פסטיבלים ישראלים רבים מביאים אל הבמות את התרבויות השונות מהן מורכב המרקם החברתי הישראלי. אחד המרתקים שבהם הוא פסטיבל "הולגאב" ליצירה ישראלית-אתיופית, שיש בו הדים של שורשיות אמיתית, וזיכרונות מעולם אחר, המוצאים את ביטויים על הבמה.

הפסטיבל, מבית היוצר של בית הקונפדרציה, מתקיים זו השנה החמישית, ומציג יצירה היונקת משורשי התרבות האתיופית המסורתית והעכשווית, אך מושפעת גם מהמערביות המתערבבת בה. כך תוכלו ליהנות ממחולות, מופעי תיאטרון, מופעי ג'אז, ראפ, מוזיקה אפריקאית ושירים באמהרית, ובין המופעים הצפויים לקהל, שתי יצירות שבהן מעורבת המוזיקאית והרקדנית דגה פדר.

ביום ראשון, 7 בדצמבר 2014, באולם ליאו מודל, ז'ראר בכר, מביאה פדר לבמה את  יצירתה החדשה "HAHOO", שמבוססת על אותיות האלף-בית באמהרית, עם להקת המחול "ביתא", שאותה היא מנהלת אמנותית.

יומיים לאחר, ביום שלישי, 9 בדצמבר, בשעה 20.30, תופיע בבית הקונפדרציה עם "LELA", הרכב מוזיקלי שהקימה שבו היא מבצעת שירים שכתבה באמהרית ובעברית.



להקת המחול ביתא (צילום: רונה אברו)

האנשה של אותיות

"יש לי חיבור מיוחד לאותיות", מספרת פדר, "כי בגיל מאוד צעיר למדתי במין אולפן כזה בכפר באתיופיה, וזה לא מובן מאליו באתיופיה להימצא במסגרת של לימודים, כי זה הדבר האחרון בסדר העדיפות. הדבר הראשון זה להתקיים, שזה אומר לעבוד בחקלאות, לתמוך במשפחה. אני הייתי, בין היתר, גם רועת צאן. אז הייתה לי הזדמנות מאוד מאוד קצרה ללמוד את האותיות ומאז יש לי חיבור מיוחד אליהן ובכל פעם שאני רואה את האותיות באמהרית זה מרגש אותי. אלה אותיות מאוד מיוחדות, ציוריות, שמזכירות לי מבחינה ויזואלית טיפה את הכתב הסיני, בגלל הציוריות שלהן. לאתיופיה יש כתב משלה, שגם זה לא מובן מאליו באפריקה".

איך את מעבירה את האותיות לשפה הבימתית?

"אני מתייחסת לוויזואליות של האות. אני פשוט עושה האנשה של האות בחיים והיא קמה, ומתחילה לחיות ולנוע בחלל. אני הלחנתי ללהקה גם את המוזיקה, אז אני משתמשת גם במוזיקה באותיות האתיופיות. באתיופיות הניקוד מחובר לאותיות אז כשרוצים ללמד אומרים אותן עם הניקוד, וזה מאוד מוזיקלי, אז לקחתי את זה ובניתי מזה טראק מוזיקלי למחול".

"ביתא" כוללת שלוש רקדניות מהעדה האתיופית, כולל אותך, ורקדנית אחת שאינה מהעדה. כל בנות העדה בלהקה הכירו את האותיות?

"אחת הרקדניות, גודאי, שנולדה באתיופיה, הכירה אותן. הרקדנית השנייה, שנולדה כבר בארץ, לא כל כך הכירה".



להקת המחול ביתא (צילום: רונה אברו)

 כלים שאין באף תרבות אחרת

כמי שחיה בארץ כבר 30 שנה, ויוצרת גם בתחום המוזיקה וגם במחול, מעניין אותי להבין דרכך מהם הדברים שיש לתרבות האתיופית לתת לישראלית, ומה יש לה לקבל ממנה

"אם מדברים על הצד האמנותי, אז המוזיקה היא ייחודית. המקצב שלה שונה מכל מקצב אחר שיש, ובאף תרבות אין את הכלים שיש לנו.

"המסנקאו הוא כלי שנראה כמו כינור, אבל עם מיתר אחד, ואומרים שהוא אב קדום של הכינור, אבל את זה צריך לבדוק, ויש את הוואשינט, שזה חליל עם סאונד ייחודי ושונה מכל חליל אחר, יש את הקרר שהוא כלי מאוד ייחודי לתרבות האתיופית שנראה כמו נבל, ויש את הקברו, שאלה התופים, שנשמעים שבטיים יותר. בהרכב שלי, LELA, אנחנו משתמשים בקברו משודרג, שזה אומר שלקחו כמה כאלה וחיברו אותם ויצרו סאונדים שונים".

ההרכב המוזיקלי שלך לא מורכב רק ממוזיקאים מהעדה האתיופית

"לא. יש לנו נגן אחד אתיופי שמנגן על מסקנאו, דג'ן מנצ'ילוט, אחד הנגנים הטובים, גם בעולם, שמאוד ידוע בתחום הזה של המסנקאו. הוא הופיע בהמון פסטיבלים בעולם ועם המון הרכבים וזמרים מאוד ידועים באתיופיה. חוץ מהכלים המסורתיים שציינתי יש בהרכב גיטרה חשמלית, סקסופון, שלמרות שבשנות השבעים והשמונים הפך לכלי שהמון מוזיקאים אתיופים אימצו הוא עדיין כלי מערבי, ויש את הבס. אז הצלילים ששומעים עם הכלים האלה מאוד שונים מהכלים המסורתיים, שיותר קרובים לצלילים של עץ, טבעי יותר, שורשי יותר, ואז בעצם מתחברים שני הסאונדים האלה ויוצרים סאונד אחר.

"בגלל שנולדתי באתיופיה וגדלתי פה, נוצרים דברים חדשים מהשפעות של שני העולמות, אז אני מביאה את עצמי דרך המוזיקה ודרך המחול. אני לא מייצגת לא את המערב ולא את המסורת, אני מייצגת את הדבר החדש שנוצר מהחיבור של שני העולמות האלה. בגלל ששמעתי מוזיקה ישראלית ומערבית יש איזשהו אופי של העולם הזה שמשפיע אצלי גם על המוזיקה".

"אתה מחובר לאדמה לעצים, לחיות, כאילו היית חלק מהם"

את יוצרת גם בעברית אבל בעיקר באמהרית, כלומר אחרי כל כך הרבה שנים בארץ, את עדיין מאוד מחוברת לתרבות שממנה באת

"האמת היא שבשנים האחרונות התחברתי. בתקופת ההתבגרות יש לך את הצורך להיטמע ולהיות חלק מהחברה ולא להיות שונה ובכל התקופה הזאת כן השתדלתי מאוד לא להישאר מיוחדת בגלל המוצא שלי, אבל כיום, כשהתבגרתי כבר והבנתי את העושר ואת התרבות המדהימה הזאת, עשיתי חזרה של ממש, לשפה, לאוכל, למוזיקה".

אמרת קודם שהיית גם רועת צאן, ואני חייבת להבין מאיפה את באה למקום שאת נמצאת בו היום, כי זו חתיכת דרך שעשית

"אני עשיתי את הדבר הכי בסיסי בחיים, של בנאדם מבית שעשוי מקש וטיט וטבע וסדר יום שמחובר לטבע, וזה עדיין קיים בי, הרוח הזאת של הצורך והרצון להיות בטבע. אתה מחובר לאדמה לעצים, לחיות, כאילו היית חלק מהם, אתה לא נפרד מהם, ואתה נוכח בתוך עצמך ובתוך הגוף שלך, ולגדול בצורה הכי טבעית והכי שורשית זה בעצם מה שנותן לך את ההמשך של החיים שלך. זה מה שנתן לי את החופש לבחור להיות במקום שנוח לי בו".

איזה מקום תפסו באתיופיה המחול והמוזיקה בחיים שלך?

"באתיופיה מוזיקה וריקוד הם חלק מהחיים ומההתנהלות, לא מפרידים אותם. אם יש אירוע אז כולם רוקדים. לא נחשפתי להופעות אף פעם באתיופיה, ואם כן, זה הופעות של אזמארי, שזה מין משורר כזה שמנגן עם המסנקאו והולך מכפר לכפר ושר. לזה כן נחשפתי, אבל אף פעם לא ראיתי הופעה מהצד. הייתי רוקדת באירועים והיו מדביקים לי כסף על המצח כי רקדתי יחסית יפה, מה שנקרא".



להקת המחול ביתא (צילום: רונה אברו)

חופש יצירה וחופש נשימה

איך נראים היום החיים שלך בארץ מבחינת אותו חיבור לטבע שכל כך משמעותי עבורך?

"אני גרה במקום שמאפשר לי להתחבר. אם תשימי אותי, למשל, בתל אביב, יהיה לי מאוד קשה להסתדר. אני חייבת מרחבים, אני חייבת ירוק, חייבת אדמה, לא אספלט. זה מה שמקנה לי את החופש. חופש יצירה וחופש נשימה".

מאחר והמופע עם להקת LELA מתבסס על המקצבים האתיופיים אני משערת שזה מגיע בסוף למין מסיבה משותפת עם הקהל

"ההופעה שלנו מאוד מסיבתית. בגלל שאני באה מתחום המחול אני לא נשארת אדישה לבמה. אנחנו אוהבים שהקהל רוקד איתנו, ושאין דיסטנס, אז לרוב אני אוהבת את הופעות העמידה ולא הישיבה, שיוצרת איזה דיסטנס ותחושה אחרת כמו של מרצה שכולם יושבים ומקשיבים לו.

HAHOO, שללהקת המחול ביתא תעלה ביום ראשון, 7 בדצמבר 2014  ב-20:30 במרכז ז'ראר בכר בירושלים . המופע  של LELA  יתקיים ביום שלישי, 9 בדצמבר ב-20:30 בבית הקונפדרציה בירושלים. שני המופעים מתקיימים במסגרת פסטיבל הולגאב (11-4 בדצמבר) באולמות ברחבי ירושלים. לרכישת כרטיסים בטלפון: בימות 6226* או 02-6237000.