לאחר שנים רבות כמנהלו האמנותי של  תיאטרון "מלנקי", פוגש הבמאי איגור ברזין את תלמידי "גודמן – בית הספר למשחק בנגב", כדי להעלות את הדרמה "האחרונים", מחזה שכתב מקסים גורקי ב-1908.

הסוף של הציביליזציה המערבית

"זה מחזה שנכתב ב-1908", מספר ברזין, "ברוסיה, בתקופה מאוד מסוימת, בין שתי המהפכות, הראשונה שבהן הייתה ב-1905 והשנייה ב-1917, שהייתה מהפכה שהפכה, בעצם, את כל העולם, ומה שמצחיק זה שמבחינתי רוסיה היא גם עכשיו בתקופה הזו. זו תקופה שכל מי שהיו למעלה כבר עייפים, וכל מי שלמטה פשוט עדיין לא מספיק חזקים כדי לקחת את השלטון, אבל כולם כבר מריחים את הסוף של התקופה, מרגישים שמשהו מסתיים, ואף אחד לא יכול להבין מה עומד לבוא במקום זה.

"אני מרגיש שככה זה בכל העולם היום. אנחנו עכשיו בנקודה מסוימת של ההיסטוריה שמבחינתי זו נקודה של הסוף של הציביליזציה המערבית. עוד מעט יגיעו ברברים ויהרסו את הכל, ובגלל זה, למרות שהעלילה מתרחשת ברוסיה, הפכתי את זה לעולם המודרני, להיום, כי זה פחות או יותר מה שקורה בכל העולם. אני חושב שה-11 בספטמבר 2001 היה הרגע שבו כולם הבינו שהעולם כבר לא יהיה כמו שהוא היה, ובשבילי, לפחות, זה סימן שהציביליזציה המערבית קרובה לסיום. שהיא חלשה, שאין לה כוח להתנגד מול הברברים".

מהו סיפור המסגרת של "האחרונים"?

"העלילה בעצם פשוטה מאוד. זו דרמה פסיכולוגית שמספרת על התרסקות של משפחה. דרך ההתרסקות של המשפחה רואה גורקי את ההתרסקות של החברה, כלומר, דרך המיקרוקוסמוס הוא רואה את המקרוקוסמוס. המשפחה היא זוג עם חמישה ילדים, כשהאירוע המקדים והטריגר לסיפור ההצגה זה שטרוריסטים, מהפכנים, יורים באבי המשפחה, איוון, רב ניצב במשטרה בעירו, שידוע כאדם מאוד אכזרי, חסר מוסר ועכבות, אדם בלי מחשבה, רק עם תשוקות וחושים, ואיש משפחה גרוע מאוד.

"הכל היה בסדר, יחסית, עד שירו בו, וברגע הירייה ההתנהגות שלו הייתה של פחדן. הוא ברח משם, זרקו אותו מהמשטרה, כל העיתונים התמלאו בסיפור הזה והוא ברח מהבית לשבועיים. הילדים התפצלו בעמדותיהם בין האבא לאמא, קונפליקטים צפים במשפחה, שהתפצלה להמון משולשים, האמא ושני הילדים הקטנים שהיו יותר בצד שלה, האבא עם שני הגדולים שהיו בצד שלו, והמשפחה מתחילה להתפורר ולהתדרדר.

"אחיו של בעל המשפחה נפטר בסוף והבן הקטן הופך, כנראה, לאלכוהוליסט, הבת הקטנה שרוצים לחתן אותה עם גבר זקן וסוטה הופכת לזונה, ובמשפחה של שלושה דורות הקטנים הם האחרונים, שעוד לא התחילו לחיות אבל הם כבר מתים, ומצד שני, גם כל אנשי המשפחה הם האחרונים של הציוויליזציה המערבית".

הרלוונטיות של המחזה, מבחינתך, היא הקו שמתחיל מה-11 בספטמבר, ומגיע עד לדאעש?

"כן, בדיוק. זה מצד אחד. מצד שני, החברה היא חלשה מאוד והיחסים בפנים הם רקובים לחלוטין. מה שקורה עכשיו בארץ, כל הסקנדלים האלה עם ניצבי המשטרה, למשל, כל הסקנדלים שקשורים עכשיו לפוליטיקה, לפרוטקציה, לשוחד, על זה בעצם המחזה.

"הגיבור הראשי שם הוא ניצב במשטרה, והוא מושחת לחלוטין, הכל אפשר לקנות בכסף בעולם שלו, ומבחינתי גם בעולם שלנו. כל מה שקורה לאולמרט, בחירות כל שנתיים, אנשים לא מאמינים בכלום ובאף אחד עכשיו, אין מנהיג, בקיצור, כל מה שקורה ב-14 השנים האחרונות, מהרגע שהמאה העשרים ואחת התחילה, זה ממש דומה, מבחינתי, למה שהיה בתחילת המאה העשרים. אמנם ברוסיה, אבל מבחינתי בכל העולם.

"בגלל זה יש במחזה משהו שמאוד מזכיר את העולם של היום. כשאנחנו קראנו עם השחקנים את הטקסט בפעם הראשונה הם כולם אמרו, 'וואו, כאילו זה לא רוסיה לפני מאה שנים אלא העולם שלנו היום'".



האחרונים (תמונת יח"צ)




"כשהתחלתי לעבוד עם ישראלים נזכרתי כל הזמן בפליני"

העבודה מול תלמידי בית ספר למשחק, פרחי משחק, שמצד אחד הם עדיין בוסר ומצד שני בוודאי מביאים משהו חדש, שונה מזו שאתה חווה עם שחקנים בשלים?

"זה מובן. גם כי יש פה הגדרות מאוד מסוימות של תפקידים של אנשים מבוגרים שאנשים צעירים צריכים לשחק אותם, וגם כי באופן מסוים הרבה יותר מעניין וטוב לעבוד דווקא עם שחקנים שהם בתחילת הדרך שלהם ויש להם דרייב מאוד חזק. החוויה שלי איתם מאוד טובה. הם מאוד פתוחים, הם שומעים מה שאני רוצה ולפעמים אני רוצה משהו שהוא לא טיפוסי לבית ספר למשחק בארץ, כי האסכולה שלי היא מאוד אחרת".

במה?

"אני מלמד אותם יותר לחשוב, כי להרגיש, לא צריך ללמד ישראלים. ברוסיה זה דווקא שונה לחלוטין. שם השחקן תמיד חושב יותר, וכדי להוציא ממנו איזה רגש אתה צריך פשוט להרוג אותו... בארץ זה הפוך לחלוטין. אם אתה אומר לשחקן, 'תבכה פה', אז עוד רגע הוא בוכה, וכשאתה אומר לו 'תכעס פה', הוא כועס ככה שאתה באמת מפחד... זה המון שמש פה, ישראלים הם כמו איטלקים. כשהתחלתי לעבוד עם ישראלים נזכרתי כל הזמן בפליני, את יודעת, הסרטים האלה...

"אז מבחינתי מה שחשוב יותר זה ללמד אותם דווקא לכוון את הרגש. זה כמו כשאתה נוהג ואתה יודע שיש לך גז וברקס וימינה ושמאלה, ולפני שאתה עושה אתה צריך לדעת מה אתה עושה, זו בעצם שיטת סטניסלבסקי. אני מנסה ללמד אותם להיות אחראים על מה שהם עושים, ולדעת בדיוק מה הם עושים".

"יש פה כל כדי שיהיה פה תיאטרון מאוד מעניין"

 אחרי כל כך הרבה שנים שביימת גם ברוסיה וגם בארץ, בניהול האמנותי ארוך השנים של תיאטרון "מלנקי", שגם הוא פרויקט של יוצרים רוסיים, איך באמת אתה רואה את התיאטרון ואת עולם המשחק בארץ?

"השחקנים פה מאוד מוכשרים, מאוד מוכשרים באמת,  יש להם טבע מאוד עשיר, מאוד חם, מאוד פנוי. כי ברוסיה זו היתה מדינה לא דמוקרטית, לפחות בתקופה שאני הייתי שם, 35 שנים, ואני הרגשתי שאנחנו אבודים ועבדים של המדינה, ופה זה משהו אחר. אז אני חושב שיש פה הכל כדי שיהיה פה תיאטרון מאוד מעניין, מאוד רגשי, מאוד חזק. זה בעצם מה שיש לי להגיד".

אני חוויתי את האחרות שאתה מביא, מבחינה אמנותית, כשנכחתי בהצגה "הגולם" של תיאטרון "מלנקי"

"המסגרת שעבדתי בה במשך המון שנים זו מסגרת של תיאטרון חופשי, 'פרינג', כמו שקוראים לזה פה. זו מסגרת שהיא מצד אחד מאוד מגבילה, כי אין לך כסף ויש לך מעט קהל, אבל מצד שני אתה חופשי לחלוטין. אין אף אחד מעליך, אתה מחליט מה אתה רוצה, באיזה רגע ועם מי.  ובגלל זה כל הזמן ניסיתי שם משהו אחר, ז'אנר אחר, צורה אחרת, וככה התפתחתי בעצם.

"עכשיו אני בתנאים אחרים לחלוטין. א. זה בית ספר, ב. יש שם מנהל אמנותי, הוא מזמין, ובכוונה לקחתי את הדבר הזה כי מבחינתי זה סוג של מחזות שהם ריאליזם פסיכולוגי, וזה משהו שכל שחקן צריך לעבור, ואחר כך הוא יכול כבר לשחק כל דבר. אז זה נשמע מאוד לא דומה למה שעשיתי ב'מלנקי', אבל אני חושב שזה מחזה מעניין, עם המון רגשות, המון אירועים, עלילה מאוד מעניינת, ומשהו שמאוד מתחבר לעולם של היום".

גירעון לא נורמלי

במה זה שונה ממה שעשית ב"מלנקי"? מה הייתה שם האג'נדה האמנותית?

"ב'מלנקי' התעסקתי במיוחד בטקסטים קלאסיים, כי מבחינתי בטקסט קלאסי יש איזו שהיא חוכמה שמעבירים מדור לדור. יש שם שאלות ותשובות שאנחנו חייבים להבין. כמו שאנשים דתיים קוראים תמיד את התורה כדי להבין איזה שהוא מסר שמעבירים מלמעלה למטה, אז לאנשים לא דתיים יש קלאסיקה, ששם יש את כל הסודות, שם יש את כל המידע, אז במיוחד התעסקתי בזה בשביל להבין מה זה בנאדם. מעין מעבדה פרטית שלי, כדי להבין מי אני, מה אני, לאן אני צריך ללכת ומה אני צריך לעשות".

לאחרונה שומעים על קשיים שחווה תיאטרון "מלנקי", איפה אתה בכל הסיפור הזה?

"אני התפטרתי לפני חודש, ובא מישהו אחר שהחליף אותי, קשה לענות בקיצור על השאלה הזו. הקשיים שעובר התיאטרון קשורים בכך שמשרד האוצר ומנהל התרבות האשימו אותנו, כביכול, בפעולה לא חוקית שכאילו אנחנו עשינו, ואנחנו קיבלנו קנס לא נורמלי, ובגלל זה יש עכשיו גירעון לא נורמלי בתיאטרון, שהוא תיאטרון קטן מאוד, האולם שהופעתי בו זה שישים איש מקסימום.

"תכלס אני יכול להגיד לך שהיחס של המדינה לתרבות ולגופים כמונו הוא לחלוטין לא נכון, כי אם אתה שופט גוף לא מסחרי בחוקים של תיאטרון מסחרי, אתה מראש מכניס אותי, בעצם, לפינה. אבל כל הקריטריונים של מנהל התרבות הם זהים, והם לפי המספרים ולא לפי התוכן או האיכות, וככה הגענו ב'מלנקי' למצב שאנחנו באמת לא יכולים יותר. אני הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר להמשיך ועכשיו בא בנאדם חדש, ואם הוא יפתור את הבעיה ויכוון את התיאטרון בכיוון אחר, יכול להיות שזה יסתדר".

ההצגה תעלה בתאריכים 28 בפברואר – 3 במרץ , 10-7 במרץ 2015 בימי חול ובמוצאי שבת  ב-20:30 ובימי שישי ב-14:00 בבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע. לרכישת כרטיסים בטל': 08-6464940.