השנה האחרונה היתה טובה אל אריאל וולף.

השחקן ההרצלייני בן ה-29, בוגר בית הספר למשחק ניסן נתיב שנשלף לפני חמש שנים היישר לזרועות להקת השחקנים של תיאטרון החאן הירושלמי, חוזה בימים אלה בהצלחתה של סדרת הדרמה "משפחה טובה" המשודרת בערוץ 1,שבה הוא משתתף לצד שועלי משחק ותיקים כליאור אשכנזי וענת וקסמן.
 
במקביל, הוא לוקח חלק בהצגה החדשה העולה בימים אלה בחאן, "הנשים העליזות מווינדזור" לשקספיר בבימויו של אודי בן משה, אחת ההפקות הגדולות ביותר שהעלה התיאטרון עד כה, וגם עובד סביב השעון במספר רב של הצגות רצות ברפרטואר החאן, ביניהן "2 קצרים וחתול", "הצוענים של יפו", "אוכלים", "תעלולי סקפן" ועוד.

אנשים רואים, עוקבים ונהנים
 
"משפחה טובה" היא סדרת הדרמה הטלוויזיונית הראשונה למבוגרים שאתה עושה מאז"כוונות טובות" של אורי ברבש לפני שבע שנים. איך ההרגשה לחזור לטלוויזיה?
 
"נפלאה. העבודה על 'משפחה טובה' מול היוצרים איתן פוקס ואיתי סגל לפני תחילת הצילומים, העבודה במהלכם על הסט עם הבמאי אלון זינגמן, הדינמיקה הנפלאה שנוצרה במשפחה החדשה שהורכבה לפרויקט ובמיוחד העבודה על הדמות שאני מגלם, איתמר, היו חוויה מאוד מהנה, מסקרנת ומאתגרת".
 
התחברת בקלות לתפקיד של איתמר, רקדן גיי שפוחד פחד מוות מקשר משמעותי ומחייב?
 
"כבר כשהתחלתי לקרוא ולעבוד על טקסטים לאודישנים לסדרה משהו תפס אותי בדמות הזאת של איתמר. הוא חי חיים מלאי יצירה ותשוקה ובו בזמן לא מסוגל לאחוז בשום קשר רציני ואין לו יכולת לאהוב ולקבל אהבה, וזה הלהיב, הצחיק, ריגש והקסים אותי.
 
"הסדרה מתחילה במשבר. הגירושים של ההורים. זו ההתחלה של מסע החיפוש שכל אחד מבני המשפחה עובר, חיפוש אחר עצמו. המהלך הזה המחודש, תהליך החיפוש והשינויים שעובר איתמר בסדרה, ריתקו אותי כבר בקריאה, ובאמת בחוויות על סט הצילומים, העבודה על הסיפור של איתמר היתה מאוד מאתגרת ומעניינת.
 
"יש קווי דמיון שאני יכול למצוא בינינו - במשפחתיות, ביצירה, אולי אפילו בהומור. משהו בגרעין הפנימי הרגיש לי שאני יכול להבין ולהכיל אותו מתוך החיים שלי".

גם בעניין הפחד מזוגיות?
 
"בכל הקשור לזוגיות, לקושי בהכלה של זוגיות, של אהבה, בחיפוש אחר סטוצים מזדמנים מרגע לרגע, אנחנו די שונים. אני עם בן הזוג שלי, השחקן שלומי ברטונוב, כבר שבע שנים. זה קשר משמעותי שהתחיל בגיל צעיר כשלמדנו משחק ביחד בניסן נתיב. הקרקע הזאת היא הדבר היציב בחיים שלי, שלא קיים בחיים של איתמר. ואולי דווקא בגלל שבכל הקשור לנושא הזה אני ואיתמר במקומות שונים בחיים, המפגש עם סיטואציות כאלה בסדרה יצרו בשבילי חוויה מיוחדת. הרי זה לא שחור ולבן אף פעם. זה תמיד גם וגם. וכולנו גם וגם. וכשאתה והדמות נפגשים איפשהו בשטח האפור אבל מלא הצבעים הזה של היצירה, זאת תמיד חוויה משמעותית".
 
מזהים אותך ברחוב בזכות הסדרה?
 
"אני מודה שמאז שיצאה הסדרה אני מקבל תגובות מאוד טובות וזה נורא כיף. בעיקר כי אני מאוד אוהב את הפרויקט ואני תמיד שמח לשמוע שאנשים רואים, עוקבים ונהנים. אז אם מישהו ניגש אלי בקפה או ברחוב זה באמת מאוד מחמיא ומרגש. אולי זה בגלל שאני מגיע מתיאטרון והקשר האישי הזה עם קהל זה משהו שנמצא בחוויה היומיומית שלי והוא חלק חשוב ולא מבוטל מהעשייה האמנותית שאני נמצא בה".
 
שחקני תיאטרון לא זוכים בדרך כלל להכרה מצד הקהל הרחב.
 
"הקשר שיש לנו בתיאטרון עם הקהל הירושלמי מאפשר תמיד חוויה משותפת ותקשורת אמיתית עם הקהל. כמובן שהיום, בעידן הפייסבוק, התקשורת עם קהל צופי הטלוויזיה נהיה נגיש יותר, אז אנשים כותבים וזה באמת נעים לקרוא ולשמוע".


"הנשים העליזות מווינדזור" (צילום: יוסי צבקר)

הפקה מרובת שחקנים מוכשרים
 
ספר על תפקידך ב"נשים העליזות מווינדזור".
 
"אני משחק את דוקטור קאיוס, רופא צרפתי שחי בווינדזור, ומבלה, רב ומתפייס עם חבורת הטיפוסים הצבעוניים שאיתה הוא מסתובב. כמו כל הגברים בחבורה, גם הוא חלק מכל עלילות האהבה, המזימות, התככים והשיגעונות שמתרחשים בעיר. בראש החבורה עומד סר ג'ון פלסטף, אביר שמחזר אחרי שתי נשים נשואות ומשגע את כל העיר. 

"כל ההצגה הזאת מלאה הומור, עליזות ועליצות. הכיף בשבילי, מעבר לכך שזאת הפקה מרובת שחקנים מוכשרים שהיה תענוג גדול לעבוד עליה, היה לעבוד על דמות עם מבטא צרפתי. אחרי הצבא חייתי כמעט שנה בפריז והתקרבתי בעשור האחרון לתרבות הצרפתית. אני מאוד נהנה לגלם דמות טיפוסית צרפתית באופן המשעשע שבו שקספיר והאנגלים ראו אותם".
 
נדמה שנלכדת באיזשהו טייפ-קאסט שקשור למראה ולגיל שלך. אתה מסופק ממגוון התפקידים שמוצעים לך בתיאטרון?
 
"אם אני מסתכל על העבודה שלי בחאן עד כה, אין לי ספק שאני נמצא בתהליך ובמסע של גיוון בתפקידים שמוצעים לי. מצד אחד יש טייפ-קאסט שאני מביא, אבל למרות זאת גילמתי בין היתר נסיך, מלצר, רופא טיפש, רוצח, חתול ואישה, כך שאני חושב שהחאן בהחלט דואג לתת לי תפקידים מגוונים. מעבר להנאה שהתפקידים האלה מעניקים לי, הם חלק בלתי נפרד מהתהליך הפרטי שלי כשחקן".
 
איך היתה העבודה עם הבמאי אודי בן משה?
 
"זאת ההפקה השלישית שאני עושה איתו, אחרי 'הלילה ה-12' ו'החולה המדומה', וזה תמיד תענוג צרוף וחוויה מעמיקה מלאת הנאה, הומור, מוזיקליות וחיפוש חסר פשרות. אודי מאוד נדיב ומאפשר בעבודה שלו, ומנהל איתך דיאלוג שנותן לך אפשרות להיות כל הזמן חלק מהדמיון שלו. הוא מבחין מהר מאוד מה צורם ומה מתאים, ובסופו של דבר הכל מתחבר לאותה פרטיטורה, לעולם הקסום שהוא בורא".
 
החאן, והתיאטרון הישראלי בכלל, מעלה לא מעט קלאסיקות. אתה מרגיש שנעשים מספיק ניסיונות להעלות מחזות עכשוויים שעדיין לא נשחקו מרוב שימוש?
 
"אני לא יודע לגבי תיאטרונים אחרים, אבל אני מאוד שמח שמעלים הרבה קלאסיקות ברפרטואר של החאן. זו אחת הסיבות לאהבה הגדולה שלי לתיאטרון שהתחילה עוד כשהייתי תלמיד תיכון. אבל במקביל לקלאסיקות נעשים פה גם לא מעט חומרים מודרניים ומקוריים. שיחקתי לפני כשנתיים בהצגה 'גברים', מחזה מקורי שביים זאב קלאתי, שכלל תהליך עבודה מעניין ושונה מעולם המחזאות הקלאסית.
 
"עלו בחאן גם הצגות כמו 'תהילה' ו'תמונות מחיי הכפר' – עיבודים לעגנון ולעמוס עוז, וגם הקומדיה הרומנטית החדשה שיצאה העונה, 'הדלת ממול', שביים שחקן הלהקה המוכשר ארז שפריר. כמו שהתיאטרון יכול לגעת ולהחיות את הקלאסיקה כל פעם מחדש, יש בו גם הרבה מקום לחיפוש ויצירה עכשוויים שקשורים למציאות שלנו כאן. בקיצור, יש לתיאטרון הרבה מאוד מה להציע, גם כשמדובר בשקספיר והשפה הגבוהה, וגם כשמדובר בחיפוש המודרני".


"הנשים העליזות מווינדזור" (צילום: יוסי צבקר)

בית לכל דבר
 
היית רוצה להתנסות גם בעבודה בתיאטרונים אחרים, גדולים יותר?
 
"אני עוד מעט חמש שנים בתיאטרון החאן, והמקום הזה הפך בשבילי לבית. הוא קיבל אותי ללהקתו הנפלאה כשסיימתי לימודי משחק, והוא בשבילי בית לכל דבר. יכול להיות שזה קשור לעובדה שיש כאן להקה. זה דבר שקורה הרבה באירופה, ובארץ כמעט שלא. זו להקה קטנה שמחזיקה רפרטואר גדול, והכוח שלה טמון בכך שהיא מתפקדת כמו משפחה, בהיכרות שהולכת ונבנית, ביחסים שמעמיקים, בצחוק ובבכי, ברגעי שיא ובמשברים. זו הגדולה האמיתית של תיאטרון החאן. 
 
"יש פה גרעין של אנרגיה, של כימיה או אולי פשוט מבנה של אנשים, שגורם לכך שהמפגש על הבמה יהיה מצד אחד מוכר, מכיר ומעמיק, ומצד שני חדש ותמים בכל פעם. בעיניי זה הכוח הכי חזק שיכול להיות ליצירה תיאטרונית, וזה מה שמושך אותי ללהקה הזאת".
 
כמי שהתנסה בשני המדיומים, איפה אתה מעדיף לראות את עצמך יותר, בטלוויזיה או בתיאטרון?
 
"ההבדל בין עבודה בתיאטרון לטלוויזיה, ובכלל בין מדיום התיאטרון למדיום של הטלוויזיה הוא הבדל קריטי, משמעותי וחשוב, שלצערי הגבולות בו מטשטשים מדי יום. המשחק בתיאטרון הוא אמנות עתיקת יומין, בעלת היסטוריה, שפה ועולם דימויים משלה, והיא דורשת מיומנויות ספציפיות.
 
"טלוויזיה זה דבר אחר לגמרי. כשנוצרת שם יצירה אמנותית בעלת תוכן וסיפור, היא דורשת עבודת משחק שונה לגמרי. היא מביאה את המציאות שהיא תופסת בתהליך הצילום, העריכה והמשחק, ומעניקה לצופה חוויה של 'מציצנות'. בתיאטרון זה הפוך. הוא מתחיל מעיסוק בדימויים, בשפה, בתנועה ובמשחק ויוצר עולם עשיר של חלום ושירה שמובא לקהל באולם כדי שיעבד אותו למציאות הפרטית שלו.
 
"ככה שבעוד שהתיאטרון דורש מהשחקן להיות חלק מעולם דימויים שאינו חלק מה'מציאות היומיומית', המסך דורש מהשחקן להתקרב יותר ל'מציאות' ורק אחר כך נעשה התהליך שיהפוך הכל ליצירה שלמה. אבל לצערי היום הכול מתערבב יחד".
 
תסביר.
 
"היום הכל נהיה קרוב מדי למציאות, גם בתיאטרון וגם על המסך. כולם מחפשים את ה'טבעי', אם קיים דבר כזה בכלל. לפעמים שוכחים שהחיים עצמם משוגעים וחסרי הגיון הרבה יותר מאיך ש'הטבעי' מציג אותם. לשמחתי הרבה, בסדרה 'משפחה טובה', תהליך החיפוש והעבודה היה באמת על דמות מורכבת ובעלת צבעים, ולכן כל כך נהניתי לעבוד עליה. זו הייתה עבודה יצירתית של עשייה ועומק עם דגש על החוזק של משחק למסך, שמתבטא בניואנסים העדינים.
 
"בתיאטרון החאן כמובן שהמצב שונה לגמרי, גם בגלל בחירת הרפרטואר וגם בגלל דרך העבודה והמטרות. החאן הוא בעל תשוקה אמיתית לתיאטרון, ולא מנסה לחקות את העכשוויות של המסך בניסיון לשים אותו על הבמה. בזכותו אני מעדיף את עולם התיאטרון, אבל בסופו של דבר הכל תלוי בחומר, בטקסט ובעבודה המתבקשת. אתגרים ועומק של עשייה אפשר למצוא בתיאטרון כמו גם בטלוויזיה אם רוצים ומחפשים אותם". 
 

"הנשים העליזות מווינדזור" (צילום: יוסי צבקר)

"יש כל מיני קשרי עבודה במשפחה"

בנוסף לעבודתו כשחקן, שימש וולף גם ככוריאוגרף בפרויקטים שונים, תשוקה המלווה אותו מאז ימי לימודיו בבית הספר לאמנויות אלון ברמת השרון. בין השאר, חיבר את הכוריאוגרפיה להצגה "I Love You  לנצח, אבל..." העולה בתיאטרון גשר מאז 2010, אותה ביים השחקן והבמאי אמיר וולף, אחיו הבכור של אריאל.
 
מה מקום הכוריאוגרפיה בחייך היצירתיים היום?
 
"העבודה בתיאטרון מאוד אינטנסיבית ותובענית, כך שאת האהבה הנוספת שלי לריקוד אני מוצא ומבטא במקומות שונים כשמתאפשר. ב'משפחה טובה' זכיתי לגלם רקדן, להיכנס שוב לסטודיו ולעבוד על כוריאוגרפיות, וזאת הייתה הנאה גדולה. מאז שעבדתי עם אחי אמיר ב'גשר' ככוריאוגרף יצא לי בהזדמנויות כאלה ואחרת להתעסק בתנועה לבמה אבל אני מחכה באמת לרגע שבו אוכל לעשות את השילוב ולהתעסק בזה מהמקומות שבאמת מפעילים אותי.
 
"יש לי חלום שאני מסתובב איתו ומנסה להתעסק בו לאט לאט. התחלתי לגעת ולבדוק את זה השנה אבל זה עוד בחיתולים אז אחסוך כרגע בפרטים. אני יכול להגיד שבהחלט קיימת אצלי כוונה לעשות פרויקט עצמאי שמשלב תיאטרון ותנועה. מתישהו זה יקרה".
 
יש מצב לשיתופי פעולה חדשים עם אחיך אמיר?
 
"העבודה שעשיתי עם אמיר הייתה כיף גדול. יש לנו ראש דומה, אנחנו יכולים להשלים אחד את השני, ועם זאת אנחנו גם בעלי טעמים שונים ותפיסות שונות. השילוב שלו כבמאי ושלי ככוריאוגרף היה מאוד מעניין ומפתח בשבילי. היה נהדר לראות אותו עובד. הוא אדם מוכשר כשד בכל מה שהוא עושה ואני מאוד אוהב לשמוע את דעתו על פרויקטים שלי.
 
"היום הוא אחרי סיום סרט הקולנוע הראשון שלו ככותב ובמאי - 'ציפורי חול' - עם עודד תאומי, גילה אלמגורומרים זוהר בתפקידים הראשיים, שעתיד לצאת בשנה הבאה. אמיר כתב את הסרט ביחד עם אבא שלנו יצחק, כך שיש כל מיני קשרי עבודה במשפחה. אני מאוד מקווה ודי בטוח שנעבוד שוב ביחד בעתיד, אם כבמאי מול כוריאוגרף ואם כבמאי מול שחקן. זה בהחלט משהו שאני מייחל לו".
 
אז בגדול אתה נמצא על המסלול הנכון להגשמת החלומות שלך?
 
"קשה להגדיר מה זה מסלול להגשמת החלומות. בהחלט יש מסלול שאני הולך בו, שהוא משמעותי לי ועושה לי טוב. האם הוא יוביל להגשמת חלומות? אני לא יודע אם חלומות אפשר להגשים. אולי הם נועדו כדי שנמשיך לחלום אותם ולהתגרות".
 
ובכל זאת?
 
"בשבילי חלומות זה תיאטרון ותיאטרון זה חלומות. אני יכול רק לקוות שהפסיעה הראשונה שלי על המסלול הזה היא בדרך הנכונה".
 
 

הצגה ראשונה תעלה על בימת החאן ביום שני, 29 בדצמבר 2014 ב-20:30 . הצגות נוספות יתקיימו ב-20 בדצמבר (17:30, 20:30, 1, 6-3 בינואר 2015 ב-20:30, 4, 5, 10-7 בפברואר בתיאטרון החאן בירושלים וב-24 -25 בפברואר (18:00, 21:00)  בבית ציוני אמריקה בתל אביב.