בשנת 2009 הוציאה דניאלה ספקטור את אלבום הבכורה שלה והצליחה, בתוך הקושי הגדול שמציבה המציאות המוזיקלית היום מול אמנים חדשים, להפוך לאחד השמות הבולטים והמעניינים ביצירה המוזיקלית הישראלית הצעירה.

שנתיים לאחר אותו אלבום חזרה עם אלבום שני, באנגלית, וכעת היא מוציאה את "כל הדברים היפים באמת", אלבומה השלישי, אותו כתבה, הלחינה והפיקה מוזיקלית, והשיחה איתה מוסיפה קסם ליצירה המוזיקלית שלה, ומעצימה את התחושה שניצב מולך אדם שפשוט אומר לך את האמת שלו, בלי להעמיד פנים, וביופי גדול.

אלבום שהוא מחקר פרטי

"לכבוד השנה החדשה/  אני מאחלת לך/ שתשמח שתצליח// אתה אומר שלא היית שם כשנולדתי/ איך בכלל כועסים על זה/ ומבקש למצוא אצלי/ מקום שקט יותר/ לעצמי אין לי מקום כזה"("לוויתן", מילים ולחן: דניאלה ספקטור)

מילות השירים באלבום החדש של ספקטור מציירות ציר של ניסיונות להיאחז בזיכרון ובדברים שאינם שלך יותר, ומן הצד השני, הבנה בצורך להרפות מן הדברים.

שירים כמו 'היזהר' ("אל תשלח ידך למשוך במעילו/ של מי שרק עבר אבל מזמן נסע מפה/ ולא שב"), "אגם קפוא" ("אני יודעת/ שכל מה שנעשה נשאר/ במים הקפואים/ אז אל תבוא אלי/ ותבקש את מה שכבר/ מזמן אינו שלי"), או "אברהם" ("אברהם/ אל תיגע בילד הזה/ הוא לא שייך/ אתה לא רואה/ אין זמן/ אל תלך שבי אחרי/ עמוד עשן/ סיפור ישן/ תתעורר"), וכמובן, "לוויתן", המביא סיפור של יחסים בין בת לאביה, ו"באונקולוגית", העוסק גם באמה, מביאים תמונה חשופה ואישית שפחות אפיינה את העשייה הקודמת של ספקטור.

"זה מדויק", מגיבה ספקטור על התחושה שנוצרה בי מקריאת המילים. "למעשה, הגיע איזה רגע אחרי האלבום הראשון, פרקתי מעצמי הרבה מאוד שירים, ונוצר מקום, התחילה כתיבה חדשה. מצד אחד עולים שירים שפתאום זה, 'אה, זה שיר על אבא שלי', והנה שיר על אמא שלי, והשיר הבא כבר אומר שיש פה איזה מרחב מסוים, וביחד עם זה גם התחילו לי מחשבות מעבר למשפחה, על המדינה ועל התרבות שלנו, שנון סטופ עוסקת בזיכרון ושכחה ובשכתוב של סיפורים, אז אני אוהבת להסתכל על האלבום שלי כאיזה מחקר פרטי שלי שאני עושה".

שזו מהות הפעולה האמנותית, בתכלס

"נכון. אז יש פה גם את ההיאחזות בזיכרון ומצד שני את ההפך, כי אלה הדברים שאנחנו כל הזמן נעים ביניהם בחיים. אנחנו מחליטים, 'אוקי, אני כבר לא הבת של אבא שלי, אני אדם אחר' ובודקים כל פעם מחדש את הדברים, ובארץ זה כל כך יותר חזק מבתרבויות אחרות, כי אנחנו כל הזמן נשענים על הזיכרון ועל המיתולוגיה כדי לצאת לפעולה ולהצדיק את הפעולה הזו בהווה. 'אנחנו נלחמים כי...', 'אנחנו שורדים כי...', 'אנחנו הולכים לצבא כי...'. וזה לא חייב להיות פוליטי, אגב. פוליטיקה זה רק חלק מהעניין".

כתיבה מקומית

בשיר כמו "אברהם" את  מתכתבת עם המיתולוגיות שהזכרת קודם

"זה כאילו רציונלי, אבל בכתיבה של השירים זה לא היה רציונלי. זה היה תמונות וסיפורים שעלו לי בתוך השיר, ובדיעבד אני יכולה להגיד שעלה לי מאגר הדימויים המיתולוגי שלנו, שזה הכי מתבקש, באמת, לפנות אליו".

העשור הזה מאוד מאופיין בחזרה לארון הספרים המיתולוגיים שלנו. אני בכלל לא מדברת על חזרה בתשובה אלא על הנהירה שיש ללמידה במקומות כמו עלמא, או בית אביחי, כל הזמן יש תחושה שאנשים מרגישים צורך מאוד גדול לחזור לשורשים יהודים/ישראליים. גם את שם?

"אני למדתי באופן עצמאי, ולמדתי קצת באוניברסיטה, תרבות המערב, ובאמת למדתי קצת בעלמא, עם אגי משעול, אבל לא צריך ללכת וללמוד באופן יזום. זה משהו שהוא זורם במים ובאוכל של כל מי שגדל פה. מספיק שאת אומרת את השם 'אברהם' ואוטומטית נכנס לכל מה שתדברי עליו, באופן סמוי או לא סמוי, כל מה שקשור בעקדת יצחק, ויש לזה כוח אדיר".

את יודעת, יש משהו מעניין בחיפוש הזה, כי הוא כל כך שונה מהחיפוש שאפיין את בני הדור שלי, המוזיקאים של שנות התשעים, שיותר הסתכלנו החוצה, על אנגליה, וחיפשנו שם, מאשר לחזור פנימה ואחורה אל המיתולוגיה העברית

"זה קטע שאת אומרת את זה. בלי קשר למה שאנחנו מדברות עליו עכשיו, אתמול נסענו באוטו, ועשינו לעצמנו פלייליסט ענק של שנות התשעים, והקשבנו, ובאמת יש משהו נורא בריטי בסאונד של הפלייליסט הזה. אני לא יכולה לדבר בשם הדור, אבל ברמה האישית שלי, מאז שאני מכירה את עצמי אני בחיפוש של זהות. אני יכולה להגיד שאני תמיד נמנעת מהנישה של הטייטל היהודי, הוא צר מדי בשבילי, אבל את צודקת, וגם האלבום הזה מתחבר באמת לשורשים, ישראלים יותר מיהודים.

"יש משהו בכתיבה בארץ, שהיא מאוד מקומית, היא מאוד בנופים המקומיים, היא מאוד אישית ומאוד קונקרטית, ובאלבום הראשון שלי רק רציתי להתרחק מזה. כתבתי על הירושימה, על דוב לבן בקוטב, על כוכב, ניסיתי כמה שיותר להתרחק מזה, ובאלבום הזה דווקא אמרתי, אני רוצה להתקרב לכתיבה ישראלית, מקומית, שמדברת על משפחה ועל מקום, ועדיין לטעון את זה במשהו אותנטי שלי. אבל לא חשבתי על מה שאת אומרת, אגב, שזה באמת מצטרף לאיזה שהוא מהלך שהוא רחב יותר".

"אתה צוחק ומספר/ איך לא אהב אותך/ אבא שלך/ ובזווית אתה בודק/ אם לא חמק לך/ משהו ממנו/ אבל אתה נושא אותי / כל השנים כמו היית/ לווייתן/ ואני יונה" ("לוויתן", מילים ולחן דניאלה ספקטור)

"זה לא שניסיתי להגיד משהו לאבא שלי כמו שרציתי לדבר על היחסים שלי איתו. כל הזמן אנחנו מנסים להבין את היחסים עם ההורים שלנו", אומרת ספקטור, "אז לשים את זה בשיר זה לשים את זה בתוך תבנית  שאת יכולה דרכה להתבונן בזה, ובאמת כששמתי את זה בשיר יכולתי לראות את הכפילות המשוגעת ביחסים איתו, שזה מצד אחד אהבה ענקית וקבלה כמעט מוחלטת, ומצד שני רצון להתרחק ולהשתחרר, וזה קיים בשני השירים, גם ב'לוויתן' וגם ב'באונקולוגית'.

"אני אומרת בשירים דברים שהם אפילו ביקורת, ומספרת דברים שאין להם פתרון, אין להם סוף טוב, אבל זה קרה מעצמו כשכתבתי את השיר, והוא פשוט עטוף באיזה מין אהבה כזו גדולה. כל האלבום הזה נוגע במקומות כואבים ולא פתורים אצלי בחיים, אבל הדרך היחידה לשאת אותם ולהתמודד איתם זה פשוט לקבל אותם, עם השניות שלהם, עם הפגימות שלהם".

"אני מסתכלת מסביב על אימהות וכולן נראו לי גיבורות"

"אני ואמא באונקולוגית/ מחכים לתורה שיבוא/ היא אומרת לי/ תאמיני לי/ זה הרע מכל/ במיעוטו//(...) והיא שואלת אותי מה את חושבת/ אני שונאת כשהיא שואלת את זה/ אני אומרת לה/ שום דבר/ ונראה לי שהיא נעלבת" ("באונקולוגית", מילים ולחן דניאלה ספקטור)

נדמה שכל הציר הזה שעובר באלבום סוגר איזה מעגל גם עם העובדה שלא מזמן ילדת

"ילדתי לפני שנה וחודשיים, ואני באמת מרגישה שאני עדיין לא קלטתי איך מתמודדים עם הכל ביחד. באמת. כל יום אני מרגישה את זה. הכל זה יותר מדי. מערימות הכביסה, עד לצורך להתלבש ולהתאפר להופעה בערב, הפערים הם עדיין בלתי נתפסים בשבילי. אני מסתכלת מסביב על אימהות וכולן נראות לי גיבורות. כולן נראות לי יותר טובות ממני...

"לקראת היותך אמא את מתחילה באיזו שהיא רטרוספקטיבה על הילדות שלך ועל איך ההורים שלך היו כלפייך, ואיזו מין אמא את רוצה להיות, ומה נכון ומה לא נכון, ואת בוחנת את זה מול מה שחווית, ואז יוצאת הילדה ומתחילה המציאות, וזה משהו אחר לגמרי. בנוסף על כל זה, את פתאום פוגשת את ההורים שלך באופן אחר לגמרי. הדבר שהיה לי הכי חזק זה שאבא שלי עשה יד אחת עם הבת שלי נגדי".

לא אמרת שהיא בת שנה וחודשיים?...

"נכון, אבל היא ממזרה חבל על הזמן... וביחד הם הולכים לאכול עוגת שוקולד בלי שאני רואה. אני הפכתי להיות הסמכות ההורית מולם, ואני כל כך נעלבתי מזה! זה קורה בבת אחת, ביום אחד".

כשאני ילדתי סיפרה לי חברה מוזיקאית שעוד מעט אני אגלה שלילדה מאוד קשה לקבל את הרגעים שבהם אני אגש לגיטרה, כי זה כאילו לוקח אותי ממנה. גם את חווה את זה?

"אני לא יצרתי מאז שילדתי. שנה וחודשיים הייתי עסוקה באימהות, ואז כשיצאתי חזרה לעולם היה לי להוציא את האלבום. הקלטתי אותו בשנתיים שקדמו ללידה וההיריון בעצם סגר את העבודה על האלבום וסיים אותה. אז יצאתי ישר לפרומו ולהופעות. זה פחות יצירה. אז אני עוד לא חווה את העניין של היצירה. אני גם כמעט לא מנגנת בבית. אין לי זמן לזה. אני רק מגיעה לחזרות עם ההרכב ולהופעות.

"יש משהו טוב שהרגשתי מהרגע הראשון שחזרתי להופיע וזה שבגלל שאין לי יותר מדי זמן להתכונן, אז אין גם זמן לדפוק את השכל, וכל הפרופורציות הן, 'יאללה, תעלי תעשי'. זה מאוד מאוד חזק. גם אם קורים דברים, ועכשיו הייתי ב'צוללת' והייתי חולה והשתנקתי באמצע שיר, וזה בסדר. יש משהו במערכת שהוא הרבה יותר מקבל את זה, ואז זה גם עובר הרבה יותר טוב בהופעה. את פחות מביאה דרמות רגשיות כאלה".




דניאלה ספקטור (צילום: זוהר ראלט, עטיפת האלבום - כל הדברים היפים באמת)




דניאלה ספקטור, "כל הדברים היפים באמת" (היי פידליטי). האלבום בבנדקאמפ

דניאלה ספקטור תופיע ב-24 בינואר 2015 בפאב "הפרה" בשבי ציון, ב-27 בינואר בפאב "שאנן" בחיפה, וב-18 בפברואר ב-20:30 במופע חגיגי לרגל צאת האלבום החדש בבארבי תל אביב.