כשביקרתי עם בתי במוזיאון אילנה גור, המשמש גם כביתה של האמנית, הותיר הביקור את שתינו המומות מול טירת הכשפים והקסמים העצומה הזו המייצגת את עבודתה של גור, את האוספים שברשותה ואת חייה.

ההבנה שמדובר כבר במפעל בפני עצמו, הובילה את גור להפיכת המוזיאון לעמותה, המחויבת במסגרת המהפך להציג, פרט לתערוכת האוסף, עוד שלוש תערוכות בשנה

בימים אלה עולה שם התערוכה "מקרינים אמנות", העוסקת בנושא "זהות", ומציגה 13 עבודות וידאו של 10 יוצרים, מיכל היימן, ז'וזף דדון, מיכל קול, יואב רבן, אלה גולדמן, גילי אבישר, בלו סימיון פיינרו, רבקה פוטשובצקי, לירון שלו ולי ינור.

גם אופן הצגת התערוכה מייצג נאמנה את הרוח האחרת שמביאה גור לעולם היצירה, ובמהלך החודשים ספטמבר אוקטובר יוקרנו מדי ערב במשך שעתיים, עבודותיהם של האמנים ברצף על הקיר החיצוני של המוזיאון, חמישה ימים בשבוע (לא כולל ימי שני וששי), בין השעות 19:30 ל-21:30.

כך, לצד הקרנת היצירות על רצפת החלל המרכזי במוזיאון בפני באי המוזיאון, מוזמן הקהל החולף ברחוב על פני המוזיאון הממוקם ביפו העתיקה, ליהנות מהתערוכה ללא תשלום.

כחלק ממהלך העשרת המקום בערבים תרבותיים, יצר המוזיאון שיתוף פעולה עם בית הספר "רימון", ואחת לשבועיים מקיימים בוגרי בית הספר מופעים אקוסטיים המהווים מחווה למיטב הפואטיקאים של הרוק העוסקים ברבדים השונים של הזהות. בכל מוצ"ש שני מופיעים המוזיקאים, ובמופע הקרוב, שיתקיים ב-20 בספטמבר 2014 ב-21:00, יופיעו מיה יוהנה ושי טוחנר בערב מחווה לבוב דילן.


צופיה דקל כספי

"החלטנו לפתוח את המקום החוצה"

"מדובר בתערוכה של אמנים צעירים וותיקים שבאה גם בדיאלוג עם המקום", מספרת צופיה דקל כספי, האוצרת החדשה של המוזיאון, "וגם עם העבודה של אילנה, כיוצרת שעובדת מחוץ לקופסה, בחומרים לא סטנדרטיים, ולא משויכת לשום ז'אנר או אסכולה מקומית.

"אילנה היא גם מעצבת וגם מפסלת וכל הבית הוא סוג של אינסטליישן שלה, אז לתוך כל זה, כשהאמנים היו צריכים לעבוד כל אחד עם המבט המסוים שהוא רצה להתחבר אליו, נוצרה מערכת מעניינת מאוד של מפגש של אנשים שלמדו פה בארץ, וכולם ניזונו מאותם 'עשרת הדיברות' של האמנות הישראלית המקומית, ופתאום הם נתקלו במישהו שעובד א-פורמלי, וקיבלו אומץ לעשות דברים אחרים, שלא היו עושים אחרת, או להציג דברים בצורה אחרת, במחשבה שפה זה יתקבל.

"במסגרת זו החלטנו גם לפתוח את המקום החוצה. אני זוכרת את יפו העתיקה שאנשים מטיילים בה בקיץ,  וזה קורה גם היום בנמל, והחלטתי שעל אחד הקירות כדאי לשים אמנות וידאו. הקהל הרחב לא כל כך נפגש בזה בצורה סדירה, ופה זה הזדמנות לא מחייבת לעצור, להסתכל, ולראות מה זה עושה לך".


מימין לירון שלו "מאורה", משמאל בלו סימיון פיינרו (יח"צ)

הווידאו ארט היא אמנות שנחשבת עדיין מספיק חדשה כדי שחלק מהציבור לא לגמרי יידע איך לאכול אותה. בואי תנסי לתווך את זה למי שפחות מחובר לסוג כזה של אמנות

"האמנים עצמם לא צעירים, כי זה בכל זאת לא דבר חדש, אבל בואי נאמר שזה צעד נוסף אחרי הצילום, וצילום הקהל מכיר. זו מדיה חדשה שבה יוצר יכול להביע את עצמו אם הוא לא רוצה להשתמש בכלים של ציור או פיסול, אלא להביע את הסטייטמנט שלו בטכנולוגיה עדכנית.

"אז אמנם אחרי הצילום בא הווידאו, והיום גם המחשב, אין סוף לאמצעי הביטוי החדשים שיש, אבל בחרתי להתמקד בווידאו, שזה עדיין שלב שכבר מוכר, רגע לפני שאתה עובר לעבודות האמנות במחשב, שזו גם טכנולוגיה הרבה יותר מסובכת, למרות שהצעירים מחוברים אליה, אבל בואי נאמר שלקהל הרחב שמטייל בשביל לראות מקום ואווירה שונה מזו שבשכונה שלו, אמנות וידאו זה בהחלט משהו שהוא יכול לעמוד לצדו. כשעשינו את הטסט ראיתי איך האנשים עוברים, מתיישבים על המעקה או על האבנים שיש שם בסביבה, וצופים".

איך משפיע מיקום ההקרנה על בחירת העבודות?

"בחרתי עבודות שהן גם סביב הנושא וגם עבודות שנראות טוב על הקיר. בכל זאת, זה לא מרחב אינטימי, זה מקום פתוח ואנשים צריכים להסתכל על זה באווירה של הרחוב, אז הן ממוקדות, כל אחת ברמה כזו או אחרת, והן נגישות, הן בהירות. לצד ההקרנה, כל מי שמתעניין באמנים וביצירות יכול לקבל את האינפורמציה שנמצאת ליד אחד מאנשי הצוות של המוזיאון שיישב בחוץ ויקרין את העבודות".


יוסף ז'וזף דדון "ללא שם" (יח"צ)

מצרפת לאופקים; בין פולין לישראל

תני לי כמה דוגמאות לדרך שבא לידי ביטוי נושא העבודה, "זהות"

"ישנן שתי עבודות של יוסף ז'וזף דדון, אמן שנולד בצרפת וחי באופקים ועושה הרבה עבודה שם, בשביל להסב את תשומת לבנו לפריפריה שנשכחה. אצלו זה גם בנפשו, המעבר הזה מצרפת לאופקים. היום הוא עובד בתל אביב אבל יש לו דירה באופקים והוא נוסע לשם בשביל להטעין את המצברים.

"בעבודה אחת הוא כבל את עצמו לעגורן, והוא מרחף מעל לשממה המדברית הזאת של אופקים, כשהריחוף מביע בעצם את המצב שבו הוא מרגיש שהוא נמצא, בין לבין. העבודה השנייה שלו עוסקת במפעל שננטש שם ועומד נטוש, וז'וזף גייס קבוצה של אנשים בעלי עניין שיש בנפשם פעילות קהילתית וחברתית, גם אדריכלים וגם אנשי ציבור, שניסו להפוך את המקום לחממה תרבותית, סוג של מתנ"ס, מקום שיביא כל מיני פעילויות של העשרה לתושבים, וזה כמובן נתקע בגלל הביורוקרטיה המקומית והפוליטית.

"יש גם עבודה של אלה גולדמן, ילידת פולין שעלתה לארץ, והיא כל הזמן בין התרבות הפולנית לתרבות הישראלית, וכל הזהות שלה התבלבלה, והיא עשתה פרויקט עם סביבון, כי הוא היה מבחינתה אייקון שחיבר אותה גם לעבר שלה וגם להווה, כמשהו שאבות אבותיה בפולין השתמשו בו בפעילות המסורתית, ופה ילדיה משחקים בו. אז היא לקחה את 'נס גדול היה שם' ו'נס גדול היה פה', וכל הווידאו זה זווית של האותיות, כשהיא עובדת על סוג של כור היתוך שמנסה לחבר בין הפה והשם".

נדמה שכשעוסקים בנושא כמו זהות במוזיאון שממוקם ביפו, הכי מתבקש לפגוש גם יצירה של אמן ערבי ישראלי בתצוגה כזו

"הפעם במקרה זה לא קרה, אבל זה לא אומר שזה לא יקרה הלאה. הזהות שלנו פה היא כל כך מורכבת שערבי זה רק חלק אחד מהעניין, לא יותר חשוב מאשר עולה חדש שמוצא את עצמו מתלבט בין מערב למזרח, או מישהו שמתעסק עם הזהות היהודית שלו ובא מרקע דתי , כמו העבודה של בלו סימיון פיינרו ששורף את שמלת הכלה כאייקון יהודי בתוך המאבק שלו עם עצמו ועם הזהות היהודית שלו.

"מבחינתי זה אותו דבר. הייתה דווקא עבודה ששקלתי לשים אבל היא הייתה יותר מדי דיבורית וזה לא היה עובר על הקיר, אף אחד לא היה עוצר להקשיב ולשמוע, ואני אשים אותה בהזדמנות יותר אינטימית, כשאפשר יהיה לשמוע את התושבת היפואית שם מדברת על הבית שנאלצה לנטוש. על הקיר זה לא משהו שהיה עובר טוב".


יואב רבן (יח"צ)

 
איפה נמצאת ההשפעה שהזכרת של צורת החשיבה השונה של אילנה גור, על עבודות האמנים?

"רוב העבודות לא חדשות. יש כאלה שלא הוצגו בעבר או שהוצגו ולא נראו, אבל יש שם עבודה אחת שעשתה לירון שלו, שהתמקדה בנברשות הייחודיות שיש במוזיאון אילנה גור, צילמה אותן מלמטה ועשתה כור היתוך של תרבות מזרחית, מערבית, אתנית, עכשווית כשהכל מתחבר לסוג של קליידוסקופ כזה, ככור היתוך תרבותי. זו באמת עבודה שנעשתה במיוחד למקום.

"אני חושבת שזה בסך הכל מהלך מרתק", מוסיפה דקל כספי, "שבית כזה, שבנוי על אישיות אחת, אפרופו 'זהות', שכולו מבטא בעצם את הזהות המורכבת שלה, ואפשר לדבר עליכה בכתבה נפרדת, כי היא טיפוס מורכב, אילנה, וגם המקום הוא פשוט, איך להגיד, כמעט טירה, שמשקף את הצורה שבה היא עובדת עם האקלקטיות שלה והכל מתחבר ביחד, ומעניין גם איך הדברים העכשוויים הצעירים נכנסו לשם, ואני חושבת שזו ברכה, מהלך כזה שמאפשר לאנשים להתחבר למקום שהוא לא קוביה לבנה מודרניסטית קלאסית".
 
"מקרינים אמנות", תערוכת וידאו ארט בנושא "זהות", מוזיאון אילנה גור הקרנות חוץ, כל יום, פרט לימי שני וששי, בין השעות 21:30-19:30 עד ה-25 באוקטובר 2014.  במוצאי שבת, 20 בספומבר ב-21:00 יתקיים ערב מחווה לבוב דילן עם מיה יוהנה ושי טוחנר. במוצאי שבת, 25 באוקטובר ב-21:00 גל ינסמן יערוך ערב מחווה  לאריק קלפטון. במוצאי שבת, 25 בספטמבר ב-21:00 יניב הורוויץ וסיוון אבלסון יערכו ערב מחווה לליאונרד כהן.  לפרטים נוספים בטל': 03-683-7676  ובאתר המוזיאון.