"השמלה הסגולה", "דינה ברזילי", "הוא לא ידע את שמה", "אליפלט", "יוסי ילד שלי מוצלח", "ככה סתם", "כשאור דולק בחלונך", שירי המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "קונצרטינה וגיטרה", "זמר המפוחית", "אהובתי שלי לבנת צוואר", "לפנות ערב".

אין שום דרך להתייחס למוזיקה ישראלית בלי להתעכב ממושכות על סשה ארגוב, אחד האייקונים המרכזיים שלה, שמאות השירים שיצר שזורים בהיסטוריה הישראלית על תחנות התרבות השונות שלה, מהקיבוצים ועד התיאטראות וסרטי הקולנוע, מהלהקות הצבאיות ועד הרכבים מיתולוגיים כמו "התרנגולים".

בשנתו ה-17 מקדיש פסטיבל "צלילים במדבר" את אחד מארבעת הימים שלו לציון מאה שנים להולדתו של ארגוב, עם שלושה מופעים המביאים זוויות שונות מיצירתו אל הבמה .

"פתאום געגוע – סשה ארגוב שלא הכרנו" הוא רסיטל לפסנתר ושירה בהשתתפות גבי ארגוב, כלתו הפסנתרנית של ארגוב, והזמרת יונית שקד-גולן, "נגינות יש וצלילים – איתמר ארגוב מספר על אביו" הוא מופע משפחתי הכולל בין המשתתפים את איתמר ארגוב בחצוצרה, אשתו גבי ארגוב בפסנתר ונועה ארגוב, בתם, בשירה.

"הורה אהבה" הופע מופע של עיבודים של פרופ' מיכאל וולפה שמנהל אמנותית גם את הפסטיבל כולו, ושל תלמידיו, לאנסמבל כלי קשת, בהשתתפות אנסמבל "מיתר", נורית גלרון, עופר כלף, אלון אולארצ'יק, יונית שקד-גולן  וגבי ארגוב.

המוזיקאי איתמר ארגוב, בנו של סשה ואיש קסום במיוחד שחולק איתי, לשמחתי, את ספסל הלימודים בבית הספר למוזיקה "הד", מספר על מרתון המופעים הזה, ועל החיים לצדו של אב כמו סשה ארגוב.

שירים מן העזבון

"במופע הראשון, 'פתאום געגוע', יופי גבי ויונית שקד-גולן בשירים קלאסיים יותר, 'רציניים' יותר", מספר ארגוב, "זה הפן הרציני ביותר של היצירה שלו, שירים כבדים, סגנון ה'ליד' של אבי. זו לא הופעה, זה ממש קונצרט, רסיטל".

"אלה שירי ליד קלאסיים שאפשר לשים על במה אחת עם שירים של שומן ושוברט", מוסיפה גבי ארגוב, "באמת קלאסי-קלאסי, שירים שצריך בשבילם גם קוליות יותר וירטואוזית, רצוי, נגיד, הכשרה קלאסית. השירים פה הם לרוב פחות מוכרים, היותר מוכרים ביניהם הם 'וידוי', 'חופשה באדום', 'ופתאום געגוע'.  יש כמה שירים של תרצה אתר, כמה של לאה גולדברג, שיר אחד מאוד דרמטי שנקרא 'תוף בודד', ויש גם שני שירים מהעיזבון של סשה, שירים שהוא לא כתב לטקסטים".

"היו 23 שירים כאלה שהוא כתב רק למגרה", ממשיך איתמר. "בדרך כלל הוא לא היה כותב כאלה דברים. מעט מאוד שירים הוא כתב ללא טקסטים, אבל בסוף חייו פתאום היה לו פרץ כזה של כתיבה..."

"וטלי, אחותו של איתמר", ממשיכה אותו גבי, "אומרת שכשהיא ראתה באיזה פרץ הוא, היא הרגישה שזה לא טוב, שזה כאילו לקראת הסוף, שהוא רוצה להספיק. יש כמה וכמה אנשים שניסו לכתוב טקסטים לשירים האלה, ואנחנו נבצע שניים מתוך העיזבון הזה".

במופע השני, שיתקיים באותו היום, יספר ארגוב הבן על ארגוב האב, תחת הכותרת "נגינות יש וצלילים".
"זה מופע מאוד משפחתי", מספר איתמר. "אנחנו שלושה ממשפחת ארגוב על הבמה, גבי ואני, ונועה, בתנו בת ה-23 שהיא חלק מרביעייה קולית של חבר'ה צעירים שישתתפו במופע, ואנחנו גם ארבעה נגנים, בהרכב שכולל פסנתר (גבי ארגוב), חצוצרה (איתמר ארגוב), כלי הקשה (אסף רוט) וצ'לו (הילה אפשטיין).

"מה שמיוחד בערב הזה זה שאיתמר מספר סיפורים ואנקדוטות על האיש מאחורי ההלחנה", מספרת גבי, "ועל האבא הפרטי שלו. על מה זה היה לגדול בתוך בית שבו יש מלחין, ומלחין בסדר הגודל של סשה, וגם על האני מאמין של סשה לגבי ההלחנה שלו, על מה הנחה אותו, מה הוביל אותו להלחין באופן שבו הוא הלחין.

"יש לנו גם קטעי שמע מהארכיון הפרטי של המשפחה, דברים מאוד מעניינים ונדירים שלא כל אחד זוכה לשמוע אותם. בערב הזה יהיו גם שירים יותר פופולאריים כמו 'בראשית', 'אדוני השופט', 'הכל זהב', ''דינה ברזילי' ו'השמלה הסגולה'".

שרק לאחרונה גיליתי שהתחילה בעצם כשמלה הצהובה, אז למה היא החליפה צבע?

"לא קראו לזה 'השמלה הסגולה' אלא 'כשאנחנו נצא ביחד', וזה סיפור שתבואי לשמוע כשתבואי למופע, אני לא רוצה לספר את זה בכתבה..."

איתמר וגבי ארגוב (צילום: אילן בשור)




לא היה מוכן לחיות ממוזיקה

ובכל זאת, אני חייבת לשמוע משהו על החיים כבנו של היוצר הזה. אני למשל מדמיינת אותו קם בבוקר והולך להלחין עד שעה מוגדרת, כעבודה יומיומית וקבועה...

"הוא הלחין בדרך כלל בשעות הערב כי במשך היום הוא עבד".

במה הוא עבד?

"הוא היה בהתחלה פקיד בנק, למעלה מעשרים שנה, ואחר כך הייתה לו חנות ספרים, אבל הדברים האלה כבר ידועים והם רק חלק קטן מהסיפורים שהקהל ישמע במהלך המופע. הוא החליט שהוא לא מוכן לחיות ממוזיקה, כדי שלא יהיה חייב לעשות מוזיקה שנתונה לתכתיבים של מישהו אחר. הוא רצה להיות חופשי לחלוטין בקטע המוזיקלי, לכן המוזיקה אצלו הייתה תמיד תחביב.

"האמת היא שבשנים הראשונות הוא בכלל לא קיבל כסף על המוזיקה שהוא יצר. שאלתי אותו פעם אם הוא הרוויח הרבה כסף בזמן שכתב מוזיקה לקיבוצים, והוא אמר, 'אתה השתגעת? אם היו מציעים לי כסף לא הייתי חוזר אליהם!'."

זה סיפור של תקופה

"נכון מאוד. אנחנו מדברים על שנות השלושים, הארבעים. לקראת סוף שנות הארבעים, כשהוא הגיע לצ'יזבטרון, ב-48, נפתחה תקופה אחרת שבה הוא גם התחיל להרוויח כסף משירים, עד אז זה היה רק לשם שמיים, לשם כתיבה, לשם נגינה. מה שהיה חשוב לו זה לעשות מוזיקה".

אני מסתכלת עליך, שבחרת בדרך חיים של מוזיקאי, כך גם בתך, ואני שואלת את עצמי אם בתוך החיים האלה מול אב כל כך משמעותי בתרבות המוזיקלית המקומית, עברת איזו שהיא תקופה של מרד

"אני כנראה פספסתי את המרד של הנעורים. אבא רצה מאוד שאני אנגן פסנתר. מאוד. אבל אני כנראה לא התחברתי לשעות האימון המרובות שצריך כדי לנגן בפסנתר, ובשלב מסוים עברתי לחצוצרה ושם מצאתי את דרכי, ובחצוצרה נשארתי עד היום. אבל הוא מאוד רצה שאני אהיה מוזיקאי, כי הוא חשב שאני מספיק מוכשר לזה, עם הגנים הנכונים, גם אמא וגם הוא היו מוזיקאים, אז הוא חשב שזאת הדרך הנכונה שלי בחיים. למרות שהוא היה מוזיקאי חובב בלבד. הוא לא לקח את זה ברצינות רבה. הוא לא למד אף פעם מוזיקה חוץ מנגינה בפסנתר, אין לו השכלה פורמלית".

בית מלא אמנים

אז אולי ההליכה שלך לעולם הביצוע ולא לעולם הכתיבה הוא המרד שלך

"אני כתבתי אולי כמה שירים במסגרת לימודי ב'רימון', שניים שלושה דברים, אבל הלכתי לכיוון ביצוע ולא המשכתי לכתוב ולהלחין, אולי כי חששתי מהשוואה לשירים כל כך טובים שלו, שהיה לי מאוד מאוד קשה להתמודד עם הבינוניות שלי לעומתו".

"אבל אל תשכחי שגם היה לו רווח גדול מאוד", מוסיפה גבי, "כפי שאתה מספר על האנשים שהיית פוגש אצלכם בבית, והיה שם מלא עניין".

"הבית שלנו היה בית פתוח ומלא אמנים מכל הסוגים", מספר ארגוב. "ציירים ופסלים ומשוררים ושחקנים וזמרים ובמאים, והערבים אצלנו בבית היו מעניינים ביותר, והרבה פעמים העדפתי להישאר בבית ולא לצאת עם חברים שלי כי היה יותר מעניין להישאר בבית. אנשים כמו שמואל בונים, יענקל'ה שבתאי, ע. הלל, חיים חפר, אנשים שהיו באים הרבה אלינו הביתה, והיו שיחות מרתקות, והיו ויכוחים, לא רכילויות אלא ממש שיחות מרתקות, וגם אחותי וגם אני היינו הרבה פעמים נשארים בבית כדי להיות נוכחים במפגשים האלה".

ספר לי משהו שיפתיע אותי לגלות על סשה ארגוב

"הוא תמיד היה מעונב ונראה רציני מאוד ואנשים ככה התייחסו אליו בחשש כי חשבו, וואו, איזה איש רציני, אבל הוא היה איש נורא מצחיק, עם המון חוש הומור, שידע לספר בדיחות נהדר, בנאדם אוהב, ומי שהיה בקשר איתו יודע לספר רק דברים טובים. לא היה צריך להיות חבר שלו שנים בשביל להיות חבר טוב שלו. הוא התחבר עם כולם, לא משנה באיזה גיל. היו לו חברים בני גילו, והיו לו חברים הרבה יותר צעירים ממנו שהרגישו כל כך נוח אצלו כי לא היה דיסטנס, ישר הרגשת נוח ונעים במחיצתו".

גבי, את הספקת להכיר אותו?

"אני אשתו השנייה של איתמר, ואני נכנסתי לתמונה רק ב-89, בשש השנים האחרונות לחייו לצערי הרב, אבל הכרתי את המוזיקה שלו וניגנתי אותה מאז שעליתי ארצה, אז זה כאילו הכרתי".

את ארגוב, ילד נצחי בן 65, הכרתי בשנה האחרונה כששנינו נפגשנו כתלמידים בבית הספר למוזיקה. ממש השבוע נולדה נכדתו הרביעית, אבל נדמה ששום דבר "מבוגר" לא מתחבר לעיני הילד שלו, שמביטות בסקרנות ומקשיבות בצניעות ובשקיקה במהלך הלימודים.

"אני יודע הרבה, למדתי באקדמיה למוזיקה וב'רימון' אבל באתי לרענן את הלימודים שלי בכל הקטע התיאורטי של המוזיקה שלא התעסקתי בו הרבה שנים,  ואני רוצה ללמוד ונורא שמח ללמוד דברים חדשים", הוא אומר.

איתמר וגבי ארגוב (צילום: אילן בשור)






מתרגם מילים לצלילים

ונדמה לי, אפרופו הילד שבפניך, שאתה מאוד דומה לאבא שלך, פיזית

"אומרים שאני נעשה יותר ויותר דומה לו עם השנים".

ולו היית צריך לסכם או לתאר את פועלו המוזיקלי, איך היית מתאר אותו?

"גאון, מה. אין לי משהו אחר להגיד. ככל שעובר הזמן אני מגלה יותר ויותר גאונות ביצירה שלו. תמיד מפתיע, מחדש, אין שיר שאין בו איזה משהו מיוחד, איזשהו טוויסט, אין דברים פשוטים או טריוויאליים אצלו, לא במנגינה, לא בהרמוניה ולא במקצב. תמיד יש דברים מיוחדים.

"אבל כל הדברים האלה, רובם נובעים מהתייחסות לטקסט. הוא אמר בעצמו שהוא בעצם מתרגם של המילים לצלילים, אלה מילים שלו, יש לי הקלטה שבה שומעים אותו אומר את זה, 'אני מתרגם של המשורר לצלילים'. ומכיוון שהמילים הן לא חדגוניות, הן מעניינות, במיוחד כשלוקחים שירים של משוררים ולא מילים ירודות ורדודות, אלא מילים של משוררים כמו אלתרמן ופן ואפילו ביאליק, וטשרניחובסקי, רחל, לאה גולדברג, ויעקב שבתאי וחיים חפר ואהוד מנור, נתן יונתן, מיטב הטקסטים שיכלו להגיע אליו הגיעו, והם עשו לו את החיים מעניינים יותר וקלים בשביל להתמודד עם דברים מרתקים.

"הוא לא התמודד עם דברים פשטניים, אף פעם. ובגלל זה אנחנו רוצים לשמר את המוזיקה שלו, כי היא כל כך מיוחדת. אנחנו משתדלים להעביר את המורשת שלו לכמה שיותר אנשים. בשנה הקודמת עשינו בשיתוף משרד החינוך המון הרצאות למורים על השירים ועל הטקסטים. ההתייחסות לטקסט, זה מה שהוא היה כל כך חרד לו. הוא אמר שלפעמים הוא נתקע עם מילה יומיים על מנת למצוא לה את המשקל הנכון שלה, עד כדי כך זה היה חשוב בשבילו. בגלל זה כשמישהו היה מנסה אחר כך לשנות לו משהו, זה נורא הכאיב לו. הוא אמר, אתה חושב שלא ניסיתי? אני ניסיתי, אבל בחרתי משהו אחר. הוא היה ילד בנשמתו, עד הסוף".

כמוך

"אומרים שכל הגברים נשארים ילדים אבל הוא היה ממש ילד. הוא אהב גאדג'טים, את לא מאמינה איזה דברים מצחיקים הוא היה קונה. הצחיק אותנו תמיד. למשל מתקן על בטריות לאיסוף פירורים מהמפה, שנוסע לבד, מנגב את המפה, מגיע לקצה השולחן, מסתובב וחוזר בחזרה. או איזה פטנט להוציא קסמי שיניים שנראה כמו חסידה שכל פעם מוציאה קיסם אחד. הוא היה מחפש את הדברים האלה. הולך לחנויות ומחפש דברים מיוחדים, ומוצא אותם. הוא היה ילד בנשמתו, תמיד תמיד. בתור ילד הוא היה עושה לי כל מיני קונצים, מראה לי כל מיני פטנטים, מספר לי סיפורים מצחיקים. או שהוא היה מספר לי סיפורים בהמשכים, וואו, איזה דברים מרתקים הוא היה ממציא..."

משתתפי פסטיבל צלילים במדבר (צילום: אילן בשור)





מופעי המחווה לסשה ארגוב במסגרת פסטיבל "צלילים במדבר" (21-18 בדצמבר 2014) בקיבוץ שדה בוקר:

"פתאום געגוע – סשה ארגוב שלא הכרנו", גבי ארגוב ויונית שקד-גולן, יום שישי, 19 בדצמבר, 17:00, אולם המועדון

"נגינות יש וצלילים – איתמר ארגוב מספר על אביו", בהשתתפות גבי ארגוב, נועה ארגוב, אסף רוט, הילה אפשטיין, אייל חביב, נעה קשפינצקי, עומרי רוזנצוויג, יום שישי, 19 בדצמבר, 19:30, כיכר הפסטיבל .

"הורה אהבה – יום הולדת מאה לסשה ארגוב" עם אנסמבל מיתר, נורית גלרון, עופר כלף, אלון אולארצ'יק, יונית שקד-גולן,  יום שישי, 19 בדצמבר 2014, 21:00, באולם המרכזי