יום המשפחה שמצוין החודש מוצא את ביטויו גם באירועים תרבותיים, כמו זה שיזמה עמותת הכוריאוגרפים, המביאה לקהל סדרת אירועי מחול ששמה במרכז את הזוגיות, באמצעות מופעים שנוצרו בידי זוגות יוצרים, או כאלה שמופיעים בהם זוגות רקדנים.

בין האירועים - שיתרחשו בתאריכים 21-12 בפברואר במחסן 2 -  המיועדים, ברובם, לקהל הבוגר, בולט "הריקוד של סינדרלה", אירוע לילדים בני ארבע ומעלה ולמשפחה כולה, שיצרו הכוריאוגרפית והרקדנית נימה יעקובי, ובעלה המוזיקאי ישראל ברייט, לפי המוזיקה לבלט "סינדרלה" מאת סרגיי פרוקופייב, בהשתתפות יעקובי עצמה ולצדה אורון דהן, בריקוד ובנגינה בפסנתר.

מקסימום להתחתן

"הריקוד של סינדרלה" הוא גלגול חדש, יחסית, של שיתוף הפעולה הראשון מתוך נוספים שבאו בעקבותיו, בין יעקובי וברייט. המופע נוצר, במקור, בשנת 2006 כעבודה לפסטיבל חיפה, וזוכה כעת לגרסה שונה לחלוטין, הכוללת מחול, מוזיקה ותיאטרון בובות.

עם הבעייתיות של סיפור סינדרלה נפגשתי כשרציתי לגדל, באופן טבעי, את בתי הקטנה, על אותם סיפורים שגידלו אותי. מעמוד לעמוד קלטתי עד כמה אני מזינה אותה תוך כדי סיפור בנרטיב שמכוון אותה לשאוף, מקסימום, להתחתן עם איזה גבר עשיר ולהיות אשתו היפה, או לחפש גבר שיציל אותה מעצמה ומנסיבות חייה, מה שהוביל אותי להתבונן, פתאום, באור חדש ולא נעים במיוחד, גם על הנרטיב שכתבתי אני לעצמי עד לאותו זמן.
את התחושה הזו חוותה, כנראה, גם יעקובי עצמה, שתרמה לסיפור גרסה סינדרלית משלה, ישראלית ועדכנית.

"החיבור הראשוני שלי היה עם המוזיקה המדהימה של פרוקופייב, מוזיקה מודרנית, מרגשת, פרוקופייב במיטבו. הוא פשוט אדיר, לא מפסיקה להתרגש מהמוזיקה, גם היום", מספרת יעקובי, "ואז אמרתי, יאללה נעשה אגדה, אגדה ידועה, האגדה הכי ידועה, וישבתי עם הטקסט, והזדעזעתי".

אני מבינה מזה שאין לך בנות...

"לא. יש לי בנים. דרך הבן שלי נחשפתי לאגדות אחרות אבל זה כבר סיפור נפרד. לסיפור סינדרלה נחשפתי דרך ההחלטה של לעשות סינדרלה, וזה היה, 'איזה יופי, סינדרלה... אוי ואבוי, זה לא יופי כל כך ...'. שני דברים הפריעו לי שם: הראשון זה הפסיביות שלה והמסרים הסמויים, והשני זה הצד הנורא לא פמיניסטי של שאיפה לגבר שיבוא ויציל אותה מהמסכנות שלה. זה קיים בתרבות שלנו, זה ארכיטיפי, זה נמצא גם ב'אשה יפה', ובתכניות ריאליטי, בהרבה מקומות, אבל אפשר להתווכח עם זה.

"יש ספר ובו 700 גרסאות מכל העולם לסיפור הזה, כשכל גרסה משקפת את התרבות של אותה מדינה. אם זה הנעל האדומה בצרפת, או הנעל הקטנה בסין, או פיה שהיא עץ, פיה שהיא ציפור, פיה שהיא דג, ביפן, הסיפורים נורא שונים מארץ לארץ, אבל אין שום סינדרלה ישראלית, ככה שבעצם כשנכנסנו לעבודה הזו המצאנו גרסה של סינדרלה ישראלית".



הריקוד של סינדרלה (צילום: רותה)

מנקים ביחד את הנצנצים

מה שונה בנרטיב החדש שלה?

"בנרטיב החדש היא לא יושבת ובוכה אלא כל הזמן מדמיינת ורוקדת. נגיד, לא לקחו אותה לנשף, אז היא עושה לעצמה נשף משלה ומדמיינת אותו. מה שעוד היא עושה זה להשתמש בכוח שלה, שזה הריקוד. הנסיך נכבש בקסמה לא בגלל שהיא יפה אלא בגלל הריקוד שלה ובגלל התעוזה.

"הנעל, למשל, לא נופלת לה במקרה, אלא היא מורידה אותה בכוונה כדי שלא ישיג אותה כל כך בקלות אלא יתאמץ וישתדל ויידע להעריך אותה, כך שזה איזה צעד שהיא עושה כדי לכבוש אותו, ולא צעד שלו כדי לכבוש אותה. כשהם מתאהבים, הם מפזרים מין נצנצים כאלה על כל הבמה, ובסוף הם מטאטאים את הנצנצים תוך כדי ריקוד מהבמה, כשזאת בעצם פסגת השאיפות של סינדרלה החדשה, השאיפה השוויונית, שבה הם מנקים ביחד.

"אני חושבת שזה די פסגת השאיפות של הרבה נשים כרגע בעולם, וזה לגמרי לגיטימי שזה האימג' שילדים יראו. יש עוד דבר, שהסיפור של סינדרלה תמיד נגמר ב'והם חיו באושר ובעושר', ובעצם השוויוניות פה היא גם בחיים, לא רק בהתאהבות. האימג' הזה של מנקים יחד את הבית נראה לנו נכון לסינדרלה".

הוא נכון גם בסיפור של הזוגיות שלך ושל ישראל?

"אנחנו משתדלים... אני בהחלט בפסגת השאיפות שלי. אצלנו זה יותר חלוקת תפקידים, שזה בסדר. זה לא שאני חושבת שצריך לעשות הכל יחד".

ברור שלא. גם אצל זוגות של גברים או נשים שחיים ביחד יש חלוקת תפקידים. זה לא ששניים מנקים תמיד יחד

"אבל לנקות בריקוד זה נורא נחמד...  זה משהו שהילדים שלי אומרים לי, וגם אני מרגישה, שכשאני מנקה אני עושה הכל כזה באנרגיה, אני מנקה מהר, בשמחה, וקצת רוקדת את זה. עוד דבר שהכנסתי לעבודה זה את החלום שלי כילדה להיות רקדנית ואני מרגישה שהילדים יוצאים מהמופע הזה בתחושה של הגשמת חלום.

"הם מזדהים עם הגשמת החלום של סינדרלה, ויוצאים בתחושה שבעצם כל אחד יכול להגשים את החלום שלו, לא בגלל מזל, אלא בגלל עבודה קשה, אבל עבודה בשמחה, בהנאה, תוך כדי ריקוד. אני ממש מרגישה שהעיניים שלהם מבריקות, והם ניגשים אלינו ומחבקים אותנו, כאילו משהו נגע בהם בתחושה שאפשר לחלום ואפשר להגיע בעצמנו לחלומות שלנו".


הריקוד של סינדרלה (צילום: גדי דגון)

הקריין הוא המטאטא של סינדרלה

אני הבנתי בדיעבד שהנרטיב הזה של האשה שמחכה שהגבר יציל אותה או יעשה בשבילה, די ניתב אותי גם במהלך חלק מהחיים שלי. איפה נכח אפקט סינדרלה בחיים שלך?

"אני חושבת שאצלי זה היה יותר בעניין של אימג' של איזה גבר, איך ייראה הגבר הזה. אבל אני רואה איך בעולם הילדים של היום עדיין הבנות מחכות שהבנים יציעו להן חברות ולא מציעות בעצמן, כלומר זה עדיין בתרבות שלנו, חוסר השיוויוניות. אישה מחכה שיזמינו אותה, שיתחילו איתה. יש את האפקט הזה".

לפעמים גם זה חלק מהקסם של הדיאלוג בין נשים לגברים, לא?

"כן, אבל פה אצלנו יש איזה ריקוד נורא נחמד שבאמת כל אחד מביא בו את היכולות שלו, ומהמקום הזה נפגשים. זה לא 'תשתקי ותהיי יפה'. אצלנו זה אני זה אני, אתה זה אתה, ואנחנו נפגשים ומוצאים שפה משותפת.  כל אחד עם העולם שלו, הוא עם המוזיקה שלו וכל מה שהוא עושה, ולי יש את העולם שלי, ואנחנו נפגשים.

"מה שמפריע לי בסיפור הזה זה 'תהיי יפה ותשתקי'. אני בהחלט מסכימה שיש יופי בחיזור ואולי יש משהו ארכיטיפי נכון בזה שהגבר יוזם, אבל לאשה יש את הדרכים משלה ליצור את התקשורת, ומה שאני רוצה להגיד זה שהיא לא צריכה להיות פאסיבית".

ובחזרה ל"סינדרלה", מי עושה מה ביצירה, בהתחשב בזה שהמוזיקה היא של פרוקופייב?

"ישראל, חוץ מזה שהוא מוזיקאי מאוד מאוד מאוד מוכשר, הוא גם כותב, היה לו טור ב'העיר', עכשיו הוא כותב תסריט, יש לו היסטוריה של כתיבה בנוסף להיותו מוזיקאי ובעבודה הזו הוא נכנס איתי בעצם לתהליך של יצירה כיוצר שותף וככותב.

"בעבודות שעשינו יחד אחרי העבודה הזו המוזיקה היא מוזיקה מקורית שלו, אבל פה יש סיפור וטקסט שנאמר בקריינות של עומר פרנקל שמלווה את הריקוד שלי – אני רוקדת את כל הדמויות במין סולו שבו אני מחליפה דמויות על הבמה – ושל אורון דהן, שהוא פסנתרן ורקדן ריקודים סלוניים, וזוכה העונה הראשונה של 'רוקדים עם כוכבים'. אורון מנגן חלק מהמוזיקה של פרוקופייב על הבמה, וכשמגיעים קטעי הנסיך, הוא רוקד.

"הקריין הוא בעצם המטאטא של סינדרלה, שמלווה אותה לאורך כל הסיפור, מהתחלה כשהיא רוקדת איתו, ועד הסוף שבו היא והנסיך מטאטאים את הארמון יחד.

"הגרסה הזו היא תוצאה של עבודה משותפת. אלה תהליכים שאורכים חודשים ואפילו שנים. כל עבודה זה מחקר, אנחנו חוקרים כל דבר, והעבודה נוצרת מתוך חשיבה ואימפרוביזציות ועבודה משותפת בסטודיו, זה לא שהוא ישב איפה שהוא וכתב טקסט, ואני הייתי בסטודיו. ישבנו וחקרנו ועשינו, ובסוף זה התוצאה של התהליך".

"העבודה הראשונה שעישנו יחד היתה קטסטרופה"

אין גם התערבבות של ישראל בתחום שלך? הוא לא רוקד באף אחת מהעבודות המשותפות שלכם?

"האמת שבעבודה החדשה שאנחנו עובדים עליה עשינו איזה מין חשיפה של העבודה בזמן התהליך, והוא השתתף כמנחה ורוקד קצת, ואנחנו שוקלים להכניס אותו כפרפורמר, כי הוא מדהים. הוא פשוט סופר מוכשר, מעבר לזה שהוא בן הזוג שלי..."

ובתוך כל היופי הזה שאת מספרת עליו, אין גם קונפליקטים בעבודה הזוגית? אין דברים חדשים שהעבודה המשותפת מספרת לכם על עצמכם כזוג?

"זה רק הולך ומשתבח. זה כמו יין. זה באמת התחיל כלא פשוט. שני אנשים יוצרים, מצאנו לאט לאט את הדרך. יש לנו שלושה ילדים, וככל שאנחנו ביחד זה נהיה יותר טוב".

כמה זמן אתם כבר ביחד?

(צוחקת), "יש לישראל שיר, 'את מחשבת כמה זמן כבר הסיפור הזה ממשיך' ("בדרך הביתה" – ט.ג.). עשינו המון דברים ביחד. הוא עשה את המוזיקה לעבודות שעשיתי ל'הרמת מסך', לפסטיבל עכו. העבודה הראשונה שעשינו הייתה קטסטרופה. זוועה. אני זוכרת את עצמי בוכה בסטודיו. היה נורא קשה. ואני חושבת שעם השנים אנחנו מוצאים שפה משותפת. מצאנו את הרגלי העבודה, מצאנו דרכי עבודה, כל הזמן אנחנו מתקדמים. העבודה החדשה שאנחנו עובדים עליה עכשיו לגמרי פתוחה, עם המון אימפרוביזציות, אנחנו נורא פותחים את הראש. אז גם אם יש קונפליקטים אנחנו עוברים אותם יחד. יש לנו כלים, יש לנו שפה, עברנו כבר דרך".

        הריקוד של סינדרלה (צילום: גדי דגון)


"הריקוד של סינדרלה" ' כוריאוגרפיה ועיבוד: נימה יעקובי, טקסט: ישראל ברייט, פסנתר וריקוד: אורון דהן, קריינות: עומר פרנקל, בובות: ולריה פורמן, עיצוב תפאורה ותלבושות: סיוון ויינשטיין, עיצוב תאורה: עדי שמרוני 
 
המופע, לגילאי 4 ומעלה, יעלה בשבת, 21 בפברואר 2015  ב-10:30 במחסן 2 בנמל יפו. טל': 03-9021563