החיים נראים אחרת לגמרי מהפרספקטיבה של פזית גל-ער, מוזיקאית שבריאיון אחד מצליחה לפוגג כהרף עין הרבה מאוד דעות קדומות לגבי נכים, דתיים ומוזיקאים (או אם תרצו מוזיקאיות שהן נשים נכות ודתיות) בעזרת אומץ, נחישות וטונות של קסם אישי.
קוראת רק מפתח סול
מי שהופעות הן חלק קבוע מהחיים שלו, בטוח נתקל כבר יותר מפעם אחת בפזית גל-ער, בהתחשב בעובדה שמאז שהיא זוכרת את עצמה היא הולכת כל ערב, פחות או יותר, לראות הופעה. אפילו לי היה הכבוד להכיר אותה לפני כשנתיים, ולקבל ממנה דיסק עם ארבעה שירים שכתבה, הלחינה ושרה.
ב-15 בנובמבר היא תעלה על בימת צוותא עם המופע "פזית גל-ער - התופעה בהופעה", עם 12 שירים שכתבה, כשלצדה לא פחות מאשר שלומי שבן על הפסנתר, אסף תלמודי ועידו אגמון בגיטרות, אדם שפלן על הבס וכרובי (שלומי לביא) על התופים. גל-ער ("זה מרומנית, `גלער`"), שנולדה עם סי.פי. (סוג של שיתוק מוחין), היא באמת, ויסלחו לי כל שונאי הקלישאות, תופעה של חיות ונחישות שלא מעט אנשים בריאים יכולים רק לחלום עליהם.
"בסי.פי. השכל עובד אבל המוח מקולקל", היא מסבירה. "זה אומר שהשכל בסדר אבל התאים נהרסו. אז קשה לי לעשות דברים שאת עושה כמובן מאליו. קשה לי לראות, אני לא יכולה ללכת. אבל אני הולכת, פשוט קשה לי. למדתי בבית ספר רימון חמש שנים, מגיל עשרים. בגלל הנכות נכשלתי בהרמוניה ובפיתוח שמיעה, כי אני לא יכולה לנגן. זה כואב לי בידיים. ניסיתי, ואני יכולה לנגן אולי רק עם אצבע אחת, אבל לא עם כל היד. האמת שגם יש לי דיסלקציה, אז אני יכולה לקרוא רק את מפתח סול ולא יכולה את מפתח פה".
- ואם היית יכולה לנגן באיזה כלי היית בוחרת?
"כינור או פסנתר או צ`לו. כל הכלים האלה שמאוד נוגעים."
לקוחה מתמידה במועדוני הופעות
גל-ער, בת זקונים שישית למשפחה דתית ("חמישה בנים, כולם מושלמים, רק אני מיוחדת..."), הקפידה מאז ומתמיד לא לתת למצבה או לשמרנות מחשבתית כלשהי לעצור אותה. בגיל עשרים למדה כאמור ברימון, את השירים שהיא כותבת ("אני כותבת מהראש שלי מילים ומנגינה, ואחר כך אני הולכת לאיזה מישהו שיעזור לי") השמיעה לכל מי שיכול לעזור, בשנתיים האחרונות נרתם לעזרתה גם נדב נישרי ממועדון קולטורה והתחיל לנהל אותה ומפעל הפיס נתן את הפוש האחרון למופע שתתחיל להעלות החל מהחודש בצוותא.
"מאז שאני זוכרת את עצמי אני הולכת כל יום להופעות. גם בגלל שאני נורא אוהבת הופעות, וגם כי היה לי קצת בודד בבית, את יודעת, חיפשתי חברים. זה לא קל להיות לבד. ככה אני גם מכירה אנשים. מבקשת עזרה להיכנס למונית שירות או מבקשת טרמפ ממישהו, `אולי אתה מגיע עד פתח תקווה, עיר ללא תקווה, עיר ללא טרנדים..".
נישרי: "בכל מועדון יש כסא לפזית. היא הלקוחה הכי מתמידה. היא הקמע של כולם. היא לא צריכה לשלם לא אצלי, לא בתמונע, לא בג`ה פן. נכנסת, מקבלת כוס מיץ אשכוליות, ומתיישבת על הכורסה. יש לה טעם מאוד אקלקטי. היא שומעת הכל, מכירה הכל, מרוק כבד עד ג`אז קלאסי. היא באה להופעות של כולם, לא משנה מה, היא תמיד הולכת. פשוט אוהבת מוזיקה".
גל-ער: "הולכת לכל ההופעות, אבל אוהבת במיוחד רוק, שירים עם מסר. הם לא חייבים להיות עצובים, אבל שיהיה נוגע".
מופע פותח ל"הבנות נחמה"
- הקשר ביניכם נוצר מההופעות?
גל-ער: "לפני שנתיים וחצי בערך הלכתי לג`ה פן (נדב מקולטורה היה פעם נדב מג`ה פן - ט.ג.), ויש לי אומץ, אז נתתי להם דיסק, ואחרי חודש הם מתקשרים אלי ושואלים אם אני רוצה להיות מופע פותח ל`הבנות נחמה`. נורא התרגשתי, והופעתי. השנה, מפעל הפיס החליטו להיות אנשים טובים ולעזור לאמנים עם מוגבלויות והם נותנים לי מלגה להופעה. נדב נישרי מאמין בי ומנהל אותי, ואני חושבת שיש לי מה להגיד ולדבר בגובה העיניים על הצד היפה של הנכה".
נישרי: "הייחוד שלה הוא שהטקסטים הם העיקר, וגם ההופעה באה להדגיש את זה. כולם מתחברים אליה בגלל המילים שלה. אנשים יוצאים, לא הייתי אומר עם תובנות, אבל עם דמעות. בדרך כלל עוברים לצד השני של המדרכה מול אנשים כמוה, לא רוצים להתעסק עם זה. פזית מביאה את זה ישר לפנים, וזה מאוד אמיתי וחזק. היא לא יכולה לנגן. תחשבי על זה שיש לך את החיידק המוזיקלי, ולא היית יכולה להוציא את זה החוצה. זה מה שמשגע את פזית, שיש לה כל כך הרבה לתת ואין לה איפה להוציא את זה, אז הכל יוצא בתוך הטקסט. את מה שהיא לא יכולה לבטא דרך הנגינה היא מעבירה בשפה. אני חושב על כל האמנים שאני מכיר, ואיך הם היו מרגישים אם הם לא היו יכולים להגיד את האמירה שלהם.
"כבר שנה וחצי שאנחנו מנסים להרים לה הופעה עם החומר שלה. אני רואה את החומר הזה כחומר שיכול להצליח, בעיקר בבתי ספר. אני מגיע לביצה התל אביבית מתחום החינוך, בעברי הייתי מדריך נוער, והעובדה שהיא לא רואה את עצמה כשונה, ולא מוכנה למשל ללכת לדיור מוגן כי החלום שלה זה לגור בתל אביב עם שותפה, והיא לא רואה את עצמה כאדם עם מוגבלויות, היא תמיד הייתה באה ומבקשת אצלנו עבודה כברמנית... כשאדם כזה מגיע מול קהל שרואה נכויות כמסכנות, היא מביאה זווית אחרת שהרבה יותר קל להתחבר אליה. בגלל זה אני חושב שהמופע הזה יכול ללכת חזק בבתי ספר. אני רואה את עצמי הולך איתה דרך, ומתייחס אליה כמו אל כל אמן. כמו שהיא לא מתייחסת למוגבלות שלה, ככה גם אני לא".
ג`ניפר המוגבלת
גל-ער: "הגיע הזמן שאנשים לא יפחדו מאנשים בגלל איך שהם נראים. במיוחד מי שעושה מוזיקה ואמנות, שום דבר לא מבדיל אותו מאנשים אחרים. בגלל שקיבלתי מלגה בתור `ג`ניפר המוגבלת מהפיס`, כולם אומרים `את נורא מוכשרת, נורא מוכשרת`, אבל אף אחד לא רצה לתת לי הזדמנות. רציתי למשל ללכת ל`כוכב נולד`, אז הם אמרו לי `אי אפשר לקבל אותך כי בגלל הנכות את לא עוברת מסך`, את יודעת, הדברים הרגילים שאומרים".
- מה זה ג`ניפר המוגבלת?
"אני קוראת לעצמי ג`ניפר. ג`ניפר לופז יעני. זה סמל של עולם מושלם. אז אני קוראת לעצמי ג`ניפר המוגבלת, או פזית התופעה, כי אנשים כל כך פוחדים, שאני צריכה לקרוא לזה בשמות".
- ממה אנשים פוחדים? איפה את רואה את זה?
" כשאני הולכת למועדונים למשל ואני צריכה נגיד עזרה ללכת לשירותים, או לעלות במדרגות, ואנשים ממש פוחדים לעזור לי. ורק אם אני אומרת תופעה או ג`ניפר, אז אנשים צוחקים ועוזרים לי".
- ואם לא תגידי תופעה הם יסרבו כשתבקשי עזרה?
"פחות או יותר. הם לא מבינים למה אני מסתובבת לבד".
- מה זאת אומרת?
"כי אני נכה", היא אומרת במבטא לעגני. "אני צריכה להיות אולי בבית, איפה שנכים צריכים להיות... אז אני רוצה לשבור את המיתוס הזה".
"להתאים לחברה ולהיות נון קונפורמיסטית"
"רוצה דירה בצפון תל אביב ועבודה קבועה שיהיה לי מגניב, רוצה שותפה שאוכל לבלות גם בימים ובעיקר בלילות. אז למה אני מרגישה אדם בודד? כי בלי הלחץ אני לא יכולה לתפקד" ("בלוז ללחץ")
- מה זה מוזיקה בשבילך? מה זה נותן לך?
"זה הכל. זה אושר. זה כמעט רוחני. כל שיר זה כמו תפילה בשבילי. אני בחורה דתייה, למרות שהוא עושה לי צרות, אלוהים. הוא נותן לי אקשן כל החיים, שאני חס וחלילה לא ארגע... אבל כמו שכתבתי בשיר שלי, בלי הלחץ אני לא יכולה לתפקד...".
- ממה את חיה בעצם?
"אני חיה מקצבת נכות, וגרה אצל ההורים לצערי הרב, אבל עובדת על להשתחרר לתל-אביב. תשמעי, בגיל 29 צריך לפרוש כנפיים ולעוף. ההורים שלי מצוינים, ותומכים, אבל אני פשוט רוצה לחיות את החיים שלי בלי להפריע לאף אחד ובלי שיפריעו לי. אני רוצה לחיות כמו בחורה רגילה, את יודעת. לאהוב, שיהיו לי חברים, להסתובב. גם אם קשה לי אז מה יש, אם לאנשים קשה לראות אותי ברחוב אז אני לא אצא? שילמדו לחיות עם זה.
"אני רק מקווה שאחרי שאני אתפרסם באמת תהיה הזדמנות לאנשים אחרים שהם מיוחדים כמוני להתפתח, ושלא יגידו לי שקשה להבין למה אנשים נכים יוצרים. קשה לקבל אנשים נכים יוצרים, ככה אמרו לי. אני רוצה להיות בנאדם רגיל, אבל לא להשתנות באופי שלי. להתאים לחברה ולהיות נון קונפורמיסטית".
"שלומי, אני יודעת שתעזור לי בסוף, זה בסדר"
באסרטיביות האופיינית לה פנתה גל-ער לשלומי שבן, שהוסיף לתמונה גם את אסף תלמודי, כדי ליצור את המופע הקרוב שבו יתארחו גם גידי גוב, אפרת גוש, חמי רודנר ושאנן סטריט, ויבצעו איתה כמה משיריה.
"פגשתי את שלומי בהופעה. אמרתי `תשמע, קוראים לי פזית התופעה, ואני מאוד אשמח אם תעזור לי. בהתחלה הוא אמר לי `לא, אני עסוק` וכל זה, אבל אמרתי לו `שלומי, אני יודעת שתעזור לי בסוף, זה בסדר`. אז זה לקח קצת זמן, אבל הוא הזמין אותי לפגישה, אהב את השירים שהשמעתי לו, צירף את אסף תלמודי ואת שאר הנגנים, ואני מודה לו על זה עד עכשיו ומודה לכולם שהם מוכנים להופיע איתי. זה ממש מרגש.
יש הרבה אמנים שהם בקשר איתי, אבל בכל זאת, את חמי אני לא מכירה, וגם לא את אפרת גוש או שאנן סטריט. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו מהאמנים והזמין אותם וכולם ישר שמחו לעזור. כששלומי התקשר לאפרת גוש אמרתי לה שאני נורא מתרגשת להופיע איתה, והיא ענתה לי שהיא מתרגשת להופיע איתי. זה היה מרגש נורא. אני מכירה את גידי גוב, הופעתי איתו פעם במקום שנקרא בית הגלגלים, כשהייתי קטנה. שרתי איתו את `אני אוהב שוקולד`, ומאז אני בקשר איתו. אני בכלל אוהבת להיות בקשר עם אמנים. לא בגלל שהם אמנים אלא בגלל שזה כיף לי. אני רואה הופעה שלו ואומרת לאמן שנורא נהניתי ויש חיבור טבעי".
- ואיך זה שכל האמנים מוכנים ישר להיות בקשר?
"אני בנאדם נחמד... תשאלי את החברים שלי. לפעמים אני לא קלה, אני מודה, בגלל הנכות שלי. כי אני צריכה תמיד עזרה והחברים שלי עסוקים ולפעמים קשה לעזור, אבל כולם מפרגנים. למדתי ברימון עם דין דין אביב ועם מירי מסיקה וכולם מפרגנים לי".
- אמנים פתוחים יותר בגישה כלפיך משאר האנשים?
"הרוב כן. הרוב לא פוחדים ממני".
"אני רוצה להיות מפורסמת כדי להשפיע"
"צהרים, סוף היום, בכל זאת לא מצאתי לי מקום, אני יודעת שזה קשה לפעמים אבל בשביל זה יש חברים. יש חברים.... אמא אמרה לא לדבר עם זרים, אבא אמר אין חברים..הם נותנים לך כוח לא לברוח, גם כשאתה מת לשכוח, בשביל זה יש חברים" ("יש חברים")
- אז מי צדק, אמא, אבא או את?
"יש חברים. אני צדקתי כמובן. לפעמים אמא צודקת, אבל ברוב הפעמים אני".
- בטח כבר אמרו לך שיש לך גישה מאוד מיוחדת ומעוררת קינאה. צורת החשיבה הזאת, זה משהו שקיבלת מהבית?
"אני יודעת שאני מיוחדת. יש לי תמיכה מההורים, אבל בעיקר החיים לימדו אותי. ואלה שלא למדו את זה מהחיים את יכולה לשלוח אותם לקורס אצלי... אני פשוט מעריכה כל דבר שיש לי. גם אם אני בוכה, אחרי זה אני מיד חוזרת. להיות נכה זה גם קללה וגם ברכה. ברכה כי אתה רואה מעבר, אתה רואה עמוק. אבל קללה זה כי `סליחה, אתה יכול לעזור לי?`. איש אחד לקח אותי טרמפ ואמר לי `את נורא נחמדה, אבל מוזרה`. שאלתי למה אני מוזרה והוא אמר `תראי, לא רואים אנשים נכים מסתובבים ככה ברחוב. אבל את ממש חמודה`. נו, תודה רבה, אני שמחה באמת...
"אני חושבת שבאתי לעולם הזה עם הנכות, חוץ מכדי לסבול כמובן, בשביל לשנות לאנשים את הפרספקטיבה ואת כיוון החשיבה שלהם על החיים. שהם יעריכו את מה שיש להם. הכל נהיה נורא פלסטיקי, את יודעת, כמו הרעיון של כוכב נולד, או זה שכולם רוצים היום להיות מפורסמים, להיות דוגמנים. כבר אין שאיפות אחרות. גם אני רוצה להיות מפורסמת, אבל כדי להשפיע".
"אני מוכנה להיות זמרת מחאה"
"רוכבים ברוח, הכל פתוח, רוכבים ברוח, אני ואתה... עכשיו הלב הזה אוהב, עכשיו הלב הזה שלך, עכשיו הלב הזה אוהב, עכשיו הלב הזה איתך, בחוף הפתוח, נישא תפילה אל הרוח, בחוף הפתוח מצאתי אותך" ("רוכבים ברוח")
- אז מה באמת עם אהבה אפרופו "רוכבים ברוח"?
"`רוכבים ברוח` זה שיר על סוסים ועל אהבה... כנראה שהייתה לי חוויה קסומה של רכיבה על סוס, וכנראה שהיה גם איזה מדריך נחמד שהתאהבתי בו בערך... יש לי חולשה להתאהב באנשים שעוזרים לי. זה כמו שמישהו מתאהב במדריך שלו בצופים. בגיל 16 היה לי חבר למשך שנה. נורא אהבתי אותו אבל כנראה לא התאמנו".
- ועכשיו?
"עכשיו אני פנויה מותק. אני ממש... כל מי שירצה... (צוחקת). אני אשמח לאהבה אמיתית, כי אני יודעת שיש לי הרבה מה לתת והרבה מה לקבל. דווקא בגלל שאני נכה אני יכולה לתת הרבה יותר אהבה מבנאדם רגיל, כי אני יודעת כמה אנשים מיוחדים כמוני, או אנשים בכלל, זקוקים לאהבה".
- ואת היית מוכנה לצאת עם בנאדם מוגבל?
"אין לי שום דבר נגד נכים אבל אני מעדיפה שלא כי אני בעצמי צריכה עזרה. אם אני אגיד לו `סליחה, תעזור לי` אבל הוא לא יכול ללכת, זה בעיה".
- מה החלומות הכי גדולים שלך?
"לצאת מהבית, לגור לבד, לנהל את החיים שלי לבד. ואת תראי, אני אוכיח לכולם. כמו עם הנבואות השחורות של הרופאים, `היא לא תלך, לא תדבר, לא תזוז`, כאילו שנכה הוא כלום בריבוע, וניצחתי את כולם. החלום שלי זה לעשות את האנשים יותר טובים דרך המוזיקה שלי. באמת, זו לא בדיחה. אני רוצה להופיע כמה שיותר, וללכת דרך השירה שלי להרצות בבתי ספר, בכנסת, איפה שלא תגידי, ולהיות פה לאנשים שלא יכולים לדבר. אני אדבר בשמם. אני הדוברת של האנשים המיוחדים שרוצים להיות רגילים. פעם מישהו שאל אותי אם אני זמרת מחאה. אמרתי שאם לתקן עוול זה מחאה, אני מוכנה להיות זמרת מחאה. כתבתי גם על אלימות במשפחה, ועל זה שכולנו שווים, אז כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה".
לפרטים נוספים
06/11/2005
:תאריך יצירה
|