לאחר למעלה מ 45 שנות יצירה, הוציא בימים אלה הצייר, הסופר ואיש הרוח יאיר גרבוז את ספרו החדש, "בית בגליל – יומן קריאה".

במקביל, מציינת הסדרה המצליחה מבית המדיטק "תן למילים לעשות בך" את המופע ה-50 שלה, שיוקדש ליצירתו, תחת הכותרת "אם לא ענק – לפחות בגנו", כשם יצירה של גרבוז.

במהלך המופע יבצע ליין משתתפים נכבד הכולל את אהוד בנאי, אפרת בן צור, מרים טוקאן, קרני פוסטל, קרן טפרברג, ירון לונדון, יהלי סובול, ערן צור ושלומי שבן  קטעים מיצירתו המגוונת של גרבוז, בשירה, מוזיקה וקריאה.

"אתה קורא כל כך הרבה ספרים - תעשה יומן קריאה"

אם אפשר היה למתוח את השיחה עם גרבוז לסדרת כתבות, הייתי זוכה להמשיך ולהשהות עוד קצת את עונג החשיבה הגרבוזית המרתקת, שחמלה אנושית, כנות אכזרית והתבוננות משועשעת דרות בה יחדיו, ומאפשרות, מן הסתם, את הקרקע ממנה צמח גרבוז גם כסטיריקן ואיש הגות. אבל פורמט חיינו ההולך ומתקצר באמצעים הווירטואליים אילץ אותי לתמצת ולהשאיר אותנו רק עם חלק קטן מהדברים, ועם טעם גדול של עוד.

"הספר נולד בצורה פשוטה ומעניינת", הוא מספר. "ישבתי בגליל, אנחנו עושים הליכה יומית כמו שמקובל בגילנו, ומסתובבים בשכונה..."

"אנחנו" זה רעייתך ואתה?

"כן. אני לבד לא עושה כלום. אני עושה רק מה שאומרים לי... ואנחנו הולכים ככה עם הכלבה, ואמרתי לאשתי, 'אני חושב שאני כבר לא אכתוב יותר ספרים'. וזה כיוון שאני לא סופר שיש לו עלילות לספר או רומנים לתאר, אלא אני מגיב, מגיב על מציאות חיי, והיה נדמה לי באותו זמן שכיסיתי כבר את כל הנושאים שיקרים ללבי. כתבתי את הספר על ההורים שלי, 'תמיד פולני', כתבתי אוטוביוגרפיה מקצועית על הציור שלי, שנקראת 'כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת, ציורים מספרים ביוגרפיה', כתבתי מדריך לפריז, העיר הזאת שאני כל כך אוהב, כתבתי על הישראליות שלי בספר 'אוי ארצי', אז על מה אני אכתוב? אז אמרה אשתי, 'אתה קורא כל כך הרבה ספרים, תעשה יומן קריאה', וזו הייתה הברקה מכיוון שזה הספר השישי שלי, אבל הוא היחיד שיש לו סיכוי לחלק ב' כי ספרים, הרי, לא נגמרים.

"זה מין מהלך כזה שמסדר את חיי בזמן האחרון נורא יפה. אני קורא, מסמן, מצלם במכונה לצילום מסמכים ואני מניח שבחלק מהדברים אשתמש, ואני כותב לעצמי הערות, וזה עושה את הנאת הקריאה יותר גדולה. שנים הייתי מורה ואני כנראה כזה באופיי ואשאר כזה, ובין כה כשאני קורא ספר טוב אני מתחיל לטלפן לחברים שלי, אז עכשיו אני אעשה את זה למי שאינו חבר שלי".

עטיפת הספר "בית בגליל - יומן "

אז איך קבעת אילו ספרים ייכנסו ליומן הקריאה שלך? רק ספרים ישראלים? רק ספרים חדשים?

"לא רק ספרים ישראלים. רוב הספרים חדשים, אבל זה לא נקרא 'הספרייה שלי', אלה לא הספרים שאני 'הכי הרבה מחשיב', אני לא כותב עליהם בהמלצה 'ספר טוב' ולא נותן להם כוכבים. אלה הספרים שקראתי בשנתיים וחצי של כתיבת הספר, ודרכם אני עוסק בשאלות של מקום וזמן, של ישראליות ויהדות, של מה שעוללו לנו פה ממשלות ישראל לדורותיהן.

"קרה כבר באמת שמתוך איזו שהיא מחשבה, נגיד אמרתי, 'מזמן לא הסתכלתי בברנר', אז פתאום קראתי מחדש ברנר, אז כתבתי על זה, אבל לא קראתי מחדש את 'מלחמה ושלום' אז לא כתבתי על 'מלחמה ושלום'. זה בשום אופן לא הספרים החשובים בעיניי, או 'הליגה שלי'. אני גם לא אוהב את זה.

"אני נורא אוהב את המקרה. את זה שאתה מפגיש חומרים לא דרך חשיבותם אלא דרך  חשיבות המפגש. דרך זה שאתה אומר 'זה וזה יהיו ביחד'. הרבה פעמים, כשאני מפגיש דברים שונים בציור, שואלים אותי, 'איך הם מתקשרים שני הדברים האלה?', ואני אומר, מה אתה רוצה? הם עוד לא מתקשרים, הם רק נפגשו עכשיו. תן להם זמן וזה יתקשר. אני קצת עובד כמו בבית המשפט, שאומרים, 'הנימוקים יתפרסמו בתוך שלושים יום'..." 

"הגליל הוא טרום גן עדן"

כל התהליך הזה מתחיל בטיול יומי שלך ושל אשתך בגליל, ואני, איכשהו, משייכת אותך הרבה יותר לאורבניות. מה פתאום גליל?

"זה נכון. בדיוק כתבתי לעצמי את הטקסט שאני אגיד בערב המחווה בחולון, אז כתבתי, 'הגליל השקט ואני נפגשנו פעם ראשונה ונפרדנו מחדש בשל אי התאמה מתמשכת'. השקט צריך להשקיט ואני צריך להקים רעש. אלא מה, מגיע גיל שאתה פחות זקוק לחיכוך, והרבה יותר זקוק לזמן חופשי. אז לא נהייתי חקלאי ולא חובב מיצפים ומיסטיקות, ולא משתטח על קברים קדושים, אני כן נהייתי אדם שיכול לשבת ארבעה ימים ברצף בגליל ולכתוב בלי להזדקק למה שלפני שנים קראנו 'כסית'. אז את ה'כסית' שלי אני כבר לא צריך, מה גם שכבר אין. זה די מצער אותי, בעיקר לגבי אמנים צעירים, שכבר אין מפגשים רב תרבותיים.

"כשהייתי יושב בשולחן שלי ב'כסית', או יותר נכון אני ישבתי בשולחן שלהם כי אני הייתי הצעיר שבחבורה, ישבתי עם ויזלטיר ויונה וולך ויוסי פולק ועם גרשון פלוטקין ודוד אבידן, שמואל בונים, ותמיד היו שם מכל תחומי האמנות, וכשהייתי פותח תערוכה כל האנשים מכל התחומים השונים האלה היו באים. היום אני הולך לקונצרטים ואני בחיים לא ראיתי שם אף חבר צייר".

זה באמת חסר באקלים התרבותי של היום, ההפרייה ההדדית הזו. אבל אם נחזור לגליליות החדשה, איך היא השפיעה על נקודת המבט שלך בספר החדש, אם בכלל?

"היא השפיעה על האינטנסיביות של ההגות. הגות היא מילה יפה, לא צריך כל כך להתבייש ממנה. גם לצייר זה הגות, גם לשיר זה הגות, אתה מהרהר במה שקורה לך. יש שתי תפיסות של גן עדן: התפיסה הפופולרית והמטומטמת והמיותרת זה שגן עדן זה מקום שיושבים שם, זוללים ועושים סקס - תלוי מי אומר, גבר או אישה - זאת אומרת גן עדן במובן הבכחנלי. התפיסה הפילוסופית של גן עדן זה ששם יש לך זמן רק לחשוב. אתה לא צריך לעשות משהו אחר. אז הגליל הוא טרום גן עדן. הכנה לגן עדן".

יאיר גרבוז (תמונת יח"צ)



"הציונות התחילה מ-RESET"

מה מכילה התמונה הרחבה שהצטיירה בך מתוך הקריאה האינטנסיבית בשנתיים וחצי של כתיבת הספר?

"יש שם המון נושאים ותתי נושאים, יש גם די הרבה דיבור על אמנות פלסטית, לא רק על ספרים, יש שם כמה מאמרים על אמנים שאני נורא מחשיב – לא כל אלה שאני מחשיב אלא אלה שנתקלתי בהם בזמן הכתיבה, כמו דגנית ברסט, פיליפ רנצר, נורית דוד, וגם על אמנות הציור שלי אני כותב שם, אבל יש שם דיבור על הציונות, ובעקבות זה על הפאתוס הציוני ועד איזה שלב, לדעתי, הוא היה מוצדק ומעניין, ובאיזה שלב הוא נהיה באמת שומן טהור. יש שם דיבורים על ריאליזם באמנות, על חולשת חלק מגדול מהריאליזם העכשווי, דיבור על למה ציירים ומשוררים מסתדרים יותר טוב מאשר ציירים ואנשי פרוזה..."

למה?

"כי ציור ושירה, לדעתי, שניהם דברים פחות מובנים, ופרוזה זה דבר מובן יותר שדורש פחות מאמץ. אז יש המון תובנות, גם פוליטיות, כמובן, שאני לא רוצה ולא יכול להתרחק מהדבר הזה, כשאני רואה בצער איך במקום להפוך למדינת תרבות אנחנו הופכים למדינת פולקלור. ואני לא נגד פולקלור, אני בעד זה שפולקלור יהיה חלק מתרבות, אבל לא הפסגה שלה. ויש עיסוק ביהדות, בשכחה.

"אתה שואל את עצמך איזה שגיאות נעשו כאן, לא בשביל שתוכל להגיד 'אני חכם', ולא בשביל שתוכל להגיד מי אשם, אלא בשביל שבעתיד אפשר יהיה לשפר - מי שרוצה שיהיה פה עתיד, לא בטוח שכולם רוצים. המדינה הזאת התחילה, למשל, משגיאה, שבסוגריים אני אומר, יכול להיות שהייתה בלתי נמנעת, אבל הציונות התחילה ממה שהיום קוראים במחשבים, RESET, מזה שמוחקים את העבר ומתחילים בחיים חדשים. זו שגיאה תרבותית, שגיאה היסטורית.

"עם ישראל הוא עם שדורש מכל העולם שיזכור, ומעצמו הוא דורש לשכוח. לשכוח את הגולה, לשכוח את ההיסטוריה של חוכמת ישראל, לשכוח את התרבות המזרחית, לשכוח את התרבות האשכנזית, ורק לזכור את הגרמנים. על סמך הפסיכוטיות הזאת נבנתה המדינה".

בהתחלה לא. בהתחלה הקהילה הציונית התייחסה לנושא השואה אחרת לגמרי

"בהתחלה לא, נכון, עד שקלטו שהפחד הוא הגורם המאחד הטוב ביותר. אנחנו הקורבן, ובמקום ללמד מה קרה להיסטוריה של הקורבן, מלמדים פה את ההיסטוריה של הרוצח. נוער גרמני צריך ללכת למחנות ולבכות שם עם המורים שלו, מה זה שייך לנוער שלנו?"

שכן של אהוד בנאי

ביום שישי הקרוב, 31 באוקטובר, בשעה 12.00, יעלה, כאמור, המדיטק החולוני את "אם לא ענק – אז לפחות בגנו", המופע ה-50 בסדרה המצליחה "תן למילים לעשות בך", המוקדש הפעם ליצירתו של גרבוז, ומתמודד עם אתגר מעניין של נגיעה ביצירה זו בפורמט שהוא בעיקרו מוזיקלי.

"במקרה של האירוע שלי בניתי לכבוד הערב הזה במיוחד חמש מצגות שיוקרנו ויחלקו את הערב", מספר גרבוז, "בכל אחת מהן 15-10 שקופיות כאלה, רישומים, וברישומים האלה יש גם רישום וגם משפטים או דיאלוגים כתובים בהומור, כמו שאני כותב בציורים שלי, ובין ההקרנות האלה יתקיים החלק המוזיקלי והמילולי.

"ההקרנות האלה נתנו לערב גם נושאים. מצגת אחת, למשל, קוראים לה 'ארץ ישרא', בלי ה-ל', כלומר א... לא מי יודע מה... אז היא בעצם עוסקת במקום, בציונות, בפוסט ציונות, בקונסטרוקציה של הפאתוס הציוני, ואז השירים הם בזיקה לנושא. ערן צור, נדמה לי, בחר למשל את 'ליפא העגלון'. אחר כך יש מערכת ציורים בנושא של ארס-פואטיקה, אז שרים את השיר 'וינסנט', ויש יהדות, עם מערכת של, נקרא לזה, בדיחות יהודיות, ויש מערכת של הנושא של מזרחיות וכך הלאה.

"מלבד זה, אני אדבר קצרות על היחס בין מילים וצורה בעבודות שלי, וירון לונדון בחר ציור אחד מכל הקטלוגים שלי, והוא ידבר רק עליו, מה שבא לו, כשאני כמובן לא יודע מה הוא יגיד.

האמנים של הערב הם אמנים שפועלים באופן קבוע בפורמט הזה, מלבד שתי תוספות מותאמות לטעמי, נקרא לזה. אהוד בנאי, שהוא שכן שלי, ואנחנו ממש גרים בית מול בית, ברמת גן, משני צדי הרחוב, ועל הרקע הזה ביקשו ממנו והוא הסכים לבוא, ואני ביקשתי את מרים טוקאן. אני רוצה שהיא תשיר שיר אחד בערבית ובשיר אחר היא תעשה המשך להקרנה שבה יראו את אשתי, לפני הרבה מאוד שנים, כשהיינו צעירים, מלמדת אותי שיר".

מרים טוקאן, צילום: בוריס וורוביוב

"כל צייר באמת רציני, מנהל דיאלוג עם הוויתור"

יכול להיות שבטעות, אבל אני איכשהו התרגלתי לחשוב שציירים עוסקים במקצוע מאוד בודד, בעוד כותבים עוסקים במהות מאוד מתקשרת, והדברים לרוב נפרדים. אתה צייר שמדבר

"וזה מתקשר לנושא של הארס-פואטיקה בערב. אמנות ששואלת כל הזמן מה זה אמנות, איזה אמנות אתה עושה, האם אתה עושה אמנות מעניינת, האם אתה רלבנטי. יש שני סוגים של ארס-פואטיקה. יש ארס-פואטיקה מתבכיינת, שבנאדם אומר כמה קשה ליצור וכמה השראה יש לי או אין לי וכמה החיים לא פשוטים וכולי וכולי, אז זה ארס-פואטיקה פחות מעניינת.

"אבל יש ארס-פואטיקה שבה אתה מדבר על מה זה ליצור מתוך אחריות לרמת היצירה. מתוך חשש, שאתה אומר, יש טעם ליצור רק אם אתה עושה דבר שהוא באמת מאוד מאוד בעל ערך, ולכן אתה צריך מאוד להקפיד עם עצמך וכל הזמן לשאול אולי הרעיון הכי טוב זה לפרוש.

"כל צייר באמת רציני, מנהל דיאלוג עם הוויתור. זאת אומרת, כל אחד שמצייר, כשהוא רואה בד ריק, המחשבה הראשונה זה שהוא יישאר ריק. ובגלל זה עשיתי את המצגת הזאת. כל דבר שאפשר לתקוע בו סיכה צריך לנסות. אם הוא לא מתפוצץ זה סימן טוב, ואם הוא מתפוצץ, טוב שהשתמשנו בסיכה".

התחלנו את השיחה כשאמרת שחשבת כבר שאין לך יותר על מה לכתוב, ואנחנו מסיימים עם ערב מחווה שבכל זאת מתייחס לכך שמאחוריך כבר 47 שנות יצירה. איך משפיע העניין הגילאי על הפרספקטיבה שלך בהתבוננות על התרבות שלנו כאן ועכשיו?

"בוודאי שיש כל מיני שינויים, ובוודאי שאני לא צריך להיות, נגיד, יוצר אירוני. הצורך שלי זה להסכים להתרכך, לא להתקשות. אז במובן הזה הפרספקטיבה היא אחד הדברים החשובים בזה שאתה מבין שכמו שעץ צריך זבל, גם האמנות צריכה רמות שונות של עשייה, ויש הרבה מאוד אמנים שאני אולי לא כל כך מעריך את מה שהם עושים אבל אני צריך להיות אסיר תודה להם שהם עשו את זה והשאירו לי פנאי או תשתית לעשות את מה שאני רוצה לעשות. אתה לומד שכדי שהפירמידה לא תתמוטט היא צריכה להיות עם בסיס רחב, וזה שיעור נורא חשוב".

המופע "תן למילים לעשות בך" יוקדש ליצירתו של יאיר גרבוז יתקיים ביום שישי, 31 באוקטובר 2014 ב- 12:00 במדיטק חולון. כרטיס: 60 שקל. הנחה לאזרחים ותיקים, חיילים, תושבי חולון וקבוצות. להזמנת כרטיסים: 03-5021552.