"יחזקאל", הצגה חדשה מבית תיאטרון החאן הירושלמי , היא עיבוד בימתי לרומן גרפי של הצייר מיכאל קובנר, המבוסס על דמותו של אביו, המשורר אבא קובנר.

רוני ניניו עיבד את הספר למחזה וביים את ההצגה, כשהציורים הנפלאים המככבים ברומן של מיכאל קובנר נוכחים בצורה חזקה על הבמה, ומשמשים ככלי העיקרי להעברת הסיפור.

הרומן שיצר קובנר הבן טעון בלא מעט רבדים. החל מדמותו המורכבת של אבא קובנר, משורר שמצא את עצמו כלוחם פרטיזן במלחמת העולם השנייה, אחד המורדים המפורסמים בנאצים, שעליו שילם במחיר בלתי נתפס של אובדן אמו, עבדור דרך היחסים הלא פשוטים בין קובנר ובנו, מיכאל ועד ליחסים שבין המילה לבין הציור.

אחת ההברקות המאפשרות לכל הקונפליקטים האלה להתקיים זה לצד זה בלי להטביע את הסיפור, היא ליהוקו של השחקן אריה צ'רנר, לתפקיד יחזקאל - דמותו הבימתית של קובנר.

חיפשתי את המשורר

"אבא קובנר היה לוחם, פרטיזן, ממורדי גטו וילנה", מספר צ'רנר, "הרזומה שלו מלא ברגעי מלחמות, ואני רציתי וקיוויתי ללכת לצד של האמן שבו. פחות להתמקד באבא קובנר הלוחם ויותר ללכת על נפש האמן ולבדוק דרך זה את ההשפעה של כל מה שהוא עבר בחייו על יכולת הכתיבה של האיש הזה".

איך אתה עושה את זה, כשחקן?

"אני לוקח את הנקודות היותר רגישות של האיש, את האזור של האמן, ובזה עזרו לי כמובן גם מיכאל וגם רוני ניניו, במאי ההצגה. את הסיפור אני מעביר דרך ילד, כך שהסיפור עובר איזו שהיא מסננת, כי הילד צריך לעכל את זה בסופו של דבר, ויש לי בסוף רפליקה שבה אני אומר, 'למה סיפרתי לו? איך ילד יכול להבין את מה שאני לא יכול?'"

זה גם  מוביל לשאלה של הזליגה בין הדמות ששחקן מגלם לבין אישיותו שלו

"תראי, כשראיתי את הספר וקראתי את המחזה, הדמות הייתה מאוד מאוד קודרת, לוחמת, מאוד לא נכנעת, לא למצב הפיזי ולא למצב הכללי. יחד עם זה הוא מרגיש ואומר בהצגה, 'אני מרגיש דף ריק, כבר הרבה זמן שאני לא כותב'. מצד שני, כשהסתכלתי על הציורים, ועשיית את זה במשך ימים שלמים, פתאום ראיתי שיש גם צבעים חמים מאוד. הוא צייר גם באדום, למשל, ומכאן הסקתי שהאיש, יש בו משהו חם, אם מקלפים ממנו, ואז התחלתי לחפש את האזור החם של האיש, את המשורר. חיפשתי, וכשאתה מחפש אתה מוצא.

"אז אני לא משורר, ואני גם לא יכולתי להביא את הצד הלוחמני והקשה, מישהו אחר בטח היה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני. לי יותר קל להביא את החום ואת האנושיות. לא שאני איזה יחיד, הרבה אנשים היו מביאים את זה, אבל באופן אישי היה לי חשוב להעלות את זה".

ומה הדמות הביאה לחייך שלך?

"תראי, עשיתי עד היום 'אותלו' ו'הדוד וניה', דמויות קלאסיות שעשו לפני, וכשאני עובד על דמות אני מנסה להביא את הדמות אלי, לא ללכת על פי התכתיבים של המחזה. ואז זה אני, אריה צ'רנר, שמשחק את אותלו או את הדוד וניה. במקרה הזה של יחזקאל, אני אדם שאומרים שאני נטול מרפקים במקצוע, אבל למדתי דרכו שמרפקים יכולים להיות גם רכים. אתה יכול שיהיו לך מרפקים רכים".

עד היום חששת ממרפקנות במקצוע? תפסת את זה כמשהו רע?

"כן. מעולם לא נלחמתי על תפקיד. אני אדם שמאוד סומך על האנשים שנותנים לי. מה שנתנו תמיד עשיתי. לא נלחמתי יותר מדי".

באמת בדיוק הפוך מקובנר

"כן. וחיפשתי, כי הוא נלחם. תראי, בנאדם שבזמן שהגרמנים שורפים את הגטו אומר, 'אני נתתי הוראה שרק אנשים עם נשק ייצאו אל היער', ואז הילד בהצגה שואל אותי, 'לאבא ואמא שלי היה נשק?', ואני אומר, 'אבא לא היה בין החיים', והוא שואל, 'ואמא?', ואני אומר משפט נורא קשה, 'אמא נעמדה מולי ושאלה, בן, מה איתי?', והילד ממשיך, 'מה ענית לה?', ואני אומר, 'אמא נשארה בגטו'. הוא שואל אותי, 'היא מתה?', ואני אומר, 'כן, יחד עם כל האחרים'. זה משפט נוראי. לא ידעתי איך אני אתמודד עם המשפט הזה. אני מתרגש מולו עד דמעות".




"יחזקאל"', צילום: ז'ראר אלון

החוויה של הבן

אחד הקונפליקטים בסיפור הוא מערכת היחסים של עמוס, בן דמותו של מיכאל קובנר, מול יחזקאל, הוא אבא קובנר

"יש במחזה רגעים מאוד מאוד כואבים, ומפגש אחד, עמוס מאוד, בין האבא לבן, שבו נולד הקרע. האבא נשא איתו את השואה גם לכאן, והיה לו משהו חרדתי מאוד ביחס למדינה. הבן כבר הלך עם חשיבה שהיא יותר לנסות לפתור, ויום אחד הוא מגיע אל האבא עם סיפור בעייתי על ההתנהלות שלנו כאן כאזרחים, והשיא של זה מגיע כשאנחנו מתנהגים לאותם מיעוטים כמו שהנאצים התנהגו אלינו, אמירה שעמה האבא לא יכול היה להתמודד, וסילק אותו מהבית.

"משם נוסע הבן ללוס אנג'לס, מקים שם חיים ומתחתן, וכלתו של הבן מחליטה לבדוק את האפשרויות לחזור לארץ. לא נראה לה כל עניין הקרע בין עמוס לבין יחזקאל, ונוצר שם קשר משולש מאד עמוק בין איבון, אשתו של עמוס, נוני, בנו, ויחזקאל. כל זה קורה על רקע מלחמת המפרץ. מיכאל כל הזמן מנסה לעטוף את הרומן במצוקה חיצונית מאוד ברורה, כפרפראזה לחיים של אביו, המשורר, אל מול מלחמת העולם השנייה בה נרצחים יהודים מימינו ומשמאלו, המפגש שלו עם איבון על רקע מלחמת המפרץ שבה מנסה סדאם חוסיין להרוס את מדינת ישראל. הוא כל הזמן יצר מצב מאוד מעיק מבחוץ, שמשפיע על הסיטואציה עצמה".

זה כבר כמעט עונה לי על השאלה עד כמה הסיפור ביוגרפי

"במקרה הזה אפשר להגיד 'מבוסס על סיפור אמיתי', אבל לא באמת אחד לאחד, כי אחרת קשה היה להעלות את זה על הבמה. הציורים בספר הם דרך עיני הבן, אז זה כן מביא את החוויה של הילד והדרך שבה הוא ראה את הדברים".



"יחזקאל", צילום: ז'ראר אלון

המוזיקה שזורה בין מכחול למילה

במחזה יש גם מערכת יחסים מורכבת בין האמנויות השונות

"הנרטיב של המחזה עובר דרך הציורים יותר מאשר דרך המילים. יחזקאל, למשל, מנהל רומן עם השכנה שבעצם מטפלת בו, ובהתחלה זה איזה רומן קפה כזה, ואז הם יוצאים החוצה, והציורים מראים שהם בעצם מתנים אהבים. הציורים מוקרנים כל הזמן על הבמה, ומי שעשה את הווידאו ארט, בעיני הוא פשוט גאון. כי הציורים מקבלים תנועה, הם נעים בזמן ההצגה, והם נעים לקצב המוזיקה, והדבר הזה יוצר חיים מאוד דומיננטיים, שלפעמים אפילו אני עומד בשקט כדי לא להפריע לרגע התיאטרלי הזה להתרחש, כי הוא חזק, פשוט חזק.

"ואם הציור זה השחקן השישי בהצגה, אז יש לו אח תאום שלדעתי הוא לא פחות חשוב וזה המוזיקה של אבי בנימין, שפשוט נכנס לראש של ההצגה, הלחין את השירים של אבא קובנר ועיבד, והם קיבלו פתאום חיים חדשים. המוזיקה זה הדבק המחבר בעצם בין האמנות הפלסטית הציורית ובין אמנות המשחק, בין הבמה לבין הציורים. מה שהופך את זה ליחידה אחת זו המוזיקה ששזורה ממש בין רפליקה לצבע, בין מכחול למילה".

מה מאפיין, מבחינתך את העבודה הבימתית בחאן?

"הדברים האחרונים שעשיתי ב'חאן' זה 'המקצוען', 'הדוד וניה' ו'הנשים העליזות מווינדזור', ובאמת, אני לא מלקק למנהל האמנותי שלי, מיקי גורביץ' לא צריך אותי כדי שאני אגיד לו כמה הוא בסדר, אבל אם תקראי את הביקורת על 'וניה' תראי שהוא כל הזמן מביא את ההצגות אל המקומות שבהם אנחנו נמצאים, כאילו ההצגה נכתבה במיוחד ללהקה של 'החאן', של כאן ועכשיו, ברגעים האלה, וזו קלאסיקה, והקלאסיקה מתעצמת כשאתה נותן לה חיים עכשוויים.

"את יודעת מה, אני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה: תיאטרון 'החאן' לא משקיע בקרשים, 'החאן' משקיע באנשים. התפאורות שלנו אולי לא נעות, זזות באוויר ומתפוצצות וכאלה, אבל באמת, אני, כשחקן, מקבל המון המון מתנות מהתיאטרון, בצורת תפקידים".

עטיפת הרומן הגרפי של מיכאל קובנר (יח"צ)
 
"יחזקאל" תעלה ב-25 במרץ 2015 ב-20:30 ובתאריכים 15, 16, 18, 19, 20 באפריל ב-20:30 (מוצאי שבת ב-21:00) בתיאטרון החאן בירושלים, ב-4, 5 במאי בבית ציוני אמריקה בתל אביב וב-14 במאי בתיאטרון החאן.