ליאור לב, הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של "תיאטרון מחול ירושלים", היה אחד הרקדנים הצעירים המבטיחים בארץ. לב שגדל במסגרת "בת דור" באר שבע  הספיק ללמוד במהלך השנים ברויאל אקדמי בלונדון, עבד עם להקת סקפינו ההולנדית, ובנה לעצמו קריירה נאה ועצמאית במשך עשר שנים בשורות להקת הבלט המצוינת של שטוטגרט. לפני קצת יותר משנתיים, אחרי שהות של כ־20 שנה בחו"ל, שב לב לארץ.

מעולם לא התנתק לגמרי ובין לבין חזר לב אל בירת הנגב- עיר הולדתו לעבוד עם להקת קמע, שיתף פעולה עם פסטיבל כרמיאל, וגם לימד קורס קיץ בירושלים שבו פגש את תמרה מיאלניק שהציעה לו בצעד נדיר, לנהל את "תיאטרון מחול ירושלים" מה שגרם לו לארוז את החפצים, לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים ולחזור לכאן.

"היתה לי הרגשה שפה קורים דברים"

איך מוותרים על קריירה באירופה ובוחרים לחזור לארץ?

כשאתה יוצא החוצה משטוטגרט הסצינה היא יחסית מוגבלת. אפשרויות ההתפתחות שלך כאמן, כיוצר עצמאי הן לא מאוד גדולות. והיתה לי הרגשה בכל פעם שהגעתי לביקור התחוור לי יותר ויותר שהסצינה פה בארץ היא יותר צעירה רעננה ובועטת ומצליחה בכל העולם.

"כשכולם חשבו כמה זה נפלא לרקוד באירופה אני חשבתי בדיוק ההפך 'איזה כייף לרקוד כאן'. היתה לי הרגשה שפה קורים הדברים, שכאן אפשר לקבל הרבה מאוד השראה בעיקר מעשייה עצמאית. וגם נוספו להחלטה סיבות אישיות משפחתיות".

להקה משלך זהו משהו שתמיד חלמת  עליו?

"זו לא הייתה מחשבה שהלכתי איתה לאורך זמן, כשעבדתי כפרילאנסר נתקלתי בכל מיני קשיים תקציביים, קשיים לוגיסטים, וכל הדברים האלה הביאו אותי לחשוב שאני רוצה לעבוד בצורה קבועה יותר, לאורך זמן, ואפילו להתוות חזון אמנותי. אני לא אדם של הרפתקאות חולפות והרצון שלי בלהקה הוא משהו שהבשיל והתפתח בתוכי במשך שנים.

לב מספר שלפני שעזב את גרמניה היו לו לא מעט הצעות על הפרק, ברובן הן היו הצעות שהגיעו מתיאטרות קטנים יותר. "גרמניה היא ענקית ואם אתה עובד בסגנון מסוים אתה לא בהכרח מתאים לכל הלהקות הגדולות ואתה בטח לא מיד קופץ לנהל להקה של 60 רקדנים ומנחיל לה את שפתך האמנותית".

לב מדגיש שלמרות האסתטיקה והחינוך הניאו-קלאסי יש לו רצון למצוא לו מקום ברווח והחרות שמספקת מטריית המחול העכשווי -  תיאטרון מחול או דברים הבעתיים יותר, דברים שמשולבים במדיות חדשות שלעיתים הם על גבול האקספרימנטליים. "בגרמניה, כשאתה מתעניין בזה, אתה יכול או לעבוד כפרילאנסר או בלהקות מאוד ספציפיות, לא כל כך בבתי אופרה גדולים שהם לרוב קונסרבטיביים. מיציתי את האפשרויות שם ומהבחינה הזו לחזור לכאן ולנהל להקה בירושלים זה דבר שמאוד מאוד קסם לי".

למה אתה חושב שתמרה מיאלניק נתנה לך את הניהול של הלהקה שלה?

"זה באמת מאוד מפתיע. נדיר שמישהו שיש לו להקה 'נותן' אותה למישהו אחר. תמרה הבינה שבאתי במטרה להישאר ואחרי שהיא גיששה בין אנשים שהכירו אותי כמו דניאלה שפירא שלימדה אותי מגיל צעיר ונירה פז שהיא חברה טובה, היא החליטה שאני האדם הנכון לתפקיד".


ליאור לב (צילום: דניאל צ'צ'יק)

המקום הנכון להתבשל

אתה כבר למעלה משנתיים מנהל את תיאטרון מחול ירושלים, מה למדת?

"למדתי שבארץ, בניגוד למה שחשבתי קודם, ניהול להקה בצורה רציפה כרוך ביכולות שונות ומגוונות שלא התמודדתי איתן לפני כן. בנוסף למדתי שיש הרבה מאוד קשיים תקציביים. מצד אחד כביכול בירושלים קל יחסית להתבלט, מצד שני יש קושי להביא קהל למחול או ליצור קהל חדש. וגם להביא רקדנים שירצו לעבוד לאורך זמן בירושלים זו לא מלאכה פשוטה.

"עכשיו זה קצת משתפר ואנחנו מקבלים רקדנים מבתי ספר טובים ברחבי הארץ- מהאקדמיה בירושלים מהסדנה בגעתון מהסדנה בורטיגו כך שאני מרגיש בשנתיים האלה שבעיקר בניתי תשתיות. קשה לסכם תקופה של שנתיים בכמה משפטים אבל אני מרגיש שם טוב וחושב שזה המקום הנכון בשבילי להתבשל ולעשות את העבודה שלי".

איפה הלהקה נמצאת ולאן היא הולכת? האם מצאת איזו נוסחה?

"מבחינה אמנותית מה ש'הולך' יותר בארץ הוא מופע של ערב שלם ופחות ערב שבנוי מעבודות בודדות ולנו זה קצת בעייתי. בשנתיים הראשונות, מפאת חוסר תקציב, יצרתי בעצמי שני ערבים באורך מלא, עבודת ילדים שהתקבלה לסל תרבות אבל המטרה שלי היתה להמשיך את הקו של תיאטרון מחול ירושלים כלהקה רפרטוארית.

"זה אומר לעבוד באופן קבוע עם קבוצה של שמונה רקדנים לפחות, תקציב גבוה יותר כדי לשלם לרקדנים על מנת שאפשר יהיה לעבוד איתם יותר ימים בשבוע, להביא יותר יוצרים ליצור עבור הלהקה. אני חושש שכשמוצאים את הנוסחה קשה להשתחרר ממנה ומתחיל להיות משעמם".

להקת תיאטרון מחול ירושלים (צילום: כפיר בולוטין)

"בירושלים יש לנשמה יותר מקום להתרחב"

מה ירושלים נותנת לך?

"ירושלים נותנת לי השראה. זו עיר שהיא כל כך מורכבת מהרבה מאוד בחינות וזה באמת תורם ליצירה. היא לא כמו תל אביב שמסתחררת לתוך בילויים יציאות וחיי לילה באיזו קוליות, ירושלים לא יודעת להיות מגניבה אבל היא יודעת לתת לך להתעמק ברבדים עמוקים ומגוונים גם של עצמך. בירושלים יש לנשמה יותר מקום להתרחב ולהתעמק, להכות שורש ישר לתוך הקונפליקטים.  

"יצרתי פה לפני שנתיים עבודה בשם 'סינדרום ירושלים' שעסקה באותו איבוד שפיות זמני שאדם חווה בעיר הזו מאחר והוא לא מצליח לעמוד בעוצמות שלה. יש תופעה שאדם שמגיע לפה חושב שהוא יותר קרוב לאלוהים, שהוא משיח ועניין אותי לגעת בזה.

"בקרוב תעלה עוד יצירה שגם היא תעסוק בירושלים, ותביים אותה אשתי שירן לב. זו יצירה שהיא קופרודוקציה עם 'מוזיאון על התפר' והיא תתרחש על גג המוזיאון המאוד מיוחד הזה. זו יצירה פחות מחולית ויותר מיצגית-פולחנית מעין חוויה רב חושית. אני לא רוצה מאוד להרחיב עליה אבל היא תדבר על חוויות שבאות ממעמקים, והולכות כלפי מעלה גם פיזית וגם מנטלית רוחנית".

הבחירה במיקום לא שגרתי היא גם חלק מהאג'נדה האמנותית שלך?

"בהחלט. יש בירושלים סצינה מאוד עשירה של שימוש בלוקיישנים מיוחדים שמאתגרים ומזמינים ומפרים תהליכים חדשים, ואני חושב שהלהקה יכולה וצריכה להתפתח גם בכיוונים האלה, ולייצר הד חדש בתוך המרחב האורבני שבירושלים הוא לעולם לא שלם וקר".

מה אתה מחפש ברקדנים ככוריאוגרף?

"במקור אני בא ממקום מאוד טכני קלאסי ולכן יש לי חולשה והערכה בלתי מתפשרת לרקדנים שיש להם טכניקה קלאסית מאוד חזקה. זה לא משהו שאני יכול להשתחרר ממנו כי אני חושב שזה נותן לרקדנים בבסיס אינסוף אפשרויות גם אם על הבמה הם ידרשו רק להזיז את היד מימין לשמאל. התחושה שהם עברו כברת דרך גדולה משמעותית לתנועה, זה עושה משהו מאוד חזק לנוכחות שלהם.

"מעבר לזה אין לי העדפה כזו או אחרת אני כן אוהב רקדנים שהם פתוחים לחקירה חדשה של תנועה של חלל ושל כוריאוגרפים אבל שהם גם יודעים את מקומם.הרקדנים הישראלים מוכשרים, ועם זאת דעתניים, כך שלא תמיד קל לעבוד איתם. מצד אחד אני רוצה רקדנים שיודעים לציית וללכת גם עם כוריאוגרפיה מובנית, ומצד שני אני מחפש רקדנים ורסטיליים, שאתה יכול להשאיר אותם בסטודיו עם התחלה וסוף והם ימצאו את המהלך בעצמם".

"עבודות שהפיזיות עומדת במרכזן"
 
השבוע מעלה "תיאטרון מחול ירושלים" במרכז סוזן דלל את המופע "צעדים אחרים 2" בו משתתפים ארבעה כוריאוגרפים מובילים: נטע פולברמכר (ישראל), פרנצ'סקה הרפר (ארצות הברית), ליאת ויסבורט (הולנד) איל נחום (ישראל). במופע מביאים ארבעת היוצרים קולאז' רגעי מחול ותנועה שניזון מהשפעות עולמיות עכשוויות.  היוצרים, אשר יצרו במסגרות שונות בהולנד, גרמניה, ארצות הברית וישראל התאחדו ליצירת ערב מאתגר שבוחן מרחקים בין ישן לבין חדש, בין הקרוב לרחוק. 
 
"כל היצירות הן של כוריאוגרפים שרקדו בעצמם בלהקות מאוד רציניות והשפה התנועתית שלהם היא שפה מאוד קוהרנטית וברורה ומדויקת" מספר לב. "אלו עבודות שהפיזיות עומדת במרכזן. וגם אם יש עבודות כמו אלה של נטע פולברמכר ואיל נחום שהן קצת יותר תיאטרליות, גם שם המחשבה על התנועה נמצאת במרכז".

להקת תיאטרון מחול ירושלים (צילום: כפיר בולוטין)

זה בעצם מה שאתה מחפש בכוריאוגרפים כמנהל אמנותי?

"מעבר לזה אני מחפש חיבור או כימיה אני רוצה להרגיש שהיצירה של הכוריאוגרף שבחרתי בו נובעת מתוך איזה חיפוש מתמיד ולא מתוך משהו חיצוני או מתוך הצורך להיות מפורסם. הבחירה שלי היא לרוב באנשים שאני מכיר בעברי שיש או היה לי קשר אישי וחזק איתם או כאלה שהם בתחילת דרכם ואני יכול לנהל איתם דיאלוג ולנסות לתת להם את התנאים הכי טובים שאפשר".

יחד עם הניהול האמנותי יש לך היום פחות דחף ליצור?

"זה תקופות כאלה. בשנתיים שלי פה בארץ יצרתי ארבע עבודות באורך מלא שזה הספק די גדול אז הרגשתי שאני רוצה קצת זמן מנוחה ובינתיים לתת מקום לנושא הרפרטוארי של הלהקה שאני לא חייב להיות כלול בו.

"יש משהו נכון לעתים להתבונן מבחוץ וללוות תהליכים ולהתפנות לפיתוח של חזון הלהקה. זה זמן בשבילי לערבב את הקלפים מחדש ולשאול את עצמי מה אני הולך לעשות איתם הלאה.רעיונות יש כל הזמן אלה רעיונות שבאים והולכים וכרגע אני שומר אותם על אש נמוכה. כמו יוצרי קולנוע אני מעדיף לחכות כמה שנים כדי להרגיש שאני מתפוצץ מבפנים כדי שאיכות היצירה תהיה יותר חזקה משמעותית וממוקדת".

אם נחזור לעניין החזון איפה תהיה להקת "תיאטרון מחול ירושלים"בעוד עשור?

"אם אני אהיה כאן עוד עשור הייתי רוצה שלהקת מחול ירושלים תהיה אחת הלהקות המובילות והמוכרות בארץ. שיהיה כאן מיקרוקוסמוס, קבוצה של 12 רקדנים, שיעבדו ויחיו בירושלים. ושביחד נצליח להפוך את הקערה על פיה לשים את ירושלים, המוקצת גם בתחום המחול, על המפה".
 
 
המופע "צעדים אחרים" יעלה ביום חמישי, 26 בפברואר 2015 ב-20:30 בתיאטרון ענבל במרכז סוזן דלל בתל אביב.  כרטיס: 60 ₪. לרכישת הכרטיסים, טלפון:  02-6795626 או מייל: jdtdance@gmail.com