בין  התאריכים 14-11 במרץ 2015  יתקיים – זו הפעם השישית  -  פסטיבל "אפוס" לסרטי אמנות במוזיאון תל אביב לאמנות. יוסי שיפמן עם ארבע המלצות על סרטים מוזיקליים.

הדרמה הלטינית של וגנר

מתוך סרטי המוזיקה שבהם צפיתי המסקרן, המשעשע ואולי גם האנושי ביותר הוא "וגנר בבואנוס איירס" ובשמו הנוסף "הטבעת של תיאטרון קולון". הסרט עוסק  בניסיון להעלות את "טבעת הניבלונג", ארבע האופרות הנודעות של ריכרד וגנר בתיאטרון קולון, אולם המופעים החשוב והיוקרתי של בואנוס איירס, למעשה אולם המופעים הידוע ביותר בדרום אמריקה.
 
תיאטרון  קולון  הוא משאת נפש של כל אמן במה ב-150 השנים האחרונות, מאז שהוקם. אולם שגם בימי משבר כלכלי  הצליח לשמור על פעילות שוטפת ועל רמת מופעיו. לציון מאתיים שנה להולדתו של ריכרד וגנר הוחלט להעלות באולם נוסח מקוצר של מחזור האופרות.
 
בדרך כלל בבתי אופרה מועלות האופרות בארבעה מופעים רצופים כ-15 שעות מוזיקה בסך הכל. כאן דובר על רעיון חדש והוא ליצור מארבע האופרות מופע אחד בן תשע שעות שיוצג ביום אחד. על ההפקה מונתה בימאית קתרינה וגנר, נינתו של ריכרד וגנר שמביימת בדרך בביירויט, גרמניה.
 
הסרט נפתח ביום שבו היא מגיעה לבירת ארגנטינה, כחודשיים לפני הרמת המסך ומגלה שבבואנוס איירס לא עמדו בלוח הזמנים שהיא התנתה: תלבושות ותפאורות לא הוכנו ולא כל התפקידים מאוישים. תוך זמן קצר היא מודיעה שהיא נוטשת את ההפקה וחוזרת לגרמניה. בינתיים מנסה מנהל האולם להתחיל להתמודד עם המצב החדש. הגב' וגנר צצה פעם נוספת בעיר ואיתה מגיעה גם עורך דינה כדי למסד את התנתקותה מן ההפקה.

מכאן ואילך עובר שרביט הניהול לידי מנהל האולם. הוא מגייס את ולנטינה קרסקו, בימאית וכוריאוגרפית ארגנטינאית, את המנצח רוברטו פטרנוסטרו (מי ששימש לפני כמה שנים מנהל התזמורת הקאמרית הישראלית) ובין השניים האלה מתחילה להתגבש תפיסה חדשה של האופרה.
 
במאי הסרט, הנס כריסטוף פון בוק, עוקב אחרי כל גיבוריו באולם, בחדריהם בבית המלון ברחובות בירת ארגנטינה, בהתמודדות של כל אחד עם מטלותיו. אחת המטלות הקשות למשל של הזמרים היא לשנן מחדש תפקידים שהם מכירים כבר שנים ולפתע הם צריכים ללמוד נוסח מקוצר. מטלה אחרת היא תהליך יצירת האמון ההדדי בין הזמרים לבמאי. מורכבות נוספת שיש להתמודד אתה:  כיוון שאי אפשר לבקש מנגנים לנגן תשע שעות ברציפות מגויסות לנגינה בהפקה שתי תזמורות, כלומר המנצח צריך להכין שתי תזמורות שונות שכל אחת מהן תנגן שתיים מתוך ארבע האופרות.
 
הכל כמובן מסתיים בערב הצגת הבכורה, הבימאית המקומית מתגלה כאישיות אמנותית חזקה שלוקחת את סיפורי המיתולוגיה הצפון אירופית ושותלת אותם בהוויה ארגנטינאית מובהקת. עריכה קצבית, מוזיקה של וגנר, שממילא נשמעת תמיד כמוזיקה אידיאלית לסרטים, והדרמה שאינה מרפה ממך ולו לשנייה. סרט נפלא.


וגנר בבואנוס איירס (תמונת יחסי ציבור)

הנוכחות המרתקת של סופיה לורן בת השמונים
 
"הקול האנושי" הוא מחזה לשחקנית אחת שכתב הצרפתי ז'אן קוקטו, מונולוג דרמטי  שבו אישה שהגבר נטש אותה מנסה באמצעות הטלפון להחזיר אותו אליה. שחקניות גדולות בתיאטרון ובקולנוע בקשו לשחק אותו ושנים לא רבות לאחר שנכתב, חיבר המלחין הצרפתי פרנסיס פולנק, מוזיקה לטקסט והוא היה לאופרה לזמרת ולתזמורת קאמרית.
 
בפסטיבל מוצגים שני נוסחים האחד קולנועי והאחר אופראי. צפיתי בנוסח הקולנועי, סופיה לורן היא האישה בסרט והבמאי הוא בנה אדואדרו פונטי.

היצירה היא פנינה של משחק קולנועי. הגיבורה של פונטי היא אישה מבוגרת מנפולי, שאינה יוצא מפתח ביתה אלא כדי לעקוב אחרי הגבר שנטש אותה. הנוכחות של לורן בת השמונים יציבה כסלע. היא מרתקת מרגע הופעתה. הסוף ידוע אבל הבנייה לקראתו, רגעי המשבר, ההתמוטטות, הייאוש הם מסכת רצופה של חגיגת קולנוע ותיאטרון.  

תעלומת אשתו של באך
 
הסרט "על החתום: גברת באך" עוקב אחרי ניסיונו של חוקר המוזיקה מרטין ג'ארוויס, לבדוק עד כמה מעורבת אנה מגדלנה באך, אשתו השנייה של יוהן סבסטיאן באך, ביצירתו. האם היא רק עזרה לו בהעתקת יצירות ותפקידים או שלמעשה היא הלחינה חלק מהיצירות שעליהן חתום בעלה.
 
ג'ארוויס הוא בנו של שוטר והוא עובד מתוך אמונה בעיקרון שהנחיל לו אביו "אל תאמין באיש" ובודק כל מסמך. אנחנו צופים בסרט בלשי, כתבי יד עתיקים נבדקים בזה אחר זה. כתבי היד שלו מושווים לכתבי היד שלה. ג'ארוויס אינו נח עד הוא מוצא מסמך מקורי אמיתי בכתב ידה ומכאן הוא יוצא לדרך בעזרתם של חוקרים.
 
האם מדובר בעוד ביטוי של התעמרות באישה ובמעמדה  כיוצרת? האם בניו של באך דאגו למחוק מסמכים בכתב ידה שיעידו על מעורבותה הגדולה מאוד ביצירותיו. האם היא היתה מסוגלת כלל להלחין יצירות ברמה המשתווה לזו של בעלה. אלו הן רק חלק מן הסוגיות שג'ארוויס מתמודד איתן.
 
הקצב הוא כאמור קצב של סרט מתח. לא כולם יסכימו עם מסקנותיו, עם זאת החשיפה של דפוסי התרבות שאילצו נשים להישאר בצל, מלווה את התרבות האנושית גם בחברות נאורות וטיעונים ברוח זו מועלים על ידי חוקרי מוזיקה והיסטוריונים בסרט עצמו. סרט מעורר מחשבה.

סוד הרקוויאם

"אני אוהבת רקוויאמים", טענה בדרמטיות  אחת הדמויות במחזהו של יהודה עמיחי "פעמונים ורכבות" והיא מעולם לא היתה לבד. ה"רקוויאמים" הגדולים  של מוצרט, ברליוז, ורדי, ברהמס, בריטן או פורה, הם מושא להערצת מיליונים בעולם כולו. חלקם ממלאים קופות לא פחות מ"כרמן" או "לה טרוויאטה".
 
 יש הטוענים שהרקוויאם של ורדי הוא האופרה היפה ביותר שהוא חיבר מעודו. מה יש בה בתפילה המוזיקלית לעילוי נשמתו של המת שהופכת אותה לתופעה ייחודית בעולם המוזיקה?
 
בסרטו "רקוויאם"  מנסה ג'ון ברידקט בעזרתם של חברי תזמורת הבי.בי.סי. מוולס ומקהלת ווילס, מנצחים, מוזיקולוגים וגם מי שהיה הארכיבישוף של קנטברי להשיב על השאלות והתהיות האלה.
 
הסרט מביא את תולדות פרק התפילה שנפתח במלים "המצא מנוחת עולם"  שמלווה את המסורת הקתולית במשך מאות שנים של טקסי אשכבה ותפילות זיכרון ומתי הוא הפך לנחלת הכלל. מתי היצירות שנכתבו לטקסט הזה יצאו מן הכנסיות אל אולמי הקונצרטים? עד כמה היה השינוי פוליטי?

ברוח זו מרתק לשמוע את הסמכות העליונה בכנסיה האנגליקנית, הארכיבישוף מקנטברי קושר כתרים לראשו של המלחין בנג'מין בריטן שהיה רחוק מן הדת, "כופר" בהגדרת המאמינים, ומעריך מאוד את תרומתו ליצירה דתית שנכתבה נגד המלחמות ובקשה להעמיד על במה אחת אויבים לשעבר.
 
ציטוטים מתוך רקוויאמים של כרוביני, מלחינם של קיסרי צרפת ושל נפוליון שהחליף אותם, ברהמס שלא השתמש כלל בטקסט מתוך ספרי התפילה, פנדרצקי  שהקדיש כל פרק לאירוע כואב אחר בתולדות פולין, או לחילופין המלחין אילדברנדו פיצטי שחזר בראשית המאה העשרים לדפוס המקורי של הטקסט הדתי והלחין רקוויאם פיוטי לקולות ללא כלי נגינה. בתוך כל אלה: מוצרט שבלעדיו אי אפשר ופוֹרֶה הצרפתי  שחיבר מוזיקה שמימית והחליט שלא לאיים על המאמינים במוראות יום הדין. 
 
בסוף הסרט שואל ברידקט את מרואייניו איזה רקוויאם הם היו בוחרים כשילכו מן העולם הזה והתשובות בחלקן צפויות ובחלקן מפתיעות. סרט מאיר.     

רקוויאם (תמונת יחסי ציבור)

פסטיבל אפוס יתקיים בתאריכים 14-11 במרץ 2015 במוזיאון תל אביב לאמנות. לרכישת כרטיסים בטל': 03-6077020.