קשה לי להאמין שיש מישהו שנולד לפני שנות השמונים והשם זוזו מוסא לא זורק אותו ישר לזיכרון כלשהו של התזמורת המיתולוגית של רשות השידור, בניצוחו, הכולל גם איזושהי תמונה בראש של נגן הקאנון העיוור, שמוקם במרכז המסך.

גם בחיים שלי היוותה התזמורת הזו, שניגנה על מסכו של הערוץ היחיד שהיה אז בארץ, מול מאה אחוז רייטינג, חלק מאיזה פסקול אוטומטי, שלא התעכבתי לעולם להבין לאיזו תרבות הוא שייך, מה הוא מייצג, ומה חלקה של אותה תרבות במקום שבו אנחנו חיים.

רופא-מנתח, עורכת, מוזיקאי ובסיסט

בערב השלישי של פסטיבל הפיוט הקרוב, הנערך זו השנה השביעית בבית אבי חי בירושלים, בשבוע שבין ראש השנה ליום כיפור (29 בספטמבר – 2 באוקטובר 2014), תקיים התזמורת "פירקאת אל נור" ערב מחווה לגדולי המוזיקאים היהודים-ערבים במאה ה-20 שנטלו חלק באותה תזמורת מיתולוגית, וליצירתם.

"התזמורת שלנו, שנקראת 'פירקאת אל נור', שזה תזמורת האור, האש, הלהבה, באה בעצם למלא איזה חלל שקיים כרגע בנוף התרבותי שלנו בארץ, והוא של המוזיקה המזרחית הקלאסית", מספרת חנה פתיה, ממקימות התזמורת והמנהלת האמנותית של המופע.

נדמה שדווקא בשנים האחרונות החלל הזה מאוד מתמלא. עולם הפיוט שוקק, יש תזמורות אנדלוסיות לרוב
"המוזיקה הזו היא לא רק פיוט. פיוט הוא רק פן אחד במוזיקה הזו, אבל זו מוזיקה עשירה מאוד שמתקיימת לאורך הרבה מאוד דורות, ובהרבה מאוד ארצות, ממצרים ועיראק ועד טורקיה והבלקן.

"המוזיקה האנדלוסית, שבעצם מאפיינת את ארצות צפון אפריקה, היא ז'אנר אחר, שדווקא לו יש מענה רחב בארץ, אבל תזמורות שמנגנות מוזיקה מזרחית קלאסית אין בעצם מאז שהלכה לעולמה תזמורת רשות השידור המיתולוגית, בניצוחו של זוזו מוסא. אין מענה לציבור שצורך ואוהב ומחפש מענה למוזיקה הזו. התזמורת שלנו מבקשת למלא את החלל הזה".


פירקת אל נור (צילום: ששון טירם)

התזמורת, שקיימת כבר כמה שנים בגלגולים שונים, תחת שמות אחרים והרכבים שהשתנו, התגבשה בשנתיים האחרונות להרכב הנוכחי, שכולל כ-15 מוזיקאים האוחזים בסקציית כינורים, סקציית כלי הקשה מזרחיים, כלים מזרחיים קלאסיים כמו עוד, כמובן, ניי (חליל מזרחי) וקאנון, וכן קונטרבס, צ'לו וויולות.

נדמה שגם הפאנל של מקימיה, שכולל, פרט לפתיה עצמה, את המוזיקאי הצעיר אריאל כהן מהצד האחד, ומהצד השני את המנתח הבכיר ד"ר יהודה קמרי, כשביניהם גם הבסיסט רוני ביאלר, מעיד על ייחודיותה של התזמורת החדשה.

"היינו ארבעה כשהקמנו את התזמורת", מספרת פתיה, "יהודה, שעכשיו הוא מנהל מעבדת מחקר בתחום כלי הדם, ואריאל, שהוא אמנם מוזיקאי צעיר בגילו אבל בכיר בסצנה של המוזיקה המזרחית הקלאסית, אני זו השלישית, והתחום שלי זה מוזיקה קלאסית ופיוט, אני עורכת באתר פיוט ומתעסקת הרבה עם יזמות פרויקטים שקשורים למוזיקה מזרחית קלאסית, והרביעי הוא רוני ביאלר, נגן בס בהכשרתו שמביא אל התזמורת דווקא את כל מה שקשור לגיבוש תוכן וקונספט, הוא בא מכל מה שקשור להיכרות עם העולם הערבי ועם יהודי המזרח, ומדיה חברתית".

כבר מהתיאור של מקימי התזמורת אפשר להבין שיש פה ראש אחר, אבל במה זה בא לידי ביטוי?

"אני חושבת שקודם כל ברצינות ובהבנה של העומק שאפשר להביא עם המוזיקה הזאת. כמה היא יכולה לבטא הרבה מאוד אנשים והרבה מאוד סגנונות מוזיקליים. אני חושבת שאנחנו גשר שמחבר בין העבר לעתיד, ככה אנחנו מרגישים, שאנחנו מביאים איזה סוג של בשורה שלא הייתה קיימת ושהיא חשובה.

"יש כאלה שמבלבלים בטעות את המוזיקה המזרחית עם המוזיקה הים תיכונית, שהיא מוזיקה שיש לה את המקום שלה לכשעצמה, אבל היא לא מוזיקה מזרחית.

"בעצם מרבית המוזיקה שנוצרה במאה הקודמת, הולחנה ונוגנה, הייתה של מוזיקאים יהודים שעלו ממדינות ערב השונות, ובכל מדינה ומדינה ייצגו את העילית של אנשי הרוח והתרבות. דוגמה בולטת היא בעיראק, כמובן, במצרים חלק מהנגנים של תזמורת רשות השידור ניגנו, שרו והשתתפו בעשייה של גדולי המוזיקאים, כמו עבד אל ואהב, למשל".

"אין סיבה שכל הטקסים הממלכתיים יהיו במסורת אשכנז"

אצל חלק מהצופים התזמורת הזו הייתה סוג של מובן מאליו. אף אחד מאיתנו לא ממש עצר להתעכב ולהבין מה היא מייצגת. לעולם התרבותי שהיא באה ממנו לא היה מקום בנוף התרבותי הישראלי של אותה תקופה

"זה ממש עולם תרבותי שלם שפתאום נעלם להמון אנשים. לפחות חצי מהאוכלוסייה של מדינת ישראל צורך את המוזיקה הזו, וכשאין מוצא, איפה זה בא לידי ביטוי: בחאפלות. פשוט עושים חאפלות. לצערי, זו קצת זילות, לפעמים, של המוזיקה הזו. אפשר אמנם להתייחס לזה כמו אל מין ג'ם סשן, אבל ראוי שהיא תופיע גם על במות מכובדות ותהיה חלק מהנוף התרבותי בארץ. אין סיבה שהיא לא תהיה שם.

"אין סיבה, למשל, שבטקסים ממלכתיים שבהם מקבלים איזה ראש מדינה או פרס נובל, לא תהיה פה תזמורת שלנו. אני לא רואה סיבה שכל הטקסטים הממלכתיים יהיו בנוסח אשכנז, ולא משנה מאיזה מוצא המשפחה. אני חושבת שגם בטקסי אזכרה ממלכתיים, או צבאיים, אם הנופל הוא, נניח, ספרדי, אין סיבה שלא יהיה ביטוי גם לצד הזה שלו".

השאלה היא האם היום עדיין צורכים את המוזיקה המזרחית הקלאסית, עם דגש על המילה "קלאסית", בהקשר הזה?

 "צורכים מאוד, ולא רק פה אלא בכל העולם. יש אספנים בכל העולם, את יכולה לראות ברשת כמה אנשים יוצרים איתנו קשר, מכווית ומקטאר – בשנה האחרונה פחות, כמובן – אבל אנשים שבאו מהמדינות האלה ונמצאים עכשיו בלונדון ומחפשים בנרות את כל הקטעים שהם רק יכולים להשיג של זוזו מוסא.

:אני חושבת שאנחנו משמרים יותר מאשר בארצות אחרות את המוזיקה המזרחית הקלאסית, כי במצרים, לבנון, ירדן, סוריה, השתלטה מוזיקת הפופ, אבל עובדה שיש לזה ביקוש מאוד גדול. מתוך האוכלוסייה של העולם, זו מוזיקה שהיא מאוד מבוקשת. זה כמו שתשאלי אם אנשים עדיין צורכים את המוזיקה של בטהובן, ברהמס או מוצרט. בוודאי שכן. אין שום סיבה שלא. זו לא מוזיקה שאבד עליה הכלח".


זיו יחזקאל, אליאס עטאללה (יח"צ)


"להלוויה של זוזו מוסא לא הגיע אף נציג מרשות השידור"

המוזיקאים שהיו בתזמורת של זוזו מוסא ניגנו גם אתכם בגלגול כלשהו?

"בגלגולים הקודמים שיתפנו איתם פעולה, אבל כרגע הם בגיל שקצת קשה להם לנגן ולהיות גמישים וזמינים, אז התזמורת שלנו מורכבת מבחורים צעירים, שאחד מהם עדיין בצבא, כלומר כבן 18, ועד יהודה קמרי, שהוא הבכיר בחבורה מבחינת גיל. ממש כל הגוונים האפשריים של החברה הישראלית, חילונים, דתיים, חרדים, אשכנזיים".
אבל לא נשים שמנגנות...

"אני לא יודעת אם יש בכלל נגניות ששולטות ברזי המוזיקה המזרחית הקלאסית. זה לא עניין של קונספט אלא של מציאות שהתגבשה מתוך האנשים בשטח. המוזיקה הקלאסית המזרחית עברה מדור לדור, לא באמצעות תיווי. אף אחד לא קורא תווים במוזיקה מזרחית קלאסית, וכל המסורת עוברת מאב לבן. כך למדו נגני התזמורת של זוזו מוסא וכך למדנו אנחנו.

"חלק מהאמנים בתזמורת למדו מאותם מוזיקאים, וככה נלמד החומר. יש אצלנו נגנים שבאו מהאקדמיה למוזיקה בירושלים ואמרו לי שמה שהם למדו פה בשלושה חודשים הם לא למדו במשך שלוש שנים באקדמיה. אתה כל הזמן לומד יצירות חדשות, מאלתר, החזרות שלנו זה ממש בית ספר למוזיקה מזרחית".

אני משערת שאותם מוזיקאים, חברי תזמורת רשות השידור, חשו תסכול רב מול אותה בורות שהייתה בזמנו בחברה הישראלית כלפי המוזיקה שהם יצרו

"כן. בסופו של דבר אלה אנשים שהתפרנסו מחאפלות. העבודה ברשות השידור לא החזיקה אותם, גלגלי הסרטים שעליהם הקליטו אותם ברשות השידור נמחקו, כי לא היו תקציבים, יש עוד דברים שנשארו, לא הכל ירד לטמיון, אבל את המכה הכי גדולה הם חטפו כשהחליטו לפרק את התזמורת בתחילת שנות התשעים. הם כאבו את זה ממש עד יום מותם.

"אני יכולה להגיד לך שזוזו מוסא כאב את זה עד יום פטירתו, ולהלוויה שלו, לפני מספר שנים, לא הגיע אף נציג רשמי מרשות השידור, מהממשלה, כלום. אפילו לא היה אזכור על זה. אני זוכרת שהתקשרתי לבן שלי ואמרתי לו, איך יתכן שאין ידיעה באף מקום, עיתון, שום דבר? זה בכל אופן אדם שהיה אחד מעמודי התווך של התרבות בישראל לאורך עשורים. מגיעה לו התייחסות".

יצירות של נגני תזמורת רשות השידור וחאפלה עיראקית

מה תנגנו בערב המחווה?

"אנחנו רוצים לנגן מבחר של יצירות שהלחינו הנגנים של תזמורת רשות השידור, שכמעט כל נגן בה היה מלחין שהלחין יצירות אינסטרומנטליות או לחנים לפיוטים או לשירים עממיים. הרבה שירים גם היו בערבית, והיריעה קצרה מלהכיל. אם היינו רוצים לעשות ערב לתזמורת עצמה זה היה ערב של כמה וכמה שעות ועדיין היינו נוגעים רק בקצה קצהו, ופה הקצו לנו שעה ורבע, כך שצריכים להביא אחד מכל אחד בערך.

"אז יהיו יצירות של נגן הקאנון האגדי, אברהם סלמן, העיוור, שרבים טעו לחשוב שהוא היה המנצח של התזמורת כי הוא היה במרכז התמונה כל הזמן, וזוזו היה על הכינור. יצירות שלו, של זוזו, של רחמים עמר, של משה אליהו, עזרא ברום, של סלאח אל כוויתי, של עזרא אהרון שהיה המנהל והמייסד של התזמורת והלחין גם שירים של ביאליק, שאחד מהם נבצע במופע.

"באותו ערב, אחרי המופע המרכזי שנעשה, ואחרי הלהקה שתנגן אחרינו, נעלה שוב, הפעם לצד העיראקי של המוזיקאים היהודים, לעשות סוג של חאפלה עיראקית. בתוך התזמורת של זוזו היו הרבה עיראקים, בתוכם, כמובן, האחים אל כוויתי המפורסמים. נבצע קטעים שלהם, של עזרא אהרון ושל כל העיראקים שהיו בתזמורת רשות השידור".

חנה פתיה היא נצר למשפחת פתיה, אחותם של המשוררת והחוקרת פרופסור חביבה פדיה ושל הרב יהודה עובדיה פתיה, שהחלו לפני יותר מעשור במהלך של חיבור מחודש בין עולם הפיוט לבין המוזיקה המזרחית הקלאסית  והכלים הייחודיים שלה,  עם הקמת ההרכב "אנסמבל היונה".

את באה בעצם ממשפחה שמשמרת לאורך דורות רבים את העיסוק בתרבות ובמוזיקה

"אפשר להגיד שמאות שנים אחורה. גם הסבא רבא שלנו, הרב יהודה פתיה היה באמת למדן עצום ומקובל אדיר והיה מאוד פתוח וקשוב לקהילה ולעם שלו, היה ידוע בברכות ובסגולות שלו, בפתרון חלומות, והוא כתב גם פיוטים.

"לפני שבכלל היה קיים המושג 'תפילת נשים' ו'שירת נשים', הסבא רבא שלנו חיבר פיוטים שמדברים על ארבע האימהות. הפיוט הכי מפורסם ונוגע ללב היה 'זכות רחל', שבו הוא מדבר מפי רחל, והוא ממש כתב על הצער והייסורים שהיא עברה מליל כלולותיה. זה פיוט מאוד ארוך ששרים אותו בכל הקהילה העיראקית, וכל פעם ביום האזכרה שלו בהר הזיתים אנחנו עומדים שם, משקיפים אל הר הזיתים, ושרים את 'זכות רחל', שעד היום אין לה מנוחה.

"אנחנו גדלנו על זה בבית. גם הסבא, הבן של הרב יהודה, שנקרא הרב שאול פתיה, מאוד העביר לנו את כל הנושא של המוזיקה והפיוטים, ולאח שלי את הקריאה בתורה, ועד היום הוא חזן ראשי בבית הכנסת 'מנחת יהודה' שנקרא על שם הסבא שלנו, והפיוטים שלמדנו מסבא שלנו הם נדירים ועברו אצלנו מדור לדור.

"אם דיברתי על קשר בין עבר לעתיד, אני מרגישה שיש לנו איזו שליחות, שאנחנו נושאים את משא הדורות האלה, גם במוזיקה, גם בפיוט, גם בשם התזמורת, שמטרתה להאיר ולהצית את הלהבה. ללא תחושת השליחות לא היינו עושים את זה, כי כולם שם עובדים די בהתנדבות, מתוך תשוקה גדולה והבנה של החשיבות והיופי שיש בעולם הזה של המוזיקה והפיוט".   

 
תזמורת פירקת אל נור ("הלהבה") תעלה את המופע "עוד יום יבוא" במחווה לגדולי המוזיקאים היהודים ממדינות ערב עם הזמרים זיו יחזקאל ואליאס עטאללה ביום רביעי, 1 באוקטובר 2014 ב-20:15 בבית אבי חי בירושלים. מחיר: 80 ₪, סטודנטים: 40 ₪, מכירה מוקדמת: 70 ₪ . ב-22:15 תעלה התזמורת כל במת בית אבי חי חאפלה עיראקית עם הזמר יוסי בגדדי שבו יבוצעו ממיטב טב יצירותיהם של המוזיקאים היהודים שעלו מעיראק - האחים אלכוויתי, סלים אלנור ועוד. הכניסה חופשית. 

פסטיבל הפיוט השביעי יתקיים בין התאריכים ה-29 בספטמבר ל-2 באוקטובר 2014 בבית אבי חי ובאתרים נוספים בירושלים. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים בטל': 6215900 - 02.