הרגעים החזקים הם אלה שבהם אמנות ותרבות שזורים כל כך חזק בחיים שלנו. שיחה עם מירה עוואד על ההצגה שהלחינה "עיניים", השאירה אותי עם הד של דמעה בקצה העין, ועם עצב על מה שיכול היה להיות, ועל מה שאולי, אינשאללה, גם יהיה פעם.
כבר שנתיים רצה "עיניים" ומביאה אל הבמה מסע תיאטרלי מוזיקלי בערבית ובעברית בעקבות חייו ויצירתו של המשורר מחמוד דרוויש, בהשתתפות שלוש שחקניות, דורד לידאווי, עינת ויצמן וענת חדיד, והמוזיקאית מירה עוואד שהלחינה את שיריו של דרוויש ואת המוזיקה להצגה כולה, המבוססת, כאמור, על מילותיו של דרוויש, בדרמטורגיה של נורמן עיסא, שגם ביים, עבד נאטור ויגאל עזרתי.
"זה לא בדיוק מחזה, זה יותר קולאז' של טקסטים של מחמוד דרוויש שנשזרו בהתחשבות בסיפור האישי שלו", מספרת עוואד, "אבל לא רק. אנחנו נוגעים בכל מיני פינות בחייו, אבל זו לאו דווקא הצגה על חייו".
אינטלקטואלים הם תמיד האיום הכי גדול
מה העוצמה של מחמוד דרוויש בתרבות הפלסטינית?
"כמו שביאליק נחשב המשורר העברי והישראלי הלאומי, דרוויש הוא המשורר הפלסטיני הלאומי. הוא גדל בכפר בירוה שבגליל, בשנת 48 הוא ומשפחתו גורשו מהכפר והכפר נהרס, הוא היה בערך בן שבע או שמונה והם הפכו לפליטים בלבנון לכמה זמן. אחרי זה הם הסתננו חזרה אל הכפר שלהם אבל מצאו שהוא הרוס ולכן התמקמו בכפר אחר וככה נדדו קצת עד שמצאו את עצמם משתקעים, בסוף, בכפר יסיף.
"דרוויש כתב מגיל מאוד מאוד צעיר, וכתב בין השאר על הפליטות הזו בלבנון, ואחרי זה, כשהם חזרו ולא מצאו את הכפר והיו צריכים למצוא להם מקום אחר לחיות, על הפליטות בתוך המולדת. אחר כך, כאדם בוגר, הוא חי בחיפה, והוא מייצג, בעצם, את הקול הזה של הפליט הפלסטיני. אגב, הוא היה שותף לדירה של אבא שלי בשלב מסוים".
עוד הספקת להכיר אותו אישית?
"אני לא זכיתי להכיר אותו כי הוא לא חי בארץ אחרי זה. לא נתנו לו את האפשרות לחזור ארצה. היו לו הרבה בעיות עם הרישיונות פה, הוא נחשב איום גדול, כי אינטלקטואלים הם תמיד האיום הכי גדול, ולא נתנו לו לזוז כמעט, והיה איזה כנס משוררים בירושלים, שהוא ביקש מהמושל הצבאי להשתתף בו ולא ניתן לו אישור. מדובר על סוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים, עוד היה בארץ ממשל צבאי, והוא נסע בכל זאת, ובכנס הזה הוא הקריא את אחד השירים הכי מפורסמים שלו, 'תרשום, אני ערבי', שגרם להמון הדים.
"בגלל שהוא הפר את האיסור של המושל הצבאי הוא ישב בכלא, ושם כתב כמה מהשירים הכי חשובים בסיפור שלו. אחד היותר חשובים מהם היה השיר 'אמא'. כל השירים האלה נמצאים בהצגה, ואת 'אמא' הוא כתב כי כשהוא היה בכלא אמא שלו ביקרה אותו, עם האחים, והביאה לו תרמוס של קפה מהבית, והסוהר בא אליו לתא ואמר לו, 'אמא שלך הביאה לך קפה', ואז שפך לו את כל הקפה מול העיניים, וזה גרם לו לכתוב את אחד השירים הכואבים על הגעגועים שלו לאמא שלו, ללחם שלה, לקפה שלה, שיר שהפך לסוג של נכס צאן ברזל בתרבות הפלסטינית.
"אחרי זה הייתה לו הזדמנות לנסוע לאיזה כנס במזרח אירופה, ומשם הוא החליט לא לחזור. אחרי זה, בגלל שהוא ביקר במצרים לפני שזה היה בסדר לבקר שם, נאסר עליו להיכנס לישראל לכל החיים, וכך הוא נהפך למשורר הפלסטיני הגולה שנמצא בכל מיני מקומות אחרים חוץ מאשר במולדת, ובסוף הוא נפטר ונקבר בראמאללה".
"עיניים", צילום: רדי רובינשטיין
שירים שהם סמלים לאומיים
ההצגה היא גם בעברית וגם בערבית
"שתי השפות מדוברות על הבמה, זה נשזר. חלק מהטקסט נאמר בערבית, והכל מתורגם תוך כדי, אף אחד לא נשאר בלי להבין. זה היה חשוב גם לנורמן וגם לנו שהדברים יובנו, שהקהל יבין, לא שעכשיו נטיח בו שירה וספרות בערבית מבלי שיבינו אותה. רצינו בסופו של דבר לגעת באנשים בחומרים האלה, אז שתי השפות קיימות, ואולי הרוב, אפילו, בעברית. השירים, רובם בערבית, והכל מתורגם עם כותרות.
"יש פה גם את הסיפור, וגם אינטרפרטציה של פוסט דרוויש", מוסיפה עוואד. "אנחנו כאילו מביאים את השירים שלו, אבל כשאני לקחתי והלחנתי את הטקסטים היה לי מאוד חשוב להבליט את עניין הפליטות בתוך המולדת.
"יש קטע פרוזה שהוא כתב בסוג של יומן שמדבר על זה ש'בלבנון הייתי פליט, אבל גם בתוך המולדת שלי אני פליט', והקטע הזה, בעיניי, מייצג עד היום את התחושה של מיליון וחצי פלסטינים שחיים בארץ ונמצאים על האדמות שלהם, בבתים שבנו הסבים שלהם, אבל מרגישים פה פליטים, כי המקום הזה לא מחבק אותם ולא מרגיש להם בית. והתלישות הזאת, למרות שהדברים השתנו, לא באמת השתנתה.
"יש פליטים שעוד חיים במחנות פליטים שמצבם רע מאוד. אקונומית הם בתחתית הסולם האנושי, ואף אחד לא מוצא להם פתרון. אז יש בהצגה את התחושה הזאת של פליט בתוך המולדת שלו, אדם שלא רוצה לשנוא אף אחד, אבל שונא את המצב שלו. יש גם שיר בהצגה שבו העציר אומר לסוהר, 'אני לא שונא אותך, אני שונא את המצב'".
מירה עוואד, צילום: ויקטור מופר
ההצגה מביאה גם את המורכבות שמייצג דרוויש
"כן. יש בהצגה עוד שיר מאוד משמעותי שנקרא 'ריטה והרובה', שהוא כתב על רומן שהיה לו עם אשה יהודייה, וזה שיר אהבה לכל דבר, שיר מקסים שמתאר את האהובה בצורות הכי יפות. אבל המשפט שחוזר בין הבתים הוא 'בין עיניי לבין ריטה יש רובה', והמשפט הזה בא להגיד שכל מערכת היחסים הזאת כל הזמן מאוימת על ידי המצב הזה, שהוא והיא באים מרקעים שונים במקום שלא מקבל את זה כל כך. גם את זה הכנסנו להצגה, ועינת משחקת את הדמות הזאת של האשה היהודייה שיש לה סיפור אהבה אתו.
"יצא לי להתעסק עם דרוויש הרבה בשנתיים האחרונות. עשיתי גם מוזיקה לסרט דוקומנטרי שעשו עליו, והאיש הזה גם מפריך הרבה דברים. עם הזמן הוא נהיה סוג של סמל של הפלסטיני הפליט, ולפעמים הוא בא בסוף היום ומפריך את הסמליות של הדברים ואומר, 'אני כתבתי שיר מאוד קטן על אמא שלי, לא על מולדת או על געגוע למולדת', אבל הרבה מהשירים שלו גדלו לממדים של סמלים לאומיים, לפעמים בעל כורחו של המשורר עצמו. אבל זו תופעה מוכרת בזמן ובמיקום ובמצב כזה. אז אנחנו מנסים להביא גם את הצד האישי והאנושי שיש בזרות ובפליטות הזאת, ומצד שני, כמובן, ההתאהבות בלכאורה, האויבת".
"עיניים", צילום: רדי רובינשטיין
"אני לא מוכנה שידחפו אותי לשוליים"
לאיזה סגנון מוזיקלי לקחו אותך הטקסטים?
"הקטע הוא שאני וואן-מן-שואו על הבמה. כל צליל שיוצא – אני מוציאה, אז זה גיטרה, קצת כלי הקשה, חליל, ואני כמובן שרה, אז המוזיקה מאוד אורגנית, וקורית מתוך המצב. כשלקחתי את השירים של דרוויש היה בזה קצת אתגר כי השירים החשובים של דרוויש כבר הולחנו בעבר על ידי זמר ומלחין לבנוני שנקרא מרסל חליפה, שהלחין בשנות השמונים את רוב השירים של דרוויש, והלחנים האלה מאוד מפורסמים, אבל היה לי ברור שאי אפשר להשתמש בלחנים המקוריים. הם יפים מאוד, אבל לא תיאטרליים, הם לא יכולים להשתלב בתוך הסצנות, והתנאי שלי לעשות את המוזיקה היה שאני אלחין מחדש את השירים.
"לא ידעתי איך נורמן יקבל את זה, כי זה כמו שיגידו לך להלחין מחדש את 'שמרי נפשך'. ייקח לך שתי שניות עד שתקבלי את זה. יש בזה איזה קושי. אבל נורמן, למזלי, יותר משוגע ממני, והוא הסכים, ובעצם הלחנתי את השירים לפי מה שקורה על הבמה. אם, נגיד, עבדו על הסצנה שבה שופכים מול פניו של דרוויש את הקפה שאמא שלו הביאה לו לבית הסוהר, אז במקום להיות שיר ערגה, השיר נהפך לשיר צעקה, כמו צעקה של ילד קטן שצורח שהוא מתגעגע לאמא, לא כמו מישהו שנזכר ועורג ללחם ולקפה של אמא. אז האופי של הדברים הושפע כל הזמן ממה שקורה על הבמה.
"זה היה אתגר, אנחנו מופיעים בדרך כלל ביפו והקהל מעורב, יהודים וערבים, ולא ידעתי איך קהל פלסטיני שמכיר את השירים האלה יקבל את השירים בלחנים החדשים, ולשמחתי ולהפתעתי זה התקבל מאוד באהבה".
מירה עוואד, צילום: דניאל צ'צ'יק
את מגלמת בחייך שלך את הקונפליקט הזה של ערביה ישראלית, ששייכת לא לפה ולא לשם. איפה את בתוך הסיפור הזה שאתם מביאים אל הבמה?
"אני בתוך הסיפור הזה גם סוג של פליטה בתוך המולדת שלי. לא בכדי אני מלחינה את הדברים האלה עם המון תשוקה להגיד אותם. לצערי הרב אני חושבת שבזה אני כן מייצגת את המיליון וחצי איש שחיים פה. אני מרגישה שאני מפה, הבית שלנו יושב בגליל על אדמות ששייכות לנו דורות על דורות, ובכל זאת אנחנו מרגישים פה כאילו פליטים, וזו הזיה. זה מצב מאוד מאוד מוזר.
"אנחנו נמצאים במקום שנהיה מדינה אחרת, שלא כל כך רוצה לקבל אותנו, או לכלול אותנו, ולא כל כך רוצה שנהיה חלק מהעשייה ומההווי שלה, אז יש תחושה של להיות בתוך המקום אבל מחוצה לו.
"אני אישית מאוד נלחמת בדחיפה הזאת לשוליים. אני לא מוכנה שידחפו אותי לשוליים, ולא את המגזר שלי, ואני בעד להתערות ולעשות ולהצליח בלוול הישראלי הלאומי, ולהוכיח את עצמנו, ואני מעודדת את זה ומנסה לעשות את זה בעצמי, אבל מצד שני יש את הכאב של חוסר ההכרה בהיסטוריה, חוסר ההכרה במה שקרה ועדיין קורה לפלסטינים, טאטוא סיסטמטי מתחת לשטיח של סיפור של עם שלם שכאילו לא היה, הכחשה של מה שהיה, ואין תהליך של החלמה, כי הפצע עוד פתוח וחופרים בו כל הזמן, ואני חושבת שהגיע כבר הזמן שהמדינה הזאת תיקח אחריות על מה שקרה, ותתנצל.
"לדעתי הכרה היא הדבר הכי חשוב שאדם רוצה בחיים. יותר משהוא רוצה כסף, או זכויות או אדמות, בסופו של דבר אנשים רוצים הכרה. הכרה בקיום שלהם, בסבל שלהם, בטראומה שלהם, ועד שהם לא מקבלים אותה הם לא נחים, ומי כמו העם היהודי אמור להבין את זה".
"אנחנו מתים על הנראות של האלימות"
הלוואי שהדברים היו יכולים להיסגר ככה, בין שתינו, בפורום הזה, אבל כמו שפעם הייתי ילדה שהייתה בטוחה שיום אחד שני העמים האחים האלה יחיו בשלום, היום אני הולכת ומתייאשת כשאני רואה את הקיצוניות הגדלה, ואת אותם אנשים שהולכים ומתרבים בשני הצדדים, שלא יסתפקו בקיום שקט אחד ליד השני
"החלקים האלה, הקיצוניים, לא רוצים את זה, אין כל ספק, אבל לדעתי הם עושים יותר רעש ממה שהם. אני עדיין לא חושבת שזה הרוב. אני חושבת שהרוב הוא אילם, והוא כן רוצה לפתור את העניינים, גם דרך פשרות. הבעיה שאנחנו מנוהלים על ידי קולות אחרים, אלימים יותר, ולכן הם גם נשמעים יותר. האנשים העדינים, שרוצים לחיות בשקט, לא נשמעים. זה טבע הדברים.
"אני כל הזמן אומרת לאחרונה שזה לא קשור באופטימיות או פסימיות, אני פשוט ריאלית, ואף אחד לא ישכנע אותי שהסכסוך הזה, שהוא כולה בן שבעים שנה, הוא בלתי ניתן לפתרון. אחרי שאני מסתכלת על דברים שקרו באירופה, מישהו פעם היה מאמין שהיא תתאחד? אם היית אומרת פעם שבאירופה אפשר יהיה לנהוג ממדינה למדינה, או שיהיה בה אותו מטבע, היו צוחקים לך בפרצוף. ותראי כמה מאות מיליונים של אנשים מתו שם.
"אז בלי להמעיט בערך הסכסוך שלנו, שאף אחד לא ישקר לי את השקר הגס הזה, שאי אפשר לפתור אותו. ובינתיים אנחנו שבויים בשקר הזה, קונים אותו ומאמינים בו, כי יש הרבה יותר יחסי ציבור לצד שאומר שזה לא אפשרי, מאשר לצד שאומר שזה אפשרי. את יודעת למה? כי אנשים מחובקים זה לא פוטוגני. אין מה לצלם אנשים מחובקים, שאתה לא יודע מי מהם יהודי ומי מהם ערבי. אין שם קונפליקט. אז מה יש ביוטיוב? אנשים שרוצחים אחד את השני, שעורפים ראשים. זה יותר פוטוגני. אנשים מתים על זה. כמה שהם רוצים לסרב לזה, ככה הם מתים לראות את זה. הם כועסים, למה היוטיוב הוריד את עריפת הראשים.
"אנחנו מתים על הנראות של האלימות. אנחנו חוגגים על זה במובנים הכי מעוותים של המילה. אנחנו יודעים להראות איך 'ההם' כל כך אלימים, וכולנו משתתפים בחגיגה הזאת. מתישהו נצטרך לתפוס חוכמה. גם אלה מאתנו שהם פציפיסטים שלא אוהבים אלימות, אנחנו משתפים פעולה עם האלימות בזה שאנחנו לא מבינים כלום חוץ מאלימות. אנחנו לא שומעים על אף סכסוך בעולם הזה, על אף בעיה, על אף אי צדק, אלא אם כן האלימות נכנסת לתמונה".
זה הולך לכל מקום. גם בקיץ ההוא של מחאת האוהלים אמרו שמה שחיסל את הסו-קולד מהפכה שיכלה לקרות שם, היה העובדה שזה נוהל ללא אלימות, ולכן זה לא הגיע לאימפקט משמעותי של שינוי אמיתי
"בדיוק. אף אחד לא יספר לך על חוסר הצדק שמתרחש באיזשהו מקום עד שמישהו לא מרים גרזן, אבן, רובה. אם לא הורם נשק את לא תשמעי על זה, וזה בגלל שכולנו משתפים פעולה עם האלימות.אז הנה גלשנו מההצגה לדעות שלי, אבל זה לא יעזור. נצטרך לשנות פאזה, נצטרך להתבגר, ולהבין עם מה אנחנו משתפים פעולה, ואיך בלי להתכוון אנחנו עושים יחסי ציבור לאלימות, במקום לעשות את ההפך".
"הוא לא היה איש קיצוני"
מה הייתה העמדה של דרוויש בנושא הזה?
"בארץ מאוד אהבו לקרוא לו אנטי-ישראלי ושונא יהודים, אבל האיש לא היה אנטי ושונא. היו לו חברים יהודים, הרבה מהם אינטלקטואלים, הוא התאהב בנשים יהודיות, אבל האיש דיבר על זה שזה לא יתכן שגזלתם ולקחתם וכבשתם, ומתי תגיע הכרה במה שנגרם.
"כשהוא ראה בחדשות שני חיילים מרסקים זרועות של פלסטינים עם אבנים, את זוכרת את זה? הוא כתב שיר מאוד קשה, 'צאו מהאדמות שלנו, מהדם שלנו, מהעורקים שלנו, מההיסטוריה שלנו, צאו!'. אז היה כעס, אבל אף פעם לא הייתה אף מילה שקוראת לרצוח יהודים, להעיף יהודים, לפוצץ יהודים, לעשות בהם לינצ'. הוא לא היה איש קיצוני".
ובחזרה לפריים הקטן שבו אנחנו מתפקדות, איפה עוד אפשר למצוא אותך לאחרונה מבחינה מוזיקלית?
"לאחרונה הוצאתי פסקול של הסרט הדוקומנטרי על דרוויש ובו חלק משירי ההצגה וגם מוזיקה אינסטרומנטלית שכתבתי לסרט, בעיבודים והפקה של שי אלון, שנקרא 'write down', 'תרשום'. ואני מקליטה עכשיו אלבום חדש שאני כותבת, באנגלית ועברית, כרגיל, אז שירים חדשים ייצאו לדרך השנה נראה לי".
"עיניים" תעלה ביום שלישי, 20 בינואר 2015 ב-21:00 בתיאטרון יפו. לרכישת כרטיסים: 03-5185563.