בשלושת השבועות שבין מוצאי יום השואה למוצאי ל"ג בעומר יקיים תיאטרון הפרינג' נוצר בבת ים, בניהולה של הבמאית דלית מילשטיין, את פסטיבל "על האש".

הפסטיבל כולל שלוש הצגות, ארבעה סרטים קצרים, שלושה דיונים פומביים וקומזיץ אחד, שיעלו על נס את סיפורו של "בשר התותחים" – "כל מי שעומד בקו הדם ובגופו מאפשר את חייהם של אחרים", על פי הגדרתה של מילשטיין.

בין משתתפי הפסטיבל נמנים שתי היוצרות הצעירות אמיליה רות-כהן ונועה שכטר שיעלו את ההצגות "אדם ביש גדא" ו"אחים", יוצרי הטרילוגיה "הר" ירון אדלשטיין ודלית מילשטיין מ"נוצר", אנשי הרוח ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין (אביה של דלית מילשטיין) והסופרת אבירמה גולן, משוררי מעבדת התרבות סיסטם עלי, הקולנוענים עתליה שדה, שי שבתאי ועידן שוורץ ועוד רבים.

זו לא חגיגה עליזה

"זה לא פסטיבל מתנחמד", גורסת דלית מילשטיין. "מדובר באוסף יצירות אמנות שבאות לטלטל, לאתגר, לדרוש מהקהל התמסרות, העזה וקשב רב. זו לא חגיגה עליזה ומגוונת של צבעים וקולות".

למה בחרתם לקיים את הפסטיבל דווקא בשלושת השבועות שבין יום השואה לל"ג בעומר?

"במשך שלושת השבועות האלה מתחולל מסע הזיכרון והתקומה הישראלי - השואה, העצמאות, המלחמות, הגבורה והשכול, כל אלה לאורו של נרטיב המרד והגבורה הציונית בעידן החדש ששורטטו בהשראת מרד בר-כוכבא , שהסתיים באופן פרדוקסלי באסון לאומי ומפלה מזעזעת. 

"אלה שלושה שבועות אינטנסיביים וחשובים ביותר בשיח ובעיבוד הנרטיבים המרכזיים שלנו. זה הזמן שבו אמנים בכלל והתיאטרון בפרט צריכים לומר את דברם. זה זמן חשוב לקהל לדבר איתנו דרך היצירות שלנו, והפסטיבל מזמין את הדיבור הזה. אפשר לומר שאלה טקסי יום הזיכרון, השואה ומדורת ל"ג בעומר האלטרנטיביים של תיאטרון נוצר בבת ים".

למי הם מיועדים?

"לכולם, פשוט לכולם. לצעירים שהפסיקו ללכת לתיאטרון כי הוא נראה להם אמנות ישישה, למבוגרים שאין להם הזדמנות אחרת לצפות בקולנוע קצר ישראלי מעולה שרק תלמידי מגמות קולנוע נחשפים אליו, בקיצור לכולם".

הגדרת קודם את "בשר התותחים" באופן די מעורפל. במי בדיוק מדובר ואיך הם משמיעים את קולם דרככם?

"כמו שציינתי קודם - בשר התותחים הוא כל מי שעומד בקו הדם ובגופו מאפשר את חייהם של אחרים. זה כמובן רלוונטי קודם כל למלחמה כמו שאנחנו מכירים אותה, אבל גם למי שעושה בשכר מינימום עבודה שחורה במפעלים, לצוותי הסיעוד בבתי-החולים, למנקות עובדות הקבלן באוניברסיטת תל-אביב, זה בשר התותחים של החברה הישראלית. במובן הזה קולם חייב להישמע מחוץ לערוצים הממלכתיים, בפרינג', במקום שבו המרד וההמרדה הם שם המשחק. במילים אחרות, אצלנו".

\
הר, צילום: ניקול דה קסטרו

חברה בפוסט טראומה תמידית
 
הפסטיבל נולד בקיץ שעבר, בעקבות החוויה הסוריאליסטית שעברו יוצרי "נוצר" במהלך מבצע צוק איתן. תוך כדי עבודה על ההצגה "הר", נאלצו היוצרים והמשתתפים לשלב בין התיאטרון למציאות, ובין הבומים שבתוך האולם לבומים שבחוץ.

"הר" היא טרילוגיה שנכתבה על ידי אדלשטיין ומילשטיין בהשראתן של שלוש תחנות מרכזיות בגיבוש אתוס הגיבור הישראלי: "הלוחם הישראלי" - אריאל שרון, ובסדיקתו של אותו אתוס.

בפרויקט משולבים אירועים וטקסטים שנאספו על ידי היוצרים בתהליך כתיבה ארוך, שכלל פגישות עם חיילים לשעבר, האזנה להקלטות ממעוזי התעלה ושיחות לתוך הלילה עם ד"ר אורי מילשטיין ועם עמרי שרון, בנו של אריאל שרון.

"אנחנו חברה בפוסט-טראומה תמידית", קובעת מילשטיין. "מצד אחד חוגגים כאילו אין מחר ומצד שני מסתגרים בתוך הישראליות שלנו מתוך ביטחון שכולם 'קמים עלינו לכלותינו'. גם אני, בפירוש גם אני כזאת. אנחנו יוצרים הרבה פעמים מתוך המקום הזה, ו'הר' נכתבה בהתכתבות עם התחושות האלה.

"כשעבדנו על ההפקה לקראת הבכורה בקיץ שעבר, תחושת השבירות של הקיום שלנו במרחב הזה, הים-תיכוני, הישראלי, הועצמה פי מיליון. אנחנו עושים 'בום בום' בכאילו בהאנגר הצבאי שבו ממוקם האולם המקסים שלנו ובחוץ יש בומים אמיתיים. רגעים כאלה מקשים על היצירה אבל גם מזכירים לנו למה מלכתחילה יצאנו למסע הזה, מה אנחנו רוצים להגיד ולמה אנחנו בכלל עושים אמנות".
 
יש תחושה בארץ שאם יבוא הגנרל הנכון הוא יוכל להפוך בקלות לשליט המדינה. למה זה ככה פה, לדעתך?

"אין תשובה קלה וקצרה והולמת עיתון לשאלה העצומה הזאת. למעשה כל היצירה 'הר' עוסקת בתהייה הזאת - למי אנחנו מחכים שיוביל אותנו. האם אנחנו צריכים שיובילו אותנו, ולאן?

"על קצה המזלג אני חושבת שהבעת גבורה בשדה הקרב מהווה עבורנו בני האדם, בכל מקום ולא רק כאן בחברה הישראלית, מאותת רב עוצמה שמסמן את הגיבור כמי שיש לו יכולות מנהיגותיות, שאפשר לסמוך עליו. כאן בישראל עצם היותך גנרל, עובד במפעל הצבאי, מעניק לנו, הפלבאים, את התחושה שמדובר בגיבור. את שאר החשבון את יכולה כבר לעשות בעצמך".

משחק מקדים של תאים אפורים

אחת השיחות הפומביות שיתקיימו בפסטיבל, שבה ישתתף אביך, ההיסטוריון חוקר מלחמות ישראל ותרבותה הצבאית ד"ר אורי מילשטיין, עוסקת בנושא הזה.

"נכון. השיחה הזו תעמיד במרכזה את תופעת הערצת הגיבורים והפיכתם למנהיגים ואת המחיר שאנחנו משלמים על כך. יהיו שלושה שחקנים בזירה הזאת - אבירמה גולן בתפקיד הסופרת ההומניסטית, קולן השפוי של הנשים, האימהות ובשר התותחים בכללותו; אבי, בתפקיד הקול הביקורתי הפילוסופי וההיסטורי, על למה זה מה שהיה ואולי גם זה מה שיהיה, ואלוף במיל דורון רובין בתפקיד הגיבור.

איך השפיע אביך על תפיסת החיים שלך את המציאות הביטחונית-פוליטית בארץ?

"אבא שלי הוא אקטיביסט ואנרכיסט וביקורתי תמיד. הייתי תחקירנית שלו מגיל 17, ויש לי המון ידע בתחום הזה והתניה סוציולוגית וחינוכית שלפיה לאירועים ביטחוניים במדינת ישראל יש השפעה עצומה על התרבות הישראלית.

"תמצית ההשפעה שלו עליי היא כנראה דואלית - מצד אחד לראות במציאות הביטחונית עניין מרכזי וחשוב לעצם קיומנו ולכן עניין שיש לדון בו ולחקור אותו בכל זירה אפשרית, כולל התיאטרון, ומצד שני לשמור על ראייה ביקורתית מחמירה".

למה בחרתם בפורמט של שיחה פומבית?

"זה פורמט נהדר בעיני. משוחחים בפרהסיה, מעלים לרף המודעות עניינים שלרוב עוסקים בהם בריש גלי, וככה הקהל נכנס להצגה במצב רוח אחר לגמרי ממה שהיה בטרם השיחה. הערך של החוויה שהוא יכול לחוות, הטלטלה שהוא יכול להיטלטל, ההארה שהוא יכול להגיע אליה - מתעצם מאוד. זה מין משחק מקדים של התאים האפורים.

"חוץ מהשיחה עם אבי יתקיימו בפסטיבל עוד שתי שיחות. בראשונה, שיש לה היבט אישי מאוד, אני, בועז ברקת המוזיקאי, ערן לביא הכוריאוגרף וירון אדלשטיין המחזאי נספר על התהליכים האישיים שגרמו לנו להיכנס לעבודה על 'הר' ומה התהליך הזה חולל אצלנו.

"השיחה השלישית נקראת 'יוצרים בועטים' והיא מספקת הזדמנות פז ליוצרים צעירים, גם מהפסטיבל וגם מחוץ לו, לשוחח בינם לבין עצמם ועם הקהל על הסיבה שבגללה יוצרים צריכים לעשות אמנות בעלת משמעות חברתית, פוליטית וערכית, ועל תפקידם בשינוי ועיצוב החברה הישראלית".

אחת זה לחישה, שלוש זה צעקה

במסגרת הפסטיבל יתקיים גם ערב קולנוע ושירה, הכולל הקרנת סרטים קצרים על מלחמה מאת יוצרים צעירים, וביניהם קטעי שירה מדוברת שיכתבו בהשראת הסרטים ויבוצעו על ידי משוררים ממעבדת התרבות הרב-לשונית  סיסטם עלי.

"את הסרטים בחרה עתליה שדה, אוצרת הערב שבו גם עולה סרטה העוסק בזיכרון ובהבנייתו. מדובר בסרטים קצרים, צעירים, שאירועים מהסוג הזה הם ההזדמנות היחידה כמעט לצפות בהם. בנוסף יוקרן גם קטע מתוך סרט תיעודי, מפורסם ושנוי במחלוקת של אודי אלוני וקבוצת יוצרים פלסטינים, העוסק במרד בשר התותחים הפלסטיני.

"עתליה היא במידה רבה הארכיטיפ של יוצרים צעירים שתיאטרון נוצר מטפח - מצד אחד קולנוענית צעירה ומעניינת, ומצד שני פעילה חברתית שהקימה מגמת קולנוע לאוכלוסיות מיוחדות, כותבת, מטפלת, ומנהלת הצגות אצלנו, ואת כל זה עושה בבת-ים, שם היא חיה.

"הבחירה לתת לה להוביל את הערב הייתה לפני הכל הבעת אמון שלי בה באופן אישי, אבל גם הפניית זרקור לכיוון יוצרים צעירים ומצוינים שלא עולים על הסוס של סרטי פרסומת וערוץ 2, ובכל זאת יש להם הרבה מה לומר ומה לעשות בזירת האמנות והחברה הישראלית".

אדם ביש גדא, צילום:  מיקה קושילביץ  

הפסטיבל הזה, שעוסק בהווי גברי במהותו, נותן מקום נרחב למדי לנשים יוצרות.

"אין מה להרחיב את הדיבור על זה, המציאות מדברת בעד עצמה. יוצרות ישראליות הן סופה עזה שאולי עוד אין לה די מקום במרכז אבל כבר מזמן מסעירה את השוליים. אם מדברים על מלחמה, זקנה, בדידות או שינוי חברתי - הנשים היוצרות הן ראש החץ היום לאמירה חדשנית ומרדנית.

"לגבי נועה שכטר שיצרה את 'אחים' ואמיליה רות-כהן שיצרה את 'אדם ביש גדא', חיפשתי יצירות מקוריות ומרדניות של יוצרים צעירים, שמציפות את קולם של אלה שלא נשמעים בזירת המלחמה. שתיהן - נועה ואמיליה - מתמודדות עם הקול הזה באופן מעניין, ייחודי ובעיקר מאוד שונה ממני וזו מזו.

"שתי היצירות בוחנות, בדומה ל'הר', את האופן שבו המלחמה מגדלת דורות של מי שמשכיבים עצמם מרצון על הגדר עבור מנהיגים שהם עצמם הכתירו עליהם. המתח בין הרצון לחיות, לבין האינסטינקט הקמאי להיות חלק מקבוצה, מציבור, מעם - גם אם במחיר אישי כבד.

"אחת זה לחישה, שלוש זה צעקה, אז יחד אנחנו יכולות לקוות שקולנו ישמע חזק יותר - ולשלושתנו בהחלט יש מה להגיד. וכשאנחנו מצרפות אלינו את קולם של יוצרי הקולנוע והמשוררים של סיסטם עלי, כבר ממש אי אפשר להתעלם. נכון שבצעקה לפעמים גוונים וקולות עדינים יותר נידונים לטשטוש, אבל אני מקווה שבגלל המבנה של שלושת השבועות הללו יהיה לכולם מקום להישמע".

עם יד על הלב, את באמת מאמינה שיש לתיאטרון יכולת להשפיע על הזירה הפוליטית ולחולל שינוי אמיתי?

"אם יש או אין השפעה - לא לי היכולת והזכות לקבוע. אבל זה לא אומר שאמנים צריכים להפסיק להיאבק על הניסיון להשפיע. בגדול ובגסות אני טוענת שללא מאבק כזה, אין להם זכות קיום. אם אמנים לא מבינים שאמנות בכלל ותיאטרון בפרט הם חלק מתוך מרקם חיים חברתי, הם פעולה במרחב הזה, אם הם מסתפקים בתפקיד 'ההפוגה הקומית', אז באמת התחושה של ציבורים שלמים בחברה הישראלית 'שהכסף שהולך לשמאלנים האלה מיותר לגמרי '- היא תחושה מוצדקת לחלוטין.

"תרבות כפי שאני תופסת אותה היא מכלול של נורמות, סימנים, משפטים, עמדות, שבסופו של יום מגדירים אותנו דרך האופן שבו אנחנו פועלים או מפרשים פעולה של אחרים. היא מקיימת בתוכה חלק גדול ממה שמבדיל אותנו מבעלי חיים אחרים. לנו האמנים יש את הכישרון לנסח באמצעים שונים את אותם מרכיבים ולאפשר לציבור שלנו ללמד, לגבש ולהגדיר את עצמו.

"בניגוד לדעתם של הוגים רבים בתחום, אני מאמינה שחירות אישית וציבורית לבחור את דרכך אפשרית יותר למי שהתרבות שבתוכה גדל עשירה, ביקורתית ועמוקה יותר, ומגיעה לכולם, בלי להתרדד".

אחים, צילום: יחסי ציבור  

אש ועלילות גבורה

נסיים עם "קומזיץ", אירוע הנעילה של הפסטיבל.

"את הרעיון של הקומזיץ הגה יוצר ובמאי צעיר בשם עידן שוורץ. אחרי שראיתי הצגה שלו ביקשתי שייקח על עצמו את נעילת הפסטיבל, שמתחיל ביום השואה ומסתיים בל"ג בעומר. 'אם ככה,' הוא אמר לי, 'אין לנו ברירה אלא לסיים אותו בקומזיץ'.

"המסע הישראלי הקבוע בימי הזיכרון הלאומיים מהשואה לגבורה, מהצאן לטבח עד למרד, הוא מסע שהפסטיבל שלנו עובר במהלכו, והקומזיץ של עידן מסכם אותו".

זה מתכתב עם הקומזיצים של החבר'ה מימי הפלמ"ח?

"הטקס של הקומזיץ הוא רב עוצמה. תחשבי על זה - עושים יחד מדורה, מבעירים אש, הכי בסיסי שיש, מתחבקים ומספרים עלילות גבורה, צ'יזבטים. האנשים הכי ביקורתיים, הכי אירוניים ומסויגים יכולים להיסחף לזה.

"הקומזיץ שלנו שומר על המבנה הזה, על החוויה הזאת, אבל מטעין אותה בתוכן שנוי במחלוקת, בצ'יזבטים שמספרים אלה שיכולים לבטא את קולו של בשר התותחים - זה שקולו לא נשמע". 
 
 
 
הפסטיבל יתקיים בין התאריכים ה-16 באפריל ל-7 במאי 2015, תיאטרון נוצר, בת ים. להזמנת כרטיסים: 03-6350772