לפני 30 שנה לקחה אותי אמא שלי לשיחה, וסיפרה לי בהתרגשות שהיא עוברת לעבודה חדשה – האופרה הישראלית. זה התחיל במשרדים לא מאוד מרשימים ברחוב אבן גבירול מול עיריית תל-אביב, המשיך בתיאטרון נגה ביפו, והגיע עד המבנה המפואר והשנוי במחלוקת של המשכן לאמנויות הבמה.

במהלך השנים צפיתי בה הופכת מאישה צעירה ואמביציוזית למנהלת שופעת ביטחון וחסרת מורא, או כפי שכינה אותה פרנקו זפירלי באחת ההפקות המשותפות: Little Woman with Big Balls. הבייבי שלה גדל יחד איתה, קרם עור וגידים ובניגוד לתחזיות הפסימיות הפך למפעל אמנותי משגשג, ולאחד ההישגים המרשימים של עולם התרבות הישראלי.

החלטתי לנצל את חגיגות ה-30 של האופרה הישראלית החלות השנה, ולשאול אותה כמה שאלות שאף פעם לא הזדמן לי לשאול: על העבר, ההווה והעתיד, על החזון ועל המאבקים, ובייחוד על החיבור הכל כך טוטלי למקום הזה, שיונק את מיטב זמנה ומרצה, ושהפך במרוצת השנים למפעל חיים.

אימפקט לדורות הבאים

מאז שאני ילדה אני זוכרת אותך עובדת פול-טיים בלי זמן לנשום, אז הנה השאלה הראשונה והמתבקשת: הייתה שווה, ההשקעה?

"כשהקמנו את האופרה לפני 30 שנה התייחסתי לזה בעצם רק כעבודה, ככל עבודה אחרת. אחרי עשר השנים הראשונות ועם המעבר למשכן לאמנויות הבמה והתמנותי כמנהלת האופרה והפעילות במשכן, העבודה הפכה למשימה גדולה יותר ממני ומהצורך שלי להוכיח את עצמי. בעצם היא הפכה לשליחות".

תסבירי.

"הבנתי שהאופרה תוכל לרכוש לעצמה מקום בארץ רק בכמה תנאים: הראשון, אם היא תהיה ברמה ובאיכות בינלאומית גבוהה. השני, אם תהיה רלוונטית בנוף התרבותי הישראלי, והשלישי, אם תשאיר אימפקט לדורות הבאים, כלומר אם נצליח מצד אחד לחנך דור צעיר להיכרות עם הז'אנר האופראי ובשלב שני להתאהב בו, ומצד שני להקים דור חדש וצעיר של אמני אופרה מכל התחומים -זמרים, מנצחים, במאים, מעצבים וכולי".

מכיוון שאני יודעת שלא הגעת מבית חובב מוזיקה קלאסית אני מרשה לעצמי לשאול: איך התחברת בכלל לאופרה?

"זה נכון, לא גדלתי ולא התחנכתי על אופרה, ובאופן כללי המוזיקה נכנסה לבית הוריי רק כשקיבלתי במתנה את הפטיפון הראשון שלי לכבוד הבת-מצווה, וגם אז היה מדובר בעיקר במוזיקת הפופ של התקופה.

"לאופרה הגעתי מתחום התיאטרון, ומהר מאוד הבנתי שיש בה את כל תחומי האמנות ביחד: תיאטרון, מוזיקה, עיצוב ואפילו ספרות ושירה, אבל כשהיא טובה היא מצליחה לרגש אותי יותר מכל תחום אחר. היא נכנסה לי ללב בעוצמה מאוד גדולה ועד היום זה לא השתנה".

את זוכרת את הפעם הראשונה שהבנת שאת מאוהבת?

"זה היה כשהפקנו את 'לה טרוויאטה' בפעם הראשונה עם הבמאי הבריטי סטיבן פימלוט בתיאטרון נגה. לא הצלחתי להפסיק לייבב כל האופרה".

והחזון התגשם?

"אני גאה להגיד שהוא התממש כולו, אחד לאחד. ברמה הבינלאומית ההפקות שלנו נתפסות בעולם כאיכותיות, והעובדה היא שהיום כל בתי האופרה החשובים נענים בשמחה לשיתופי פעולה עם בית האופרה שלנו ורואים להם לכבוד לעבוד אתנו. הזמרים שמופיעים על הבמה שלנו הם אותם זמרים ששרים בבתי אופרה כמו המטרופוליטן, פריז, לונדון, לה סקאלה במילאנו וברלין.

"ברמה החברתית האופרה עושה ב-15 בשנים האחרונות הפקות קהילתיות ברחבי הפריפריה בארץ ומשתפת מאות אמנים מקומיים שביחד אתנו מפיקים ומציגים אופרות".

ואי אפשר בלי להזכיר את המצדה, פרויקט הדגל.

"כן. יותר מכל פרויקט חוץ אחר, הפסטיבל במצדה חשף בחמש השנים האחרונות מאות אלפי אנשים מכל רחבי הארץ לז'אנר האופראי, ואלה שלא הגיעו שמעו על הפסטיבל ורוצים להגיע. שלא לדבר על התקדים של תיירי תרבות שמגיעים לפסטיבל כל שנה מרחבי העולם רק כדי לחזות באופרה באמצע המדבר.

"בשנה הקרובה נערוך קיץ שלם של אירועי אופרה תחת כיפת השמיים – במצדה נעלה את 'טוסקה' ו'כרמינה בורנה', בבריכת הסולטן בירושלים את 'שיקוי האהבה' ובעכו באולמות האבירים את 'נישואי פיגארו'. החלום והתקווה הגדולים שלי הם שפסטיבל המצדה יהפוך באופן רשמי לנכס תרבותי לאומי שיובל על ידי ממשלת ישראל".




אאידה במצדה (צילום: יוסי צבקר)





"200 ילדים צופים מדי ערב באופרה"

ומה עם הקהל הצעיר? איך מביאים את דור היו-טיוב והווטסאפ לשבת שלוש שעות באופרה בלי להתחרפן?

"אני מודה שאני חושבת על זה לא מעט. יש לי נכדים צעירים, והמחשבה על מה תהיה דמותו של קהל האופרה והתרבות הקלאסית בכלל בעתיד הלא רחוק מאוד מעסיקה אותי. במשך שנים ארוכות אנחנו מקדישים מאמץ וזמן יקר לפעילויות חינוך לילדים ונוער החל מגיל הגן ועד תום בית הספר, גם במסגרות החינוך שלהם וגם אצלנו בתוך בית האופרה.

"הפעילות הזאת מוכיחה את עצמה כמאוד מוצלחת. אנחנו רואים מדי ערב כמאתיים ילדים בגילאים שונים צופים באופרה ביחד עם המנויים הרגילים שלנו בהקשבה, בהבנה, בסקרנות ובעניין. כל פעם שאני רואה את זה אני יכולה לומר לעצמי שההשקעה משתלמת.

"לגבי דור האמנים הצעיר, הסטודיו שלנו לזמרים הצליח להעמיד דור שלם של זמרים ברמה מאוד גבוהה שעומדים על הבמה לצד הזמרים החשובים ביותר בעולם ומביאים לנו כבוד והערכה. גם כאן אני יכולה להגיד שההשקעה בהחלט משתלמת".

והפקות ישראליות?

"העלינו מספר הפקות ישראליות חדשות של אופרות בעברית, שאת חלקן הצגנו על במות בעולם. בקרוב מאוד נציג שתי אופרות ישראליות חדשות, אחת על פי 'האדונית והרוכל' של ש"י עגנון עם ליברית של צרויה להב למוזיקה של חיים פרמונט והשנייה על פי 'שיץ' מאת חנוך לוין למוזיקה של יוני רכטר. שתי האופרות מבוימות על ידי עידו ריקלין עם תפאורה של סשה לישיאנסקי ומהפרזנטציות שראיתי בשבוע האחרון אני לא יכולה להפסיק להתרגש".

את עדיין מתרגשת, אחרי כל כך הרבה שנים?

"ברור, פרויקטים חדשים ומלהיבים תמיד מרגשים אותי. הפרויקט הזה, למשל, גורם לי לרצות שהחודשים יעברו כבר כדי שאפשר יהיה לראות את זה על הבמה. חוץ מזה יש לנו בקנה עוד כמה פרויקטים ישראליים מסקרנים, אבל אני עדיין לא יכולה לדבר עליהם".

איך את מסבירה את סוד ההצלחה שלך כמנהלת?

"אני חושבת שזה השילוב בין שלושת האלמנטים שדרושים לכל מנהל, ואני מתכוונת לשילוב בין היכולת הניהולית, הראייה הכלכלית ומעל לכל זה החזון האמנותי. לדעתי כל מנהל של מוסד תרבות צריך את החיבור הזה, ואת ההבנה שלכל החלטה אמנותית יש תרגום כלכלי".

במהלך השנים נשמעו נגדך טענות על כך ששיטת הניהול שלך מאוד ריכוזית.

"זה היה נכון עד לפני זמן לא רב אבל אני שמחה לומר שאני לומדת, אולי מחוסר ברירה, להאציל סמכויות לדרגים שמתחתיי וברוב המקרים התוצאה לא פחות טובה. אבל אני עדיין מאמינה שמנהל, גם כשהוא מאציל סמכויות, חייב לפקח ולבקר, ולקחת את מלוא האחריות על התוצאות".

היה לך קשה כאישה להגיע ולשמור על מעמדך כמנהלת?

"בתקופה הראשונה, כשנבחרתי, נתקלתי בכל מיני קשיים שנבעו מהיותי אישה, אבל זה כבר מזמן מאחוריי ואני מאמינה שאלה שלא האמינו בי אז מהסיבות האלה כבר מזמן שינו את דעתם. בכלל יש לניהול נשי המון יתרונות: הוא יותר מכיל, מנסה להבין את הצד השני ומגיע לתוצאות טובות יותר במשאים ומתנים".



כרמן במצדה (צילום: יוסי צבקר)




"אופרה היא מצרך תרבותי מאוד יקר"

איך את מתמודדת עם קיצוצי התקציב הברוטליים שהמדינה מטילה על מוסדות תרבות?

"זה לא פשוט בכלל, לנהל בית אופרה במדינה כמו שלנו שהתרבות בה היא אולי במקום האחרון בסולם העדיפויות. המלחמה על התקציב היא יומיומית, ועם אופרה הבעיה עוד יותר מסובכת כי מצד אחד צריך לתכנן לטווחים ארוכים של ארבע או חמש שנים קדימה ומצד שני לנהל את הגוף באופן כל כך גמיש שאתה יכול לעשות שינויים בתכניות האלה מעכשיו לעכשיו כשמודיעים לך על קיצוצים.

"לצערי בארץ ההקצבות הציבוריות לבית האופרה מהוות פחות מ-30 אחוז מהתקציב הכולל, בעוד שברוב בתי האופרה באירופה למשל היחס הוא הפוך ואפילו יותר מכך.

"זה גם מה שאני עונה למי שמאשים את האופרה במחירי הכרטיסים הגבוהים יחסית. אופרה היא מצרך תרבותי מאוד יקר שכולל מאות משתתפים – אמנים, מעצבים, מקהלה, תזמורת וכולי. מאחר שהסבסוד הציבורי הוא כל כך חלקי, אנחנו מתקיימים בעיקר מהכנסות עצמיות - הכרטיסים שמחירם צריך להיות מספיק גבוה כדי לכסות את ההוצאות, והתרומות שאנחנו מגייסים. זה מצב שאין לו אח ורע בשום מקום אחר בעולם".

זה משפיע גם על עובדי האופרה.

"לצערי הם הגורם העיקרי שסובל מהמצב הזה, מפני שמירב ההשקעה של הארגון היא בפעילות עצמה ולא בכוח אדם קבוע. רק ככה אפשר לעשות הרבה פעילות במעט כסף ולהיות מספיק גמיש לשנות תכניות באופן מיידי במידת הצורך. אם היינו מחזיקים כוח אדם קבוע לא היה נשאר כסף לפעילות וממילא לא היה צריך כוח אדם".




חנה מוניץ (תמונה באדיבות חנה מוניץ)




ועכשיו לשאלת השאלות, עד מתי נראה לך שתמשיכי? מתי תתפני להיות אמא וסבתא במשרה קצת יותר רצינית?

"אני מאמינה שלא ירחק היום. הייתי רוצה מאוד לבלות יותר זמן עם המשפחה, ואני חושבת שאולי גם לאופרה, כמו לכל גוף אמנותי אחר, לא יזיק להכניס חשיבה חדשה ואחרת שמחוברת יותר לדור הצעיר. כך או כך, מתישהו זה יקרה, ואני מבטיחה שאת תהיי הראשונה שתדעי מזה".