"היהודי הנודד" מסמל את העם היהודי מזה עידן ועידנים, אך חיי הנדודים היו גם לסמלו המובהק של העם הצועני. אז מה בין היהודים לצוענים?

הבמאי, השחקן והזמר יוני אילת, במאי ההצגה המוזיקלית "ציגיַינער נשמה" (נשמה צוענית) העולה בימים אלה ברחבי הארץ, שואף ביצירתו לכוון זרקור על הקשר בין שני העמים, למודי התלאות והרדיפות.

לפני כארבע שנים הוציא אילת אלבום בשם "נשמה צוענית", שכלל גרסאות יידישאיות לשירים צועניים מאלבומה המצליח של ירדנה ארזי מ-1987.

ההצגה, בהשתתפות חברי אנסמבל צעירי תיאטרון יידישפיל, מתבססת על שירים אלה ובוחנת באמצעות מוזיקה, שירה, כוריאוגרפיה ותיאטרון את הדמיון והשוני בין שני העמים.

תמונות מחיי נדודים

"ההצגה היא הגלגול השלישי של השירים האלה," הוא מספר. הגלגול הראשון היה התקליט של ירדנה, שמכר יותר מ-150,000 עותקים, הגלגול השני היה הדיסק שהוצאתי, ועכשיו הגלגול השלישי - ההצגה ביידישפיל".

מדובר בהצגה או במופע שירים? 

"אני קורא לזה הצגה, אבל יש בה את כל האלמנטים של מופע – מוזיקה,  שירה ומחול. אין כאן סיפור עם התחלה, אמצע וסוף כמו בהצגות רגילות. יש שש או שבע סצנות ששוזרות את השירים ביניהן ובעיקר מתארות מפגשים של הצוענים עם יהודים במזרח אירופה ובינם לבין עצמם. המחזאי שלנו, אורן יעקבי, מכנה את זה 'תמונות מחיי נדודים'".

מנין הרעיון לשלב בין התרבות הצוענית ליהודית?

"הרעיון לעשות את הדיסק שמתבסס על שיריה של ירדנה נולד בגלל הדמיון הרב שיש בין התרבויות האלה, ובגלל ההשפעות ההדדיות שהיו להן במזרח אירופה. אני לא הראשון שחושב על זה. כבר היו קלאסיקות יידישאיות שנכתבו על מנגינות צועניות, והיו תרגומים של שירים צועניים ליידיש. למשל 'כינור ישן' של חווה אלברשטיין – שיר למילים של איציק מנגער ומנגינה צוענית עממית.

"ההשוואה בין העמים האלה מתבקשת. היום יום השואה, ולא רבים יודעים שגם לצוענים יש יום זיכרון שנתי לטבח שנעשה בהם במלחמת העולם השנייה. זה לא באותם סדרי גודל, אבל עדיין. לא עשו להם מפקדי אוכלוסין אבל מדובר במאות אלפים, ויש שאומרים מיליון".

השוו אותם לפשפשים.

"הם היו, ועדיין, מיעוט נרדף ועני שהמרכז האירופאי רואה בו סכנה. אותם השוו לפשפשים, אותנו לעכברושים, בשני המקרים אלה יצורים מפיצי מחלות שצריך להשמיד, אחרת הם ישמידו אותך. עלינו העלילו שאנחנו הורגים ילדים נוצרים להכין מדמם מצות של פסח, על הצוענים העלילו שהם חוטפי ילדים – שתי אגדות אורבניות ללא כל אסמכתא היסטורית".

ובל נשכח את עניין הנדודים, כמובן.

"נכון. בהצגה יש למשל סצנה שמפגישה בין צועני ליהודי, שניהם נרדפים ושניהם צריכים לקום על הרגליים ולנדוד. הנדודים הם סמל מובהק של שני העמים. ההבדל הוא שאצלנו זה בא מכורח – אנחנו בורחים כשקמים עלינו להשמידנו, ואצל הצוענים זה יותר עניין של אורח חיים, של בחירה.

"דמיון חשוב נוסף הוא המוזיקה. המוזיקה היהודית המזרח אירופאית, הכליזמר, ידועה במקצבים השמחים, שמכניסים את החסידים לטראנס. אבל מתחת לזה חבוי עצב ויגון עמוק, שפורט על נימי הלב. אפשר לשמוע שם את המרחקים, הנדודים, את ההיסטוריה הכואבת והנואשת. המוזיקה הצוענית מורכבת בדיוק מאותם דברים, שמחה שמהולה בעצב".

נשמה צוענית, צילום: ינאי יחיאל

צוות יוצרים צעיר
 
אילת (40), בוגר בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, חי את היידיש כבר עשר שנים, מאז הצטרף ב-2004 לתיאטרון יידישפיל. "זה הגיע בעיקר מסבתא, שהיתה דמות מאוד דומיננטית בחיים שלי," הוא משחזר. "שמעתי אותה בילדות מדברת יידיש עם אמי וזה סקרן אותי נורא. גם החומרים ביידיש של חווה אלברשטיין, זמרת שאני מעריץ, השפיעו עליי. בסופו של דבר הסקרנות שלי הפכה למקצוע".

אילת ביים והופיע במגוון הצגות ומופעים ביידיש במסגרת היידישפיל ומחוצה לה, ביניהם "מזל טוב, ייִדן", "המנגינה לעולם נשארת" (דאָס ניגונדל אויף אייביק בלייַבט), "אַ ייִדישע מאדרה" וההפקה Szpera 42 שהועלתה על ידי תיאטרון כוריאה בגטו לודז' בפולין.

לפני כשנתיים הקים את אנסמבל הצעירים של היידישפיל, במסגרתו עלה המופע המצליח "מונולוגים מהקישקע", העוסקת באוכל היהודי המזרח אירופאי. ההפקה הפכה לסיפור הצלחה, וזיכתה את אילת במועמדות לפרס במאי השנה בתיאטרון הישראלי.

"לפני שנתיים קיבלתי מששי (קשת, מנהל היידישפיל, ע"מ) את המפתחות לעשות משהו לבד ובחרתי במקום זה לעשות הפקה עם צעירי התיאטרון. יזמתי את 'מונולוגים מהקישקע', שעלתה על הבמות כפול ממה שתוכנן לה, זכתה לכיסוי תקשורתי נרחב והפכה לגולת הכותרת של היצירה שלי.

"זו היתה הפעם הראשונה שהיידישפיל העלה הצגה שמתבססת רק על צעירים, לא רק הקאסט אלא גם היוצרים. ההפקה הנוכחית היא במידה רבה המשך של זה. כל הקאסט - רונית אשרי, יעל יקל, עינת סגל-כהן, מירי רגנדורפר, יונתן רוזן, יובל רפפורטוניב שפיר, הם חבר'ה צעירים, וגיבשנו גם צוות יוצרים צעיר, כולל המוזיקאי ליאור רונן בן ה-27 והכוריאוגרף נדב צלנר בן ה-22.

פייס-ליפט ליידיש
 
יש איזו שליחות מבחינתך בהכנסת שחקנים ויוצרים צעירים ליידישפיל?

"ברור. הקהל המובהק, דוברי היידיש, מתרגשים כשהם רואים צעירים שמדברים את השפה, זוכרים ומשמרים. כולנו לומדים יידיש באופן מסודר, וכולם מחוברים, או מתחברים, לתרבות. אף אחד לא עושה שקר בנפשו. אנחנו אפילו מדברים יידיש אחד עם השני. כשאתה עושה תיאטרון ביידיש, בדיפולט אתה עושה מעשה חשוב – מגרונך מדברת תרבות עתיקה של דורות.

"אבל יש כאן עוד עניין חשוב לא פחות. אנחנו לא מעלים את העיירה באוב ושרים קלאסיקות ידועות כמו 'טומבללייקה' ו'יידישע מאמע'. את זה כבר עשו, ועשו מצוין. אנחנו מנסים ליצור משהו חדש, אחר, לקרב אנשים מכל הגילאים ומכל המקורות, עם הפקה בסטנדרט אמנותי הכי גבוה ועם שפה מוזיקלית מרעננת ובועטת. אנחנו עושים פייס-ליפט לכל הדבר הזה".

אתה מרגיש שהממסד בארץ מקפח את תרבות היידיש?

"מן הסתם. יש לי מיליון רעיונות של דברים שאפשר לעשות ביידיש, אבל מנהלי התיאטרונים בארץ לא מרימים את הכפפה. מהבחינה הזאת אני מרגיש שותפות גורל עם התרבות המזרחית, ואגב, אני רק חצי אשכנזי. שתי התרבויות האלה קופחו בדיוק באותו אופן. נכון שהאשכנזים שלטו בארץ, אבל דרך התרבות הישראלית המומצאת, המפוברקת, לא תרבות היידיש שהגיעה ממזרח אירופה.

"לחווה אלברשטיין היתה הצלחה מטורפת ברחבי העולם עם שירי היידיש שלה, ובארץ בקושי שמעו עליהם. התרבות הזו נוכחת בספירה הציבורית רק ביום השואה, וזה חבל. אני רוצה לקרוא לבני עדות המזרח לאחד כוחות ולשלב ידיים, כי העוול של מחיקת העבר נעשה לא רק להם, הוא נעשה לכולם.

"ובהזדמנות זו אני רוצה להזמין את הקהל הרחב להגיע להצגה שלנו, בראש פתוח ובלי דעות קדומות, כי תרבות היידיש זה לא רק יד ושם, העיירה בוערת והומור נשכני. זה עולם תרבותי עשיר להפליא ומלא קסם, ואנחנו עולים לבמה בגאווה גדולה, בלי למצמץ ובלי להתנצל".
 
 
הצגות יעלו בתאריכים 30-19 באפריל 2015 באודיטוריום נעים לתרבות באשדוד, בהיכל התרבות נתניה, בתיאטרון ירושלים, בהיכל התרבות רחובות, בתיאטרון גבעתיים ובאודיטוריום אריסון בתל אביב. מחיר כרטיס רגיל: 160 ₪, אזרח ותיק/סטודנט/חייל/הטבות שונות: 80 ₪, להזמנת כרטיסים: 03-5254660 שלוחות 1,2 
  
לרכישת כרטיסים