יוזמה חדשה ומבורכת של מרכז ענב לתרבות הובילה להקמת מתחם חזרות חדש באכסדרת המרכז המיועד לשימושם של מוזיקאים ויוצרים צעירים מתל אביב.

את השקת המתחם יחגגו במרכז ענב במסגרת אירועי "רגע אחד #2" שיזמה עיריית תל אביב, עם סופר-גרופ נשי חדש, "המוזיקאיות", שגם הקמתו היא יוזמה של ענב ושל אגף התרבות והאמנויות בעירייה, מתוך רצון להביא לקדמת הבמה להקה נשית שתהווה מודל משמעותי לנגניות ומוזיקאיות נוספות.

הלל לשמחה

"המוזיקאיות" הן סוניה ג'ייקוב בסקסופונים, קרן טפרברג בתופים, הדס טריינין בקונטרבס, קטיה טובול בקלידים ולואיזה סלומון בטרומבון, והמוזיקה אותה ינגנו שאובה אף היא מהסגנון אותו ניגנו תזמורות הנשים שכיכבו בארה"ב בשנות העשרים והשלושים, ותועדו הרבה פחות מההרכבים המקבילים של עמיתיהן הגברים.

"המוזיקה שאנחנו עושות היא ממש מוזיקה של שנות העשרים והשלושים, שאפשר להגדיר אותה בעיקר כסווינג", מספרת ג'ייקוב. "זו מוזיקה מאוד שמחה וקצבית. הכיוון המוזיקלי הוא, למשל, האורקסטרות של בני גודמן, של דיוק אלינגטון.

"בשנות העשרים והשלושים היו הרבה אורקסטרות של נשים, וזה כמעט ולא תועד. קשה מאוד למצוא תיעוד של ההרכבים האלה, וזו ממש תופעה. עכשיו כשנכנסנו לתוך הפרויקט הזה אנחנו יותר ויותר נכנסות לפרטים, ומוצאות שהיו שם הרבה נגניות שלא הצליחו כל כך להשתלב בשוק העבודה. זה לא היה קל. היו מלחמות העולם, והנשים היו צריכות גם ללכת לעבודה כי הגברים יצאו לצבא".

אתן עושות חיבור מעניין בין מוזיקה של שנות העשרי ם האמריקאיות לבין משוררות מהקאנון הישראלי, כמו רחל וכמו חנה סנש. איך זה עובד?

"מה שאנחנו מנסות לעשות זה לבדוק מה קרה באותה תקופה גם בארץ, ומצאנו שמוזיקת הסווינג האמריקאית הגיעה איכשהו גם לאירופה, במופעים קברטיים, במועדונים בברלין ובעיירות באירופה, ודרך המהגרים שהגיעו לארץ היא הגיעה גם לפה. אז היו פה קברטים קטנים כאלה כמו 'המטאטא' ו'הקומקום', או יפה ירקוני ששרה סווינג קצת יותר מאוחר, כלומר בשנות העשרים והשלושים המוזיקה הזאת הייתה גם פה. חיפשנו משוררות שחיו באותה תקופה ורצינו בעצם לחבר את השירים שלהן לסגנון המוזיקה הזה, וזה מה שעשינו".

מוזר לדמיין את חנה סנש עם סווינג...

"לגמרי. את צריכה לבוא לשמוע את זה בהופעה. זה עובד, וזה נהיה מין הלל כזה לחיים. המוזיקה היא מאוד שמחה, ובשירה של חנה סנש וגם של רחל, יש המון תשוקה לחיים, המון אהבה ושמחת חיים, המון רומנטיקה, וזה מאוד מתחבר למוזיקה הזאת ולסגנון".

מאיפה החיבור האישי שלך לסגנון, לפני העבודה עם ההרכב החדש?

"אני חולת ג'אז. נסעתי לניו יורק ולמדתי שם מוזיקה, בעיקר מחזמר, והרבה משירי המחזמר הפכו להיות סטנדרטים, אז אפשר להגיד שמהמחזמר 'התדרדרתי' יותר ויותר לתוך הג'אז, הסווינג, הבי בופ שתמיד היה קרוב ללבי, אז אני באה מהמקום הזה".

מעניין גם החיבור שלך למשוררות כמו רחל וחנה סנש, לאור העובדה שלא רק שהן משוררות של הדור הקודם, את עצמך משוויץ במקור אז ממש לא גדלת על זה

"וואו, כשקראתי טקסטים של רחל זה פשוט נגע במיתר בלב שלי, זה פשוט צלצל. הכתיבה שלה כל כך מדויקת. היא גם מאוד אישית אבל גם מצליחה לדייק עם הפרטים הכי אישיים בלי להיות בוטה, ובשפה הכי גבוהה. אני באמת לא גדלתי בארץ, אז בשבילי זו הייתה התגלות להתקרב לאט לאט למשוררות האלה, ואני מרגישה ממש קרובה אליהן, גם בעניין הנשיות וגם מבחינת התוכן".

המוזיקאיות (צילום: יחסי ציבור)

"כולנו בהרכב גם אמהות"

איך בכלל נולד ההרכב של "המוזיקאיות"?

"איסי וינטר אבוקסיס וטלי גזית מ'ענב', פנו אליי ורצו לעשות משהו, אני הבאתי להן את הרעיון של הקונספט ופיתחנו את זה ביחד. הם רצו לבנות איזה הרכב של נשים, ולי בעבר היה את ההרכב של הבנות, 'בלהדונה', וגם אז שיתפנו פעולה עם מרכז ענב, אז כנראה שזה נשאר להם בתודעה, וזה מין סוג של חלום, גם שלהם, מין להקת בית של בנות, שעובדות גם עם אמנים שונים ממרכז ענב, אבל גם כלהקה שעומדת בזכות עצמה".

הזכרת את "בלה דונה" ובאמת חשבתי על זה שאת מחוברת אצלי אסוציאטיבית בעיקר לעבודה עם מוזיקאיות נשים. זו אג'נדה?

"זה מאוד מעניין. כשאני מסתכלת אחורה, או קדימה, אני אוהבת לעבוד עם נשים, ויש לנו סוג של תקשורת דומה, ועבדתי הרבה גם עם גברים, אבל אני חושבת שזה כן קטע שאנחנו תמיד רוצות או אוהבות לעבוד עם אנשים שקל לנו לעבוד איתם, והייתי אומרת שאני אולי מתקשרת יותר טוב עם העמיתות שלי לעבודה, מאשר עם גברים, בלוולים מסוימים.

"אני עובדת הרבה גם עם גברים, we do the job, lets get it done…, אבל פה יש משהו מעבר לזה. יש משהו משותף בייעוד שלנו. אולי זה גם בקטע של האימהוּת. כמעט כולנו בהרכב גם אימהות, אבל יש בזה גם משהו קצת פוליטי, בואי נאמר.

"בשוק העבודה, רוב האינסטרומנטליסטים, הנגנים, הם גברים, ואני יודעת שגם להם יותר קל לעבוד עם חברים שלהם. הם יודעים מה הם יודעים לעשות, יש תקשורת קלה. אני מרגישה אותו דבר עם החברות שלי".

המופע מורכב רק מקאברים או גם ממוזיקה מקורית?

"יש גם קאברים, אבל בעיבוד מותאם, וגם מוזיקה מקורית".

ורק את שרה, או שכל חברות הלהקה שרות?

"אנחנו בהתפתחות, איטית... בינתיים אני שרה והבנות שרות קולות רקע, אבל בעתיד אנחנו רוצות שיהיו עוד זמרות מתוך ההרכב. זה עניין של זמן לבנות את זה".

גם ההרכב הנשי "האחיות לוז" שואב ממוזיקת שנות העשרים והשלושים. איך את מסבירה את תחילת הפריחה הזו?

"אני חושבת שיש איזו התעניינות והתעוררות בסגנון המוזיקה הזה, ומן הראוי, כי זו מוזיקה נורא נורא כיפית ושמחה".

 
המוזיקאיות יופיעו ביום חמישי, 12 במרץ 2015 ב-19:00 במרכז ענב לתרבות. הכניסה חופשית!