך עם הזמנתה של ישראל לסלון הספרים בפריז ב-2008, החלו המו"לים הצרפתים להעז ולהמר גם על דור הסופרים הישראליים החדש.

לרגל פתיחת העונה הספרותית במכון הצרפתי יזם המכון סדרה של "מפגשי סופר" עם סופרים ישראליים בולטים שספריהם פורסמו לאחרונה בצרפת וזכו לתהודה רבה. הסדרה כוללת את הסופרים בני ציפר, דרור משעני, ניר ברעם, ירמי פינקוס, אשכול נבו, ליעד שהם, דרור בורשטיין ואתגר קרת.

המפגש עם קרת, אחד הסופרים המצליחים והמוערכים בארץ ובעולם, מסקרן במיוחד, מאחר שיעסוק בספר הסיפורים הקצרים החדש שלו, Seven Good Years, שזכה לכינוי "ספרו האישי ביותר עד כה" ויצא לאור בחו"ל בלבד.

"אני לא מכיר אנשים שחווים את החיים שלהם כסיפור הצלחה"

"הספר מתעד שבע שנים בחיי שמתחילות בהולדת בני ומסתיימות במות אבי," מתאר קרת. "הוא כולל חוויות מסוימות בחיי, לדוגמה נסיעה שלי בתור סופר לאינדונזיה או מפגש עם אמא שלי או תאונת דרכים שעברתי. כל מיני נקודות ציון, חלקן מצחיקות וחלקן עצובות, שקשורות לחיי הפרטיים".

זו הסיבה לכך שהחלטת לא לפרסם את הספר בארץ?

"תראי, יש שם דברים מאוד אישיים – המחלה של אבי, הפלה טבעית שעברה אשתי, אבל אין שם משהו עסיסי שאני לא רוצה שיראו. העניין הוא שאני חי פה. כשאני כותב ספר רגיל ומישהו אומר שהוא משעמם זה בסדר מצדי, אבל פה החיים שלי הם שעומדים לביקורת".

גם בחו"ל יכולים לבקר

"נכון, אבל פה זה משהו אחר – אין מרחק, והמרחק הזה טוב לי. אני לא רוצה שהשכן שלי יגיד לי בחדר המדרגות בבוקר שהוא קרא שאבא שלי עבר ככה וככה, ואיך אני מרגיש עם זה. בינתיים הספר יצא רק בצרפתית ובספרדית. כשהוא ייצא באנגלית אני בטוח שהרבה אנשים בארץ יקראו אותו ואני אשמח על זה. אבל זה לא יהיה כאילו אני דוחף להם אותו. הם יצטרכו להתאמץ ולהזמין אותו מחו"ל, ועל זה אני מרגיש הרבה פחות אחריות. ככה גם תהיה לו פחות תהודה וזה פשוט יותר נוח לי כרגע".

אתגר קרת, צילום: יחיאל ינאי

אם עוקבים אחרי הדרך שלך בשנים האחרונות – הספרים, ההצלחה הבינלאומית, הפרויקטים הקולנועיים עם אשתך שירה גפן, נוצר מצג מאוד מעורר קנאה של אדם יוצר. הספר החדש למעשה חושף את החלקים הפחות "מצליחים" ו"יפים"

"יש לי משהו להגיד על העניין הזה של 'מצג של הצלחה'. אני לא מכיר אנשים שחווים את החיים שלהם כסיפור הצלחה – בשביל זה צריך מרחק ולא להיות בקיא בפרטים. מטבע הדברים, אנשים שומעים על הפרויקטים שמצליחים ולא על הפרויקטים האחרים. הוצאתי למשל ספרי קומיקס שלא זכו להצלחה גדולה. כל הספרים שכתבתי הצליחו יותר או פחות במקומות שונים, זה מורכב יותר מהגדרות של הצלחה או כישלון.

"ההבדל היחידי בין הספר הזה לספרים אחרים שכתבתי הוא התהליך היצירתי. בדרך כלל כשאני כותב אני לוקח רגש שקיים ובונה ממנו צורה כמו מחומר גלם, כמו שהבן שלי בונה דברים מפימו. זה מהלך שתמיד מרגש אותי מחדש ותמיד מפתיע, כמו לצאת להרפתקה שלא יודעים איך היא תיגמר. הספר הזה מבחינתי בא ממגירה אחרת. תהליך הכתיבה היה שונה כי כתבתי על דברים שקרו לי, וידעתי בדיוק איך יסתיים כל סיפור".

זה יותר קשה או קל מהכתיבה שהתרגלת אליה? 

"זו יצירתיות שפחות טבעית לי. תמיד יותר קל לי להמציא סיפור מאשר לספר מה שקרה לי".

בצרפת הספר זכה לביקורות נלהבות בסגנון "משהו בין קפקא לסיינפלד" או "מעורר מחשבה ומצחיק להפליא". זה לא מפתה אותך לשקול מחדש את ההחלטה לא לפרסם אותו פה?

"הספר באמת זכה בצרפת להצלחה שהפתיעה אותי. זה ספר שהטריגר שלו היה המוות של אבי והכתיבה היתה עניין של צורך אישי. לא ראיתי בו את פסגת היצירה האמנותית שלי, אלא איזה סוג של קלוז'ר. הדהים אותי שדווקא הוא הגיע למקום החמישי ברשימת רבי המכר בצרפת. אבל שיהיה ברור, אף פעם לא החלטתי החלטה חד משמעית לא להוציא אותו בארץ. אולי זה יקרה בעוד שנה, אני משאיר את זה פתוח. אני לא פוחד מביקורות,  פשוט כרגע יותר נוח לי לספר דברים אינטימיים לאנשים מעבר לים".

צרפת רואה בתרבות אינטרס שלה

יצא לך להכיר טוב את צרפת מסיבובי סופרים?

"במלחמה האחרונה התחילה להסתובב איזו שמועה הזויה שאני ומשפחתי עוברים לצרפת. כנראה שזה קשור להצלחה של הספר, אבל ממש לא קשור למציאות. דווקא את צרפת ופריז אני לא מכיר כל כך טוב. יש ערים אחרות, כמו ניו-יורק וברלין, שיצא לי להכיר יותר לעומק. המפגש שלי עם צרפת היה דרך הסרט 'מדוזות' שזכה להצלחה שם, ועכשיו שירה ואני עובדים על סדרת טלוויזיה חדשה לערוץ ארטה. אני יכול להגיד בלב שלם שאני מאוד מעריך את האתוס התרבותי שם".

כלומר?

"העולם המערבי נשלט על ידי התפיסה הקפיטליסטית והגלובלית, אבל בצרפת התמיכה בתרבות והרצון לייצר תרבות מקומית קיימים לא רק בתקציבים אלא גם במודעות הקולקטיבית של האנשים".

להבדיל מאשר בארץ?

"יש נטייה תמיד להתלונן על מה שקורה כאן, אבל האמת היא שזה לא ככה ברוב מדינות העולם. גם בארה"ב יש עשייה אבל היא באה משיקולי ביזנס והצלחה מסחרית. זו תעשייה ואין לה קשר לזהות האמריקאית. בצרפת העשייה התרבותית נועדה לשמור על הזהות האינדיבידואלית של הצרפתים, וזה משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר.

"שיתוף הפעולה עם המכון הצרפתי הוא לא מקרי. יש בצרפת תפיסה של התרבות כמרכזית וחיונית ביצירת הזהות. זה מאוד מוטמע ונוכח בחשיבה שלהם. כשהממשלה מתגייסת כדי שהוצאה לאור מסוימת לא תיסגר, זה דבר מדהים. המדינה רואה בזה אינטרס שלה.

"כשמדברים על אמנות בצרפת זה לא במונחים של סעד ותמיכה במשהו נחשל אלא השקעה חיונית, כמו בחינוך. חשוב להם שיעשו כמה שיותר סרטים טובים וגם בתחום הספרות, שיוציאו לא רק ספרים מסחריים אלא גם ספרים משונים, כי זה מגביר את הגיוון התרבותי".

החלום הרטוב של כל סופר, לא?

"כן. מהפרספקטיבה שלי כאמן אני חושב שהם צודקים ושזה צריך להיות מודל החיקוי בעולם ולא המודל האמריקאי, שדוגל בכלכלה חופשית, בקידוש ההצלחה ובהתאכזרות לחלש. כשיצרנו את 'מדוזות' יצא לי להתנסות בעבודה עם יוצרים ואנשי מקצוע צרפתיים, ואין שם שום אפולוגטיקה לגבי התמיכה בתרבות והעיסוק בתרבות בכלל. זו נראית לי בחירה טובה.

"איכשהו יצא שבעולם אמריקה הפכה להיות סמל הדמוקרטיה, אבל חירות האדם היא לא המצאה אמריקאית. יש עוד מודל, יותר סוציאליסטי, שדואג לאזרחים ודוגל באחריות הדדית. כל מיני דברים שפעם היו גם בארץ ונעלמו. אין פלא שיש בישראל כל כך הרבה פרנקופילים".

ולסיכום?

"אני חושב שהכול מתמצה בזה: כשאני מגיע למדינות שונות בעולם ועולה על מונית, הנהג שואל אותי מה אני עושה, וכשאני עונה 'סופר', הוא תמיד ישאל אם אפשר לחיות מזה. בצרפת זה לא ככה. כשאני אומר לנהג שאני סופר, מה שהוא יענה לי זה 'כל הכבוד'". 

"בסטימצקי אין אף פעם אירועים ספרותיים"
 
היוזמת והעורכת של הסדרה במכון הצרפתי ומי שתנחה חלק מן המפגשים היא רוזלין דרעי, נספחת לענייני ספרים וספרות בשגרירות צרפת.

רוזלין, מה הרציונל שמאחורי הסדרה?

"ראיתי שיש המון ספרים של סופרים ישראליים שיצאו בצרפת מחודש מרץ האחרון ועד עכשיו. מדובר בלפחות 12-10 ספרים של סופרים, לא רק מהמוכרים כמו עוז, גרוסמן, שלו וא.ב. יהושע, אלא גם סופרים פחות מוכרים - חלקם, כמו דרור משעני וירמי פינקוס שמתפרסמים שם בפעם הראשונה, וחלקם, כמו אתגר קרת ואשכול נבו, נחשבים כבר למרכזיים והמו"לים פשוט ממשיכים איתם.

"אתגר קרת הוא מקרה מעניין במיוחד, מפני שאת הפוש לפרסומו הבינלאומי הוא קיבל מאז שהתפרסם בצרפתית. ההצלחה שלו למעשה התחילה בצרפת והמשיכה לשאר העולם. לאור כל זה החלטתי שכדאי לעשות פרומושן לסופרים האלה בקרב הקהל הצרפתי.

"עניין נוסף בהקשר הזה נובע מההרגשה שלי שבארץ לא כל כך מקדמים סופרים מבחינת התוכן של יצירתם. זה מאוד חסר. אני רואה חנות חדשה ויפה כמו סטימצקי בדיזינגוף סנטר ואף פעם אין שם אירועים ספרותיים ששמים את הסופרים על הבמה, רק פוסטרים של הנחות ומבצעים. בצרפת זה אחרת לגמרי, יש שם אהבה עצומה לתרבות, והספרות נמצאת גם היום במרכז".

רוזלין דרעי,  צילום: Nellocoh

איך התקבלה היוזמה בקרב הסופרים?

"התחלתי לעבוד על זה בתקופה הכי קשה של המלחמה, כשהכול היה נראה מדכדך כל כך, וזה התקבל בהתלהבות עצומה, גם בקרב הסופרים וגם בקרב העיתונאים. כולם שמחו על האפשרות לעשות משהו כל כך חשוב, שכל כך חסר כאן, דווקא בתקופה כל כך קודרת וקשה" .

למה רשימת המפגשים כוללת רק סופרים גברים ואפילו לא סופרת אחת?

"זה העציב גם אותי, אבל זה עניין מקרי בלבד. פשוט הזמנתי את כל הסופרים שספריהם פורסמו בצרפת בששת החודשים האחרונים, ורצה הגורל שאלה היו רק גברים. בדיוק עכשיו יוצא בצרפת ספר חדש של הסופרת צרויה שלו, ויש עוד כמה סופרות ישראליות שיתפרסמו שם בחודשים הקרובים, אבל רשימת המפגשים כבר נסגרה, לצערי". 
  
 
המפגש עם אתגר קרת ייערך ביום רביעי, 7 בינואר 2015  ב-19:30 במכון הצרפתי בתל אביב. המפגש ילווה בתרגום סימולטני  לצרפתית.  מחיר: 60 ₪. 40 ₪ למנויים.  הזמנת כרטיסים: 03-7968000. או במייל: accueilifta@ambfr-il.org. מכירת וחתימת ספרים בתום המפגשים בשיתוף עם חנות הספרים "ליבררי דו פואייה".