כשישה חודשים בשנה, במצטבר, נמצאת האמנית, המעצבת והפסלת אילנה גור בארץ, ועובדת על יצירות חדשות משל עצמה.

כעת היא חוגגת עשרים שנה להיווסדו של מוזיאון אילנה גור שאותו הקימה ויצרה, ומזמינה את הציבור ליהנות גם הוא מיצירות חדשות של אמנים ישראלים צעירים, אותן רכשה לאחרונה.

במסגרת אירועי עשרים השנה לקיום המוזיאון עולה, אם כן, התערוכה "רכישות חדשות (2014-2013), פרקטיקה של אספנות אחרת", המביאה - לצד האוספים הקבועים הרבים והמגוונים המוצגים בו – יצירות במדיומים שונים כמו צילום, פיסול, ציור, ווידאו, של תשעה אמנים ישראלים צעירים: שחר סריג, עתר גבע, לירון שליו, ליאור שטיינר, צוקי גרביאן, יונתן הירשפלד, ורד אהרונוביץ, פאטמה שנאן והדס לוי, כשלצדם עבודות של הצלם הישראלי הוותיק בן לם, והאמן הבריטי ג'יימס אנסוורת'. אוצרת התערוכה היא צופיה דקל כספי.

"לצעירים אין צ'אנס בכלל למכור"

"יש כאלה שאוספים רק אמנות מודרנית, או רק קלאסיקה, אבל אני אוספת הכל", מספרת גור, "כל דבר שאני יכולה להרשות לעצמי, ואני אוהבת אותו. אצלי אמנות זו לא השקעה. אני לא קונה שמות. אני קונה אך ורק מה שאני אוהבת, ובמידה ואחרי תקופה מסוימת -  כי השופט של GOOD ART   זה הזמן שעושה את שלו, ואמנות טובה נשארת, ואן גוך, מאתיים שנה, הכל נשאר - אז אצלי, במידה ואני לא אוהבת משהו שקניתי, שלא מתאים לאוסף שלי או לא מתאים לעין שלי אחרי תקופה, אני מיד מוסרת  אותו הלאה. אני לא בעסקי מסחר. מה שקניתי ולא אהבתי אני נותנת למישהו אחר שמאוד אוהב את זה ולא יכול להרשות לעצמו.

"כמו בדברים אחרים, גם בזה אני בנאדם ללא גבולות, ויש לי מזל שאני יכולה להרשות לעצמי יותר ממה שאדם רגיל יכול. כל המקום הזה מופלא. כל חדר אצלי הוא מושלם, כי אני לא רק משקיעה כסף, אני משקיעה את הנשמה שלי בכל חדר. יש לי את החדר הנוצרי, יש לי חדר של פסלים קטנים, מיניאטורות, יש לי אוספים של פסלים עם שמות שכל מי שלא מבין באמנות וכל מי שיודע אמנות מכיר את העבודות של הפסלים המיוחדים האלה, יש לי חדר שכולו זה אני, שהיה מוצג במוזיאון תל אביב, ועכשיו אני ממש מתמקדת באמנים ישראלים צעירים.

"אני רואה שלצעירים פה אין לאן לפנות, בכל החדרים של היום הכל זכוכיות, ולצעירים אין צ'אנס בכלל למכור, לא קונים כי לא צריך, כי בכל חלון יש להם נוף, ומה שעושה בית זה דברים אישיים שאנשים קונים, וחיים עם זה, ואוהבים את זה. רוב האמנים שאני קונה מהם ומדברת איתם הם אנשים מאוד מיוחדים, וקשה להם מאוד, כי היום מה שקרה לאמנות זה שהיא הפכה לבנק. אם אין את השם המוכּר למטה, שגורם לאנשים להגיד, אני אקנה כי בעוד חמש שנים זה יעלה פי ארבע, לא קונים. אז זה לא אני. אני קונה את זה הרגע כי זה עבד עליי.

"אני לא אוהבת אמנות שמעלה חיוך. אני אוהבת אמנות, שכשאת מביטה על התמונה, התמונה מביטה עלייך בחזרה. זה לא משהו זמני, זה לא משהו צבעוני, זה משהו שיש דו שיח ביני לבין האמנות. אז יש באוסף עבודות צילום, יש וידאו, יש ציורים, והאוסף באמת מאוד ייחודי כי זה אותו בנאדם ראה אותם, בחר אותם, וקנה אותם. זה לא מספיק לתת קומפלימנטים. צריך הרבה מעבר לזה".

את יכולה לציין כמה מהדברים שבאמת עבדו עלייך חזק כל כך ברכישות האחרונות שמוצגות בתערוכה?

"מה שקרה לי עם ורד אהרונוביץ, למשל. בחורה מדהימה, מוכשרת בטירוף, וראיתי עבודה קטנה שלה, מודל שקניתי, וכמה שיותר הבטתי על זה יותר אהבתי את זה, ואז הלכתי לראות את 'המזרקה' שלה והתאהבתי בה מיד. זה היה ב'אלפרד', בניין קטן שיש בו גלריה עם כמה אמנים שכבר קניתי מהם, והמזרקה הייתה שם בחצר, וכאב לי הלב, כי היא השקיעה שם שנים של עבודה, וזה היה כאילו קבור בחצר אחורית לא מטופלת, את יודעת, רהיטים שבורים, עשבים, כמו שאת מכירה את ההזנחה של הארץ שלנו, שבונים בית שבמשך 24 ייראה מאוד מיוחד, אבל אחרי חודשיים נראה כאילו הוא נבנה לפני עשרים שנה... והיה לי בדיוק מקום שהייתי צריכה להתאים את זה אליו, במה קטנה על הגג, וזה פשוט הכתר של המבנה עכשיו".




ורד אהרונוביץ, ללא כותרת (תמונת יחסי ציבור)


"אני לא מסוגלת לא לעבוד"

כאמנית, מה עושה לך המפגש עם יצירות של אמנים אחרים?

"אני אמנית, בבסיס, אבל יש לי אהבה גדולה לאמנים צעירים שהם באמת מוכשרים ולא עושים הצגות. המון אמנים משחקים אותה ואין להם מה להציע. אבל כשאני נפגשת עם ורד כזאת, שנולדה אמנית ולא הייתה צריכה ללמוד כלום, אני מתאהבת בה ורק רוצה שיהיה לי משהו ממנה, כי היא אמיתית.

"תראי, אני כל החיים עבדתי, ואני ממשיכה עד היום הזה. כשהבעל שלי אומר לי, 'אילנה, מתי תפסיקי?', אני עונה שברגע שאעצום את העיניים. כי אי אפשר להפסיק. יש לך את המנוע, והמנוע הזה גם רואה, וגם מרגיש, וגם יודע את ההבדלים בין בלוף לבין לא. כי מה שקורה זה שאנשים קוראים במגזינים ורואים אמנים שעשו עשרות מיליוני דולרים, ורוצים לעשות את זה גם, אבל זה לא עובד. האמנות חייבת לבוא מהבנאדם, ולי יש את היכולת לראות שזה באמת בא מהבנאדם, ואני בדרך כלל לא טועה. כמו שאני מסוגלת ליצור ומאות אנשים אחרים לא מסוגלים. זה משהו שנטוע בתוכי. אני לא יודעת מה זה".

ומה מזין את המנוע הזה שעובד אצלך, כיוצרת,  כבר כל כך הרבה שנים?

"חמישים שנה. זה אני. כמו שאחר נולד עם גאונות בקומפיוטר שאני מתחת לאפס בזה, או מישהו שמומחה לענייני כספים ולא צריך שום מחשב ושום דבר, אז אני נולדתי עם המתנה הזאת. אני לא מסוגלת לא לעבוד.

"אני אתן לך דוגמה: אני נוסעת הרבה, מסתובבת בארץ, ורואה, נניח, שורש של עץ זית. עץ זית זה הדבר הכי אהוב עליי, במיוחד אלה שהם בני מאות שנים, כי שום אמן לא יכול לחקות את הדבר המדהים הזה, עץ זית. אז אני גררתי את השורש הביתה, וסביבו בניתי פסל, שזה הכל בשבילי הארץ הזאת, כל החומרים סביבו, כל מה שהוא. אני בונה מכפתור חליפה שלמה, ואני אוהבת את זה. נולדתי עם הרבה טעם, באתי מבית עם המון טעם, ורציתי להראות לאנשים מה זה טעם טוב, והצליח לי. אז אם זו אמנות מודרנית, או אם זו אמנות קלאסית, וזה מתאים לטעם שלי, זה פה".

הדס לוי, דיוקן עצמי (תמונת יחסי ציבור)





"הדבר הכי קשה בעולם זה להכניס רוח חיים לתוך חומר פלסטי"

הזכרת קודם את ורד אהרונוביץ, בואי נתמקד על אמנים נוספים שמציגים באוסף החדש

"ורד היא מאוד מאוד ייחודית, ובגלל זה אני כל כך מתרגשת. היא פסלת, והדבר הכי קשה בעולם זה להכניס רוח חיים לחומר פלסטי. וכשאת מביטה על כל ילד שהיא פיסלה, יש בו רוח חיים. את רואה שהילד כועס, את רואה שהילד שמח, זה דבר שכמעט ולא קיים. בשביל זה אני מדברת עליה בתור משהו כל כך כל כך ייחודי. יש לי אוצרת נהדרת, צופיה דקל, שאצרה את התערוכה שלי במוזיאון תל אביב, ובדרך כלל, כשהיא אומרת לי, 'אילנה, תיגשי לראות' – כי אני לא בנאדם שמסתובב - אני הולכת לראות. היא זו שהביאה אותי אל האמנית הזו.

"יש לי בתערוכה את הצלם המדהים והנהדר בן לם, שהיה צלם של 'גוטקס', קניתי ממנו עבודה מאוד יפה, זה מין ראש רם, נהדר, שתליתי ליד המטבח, בקומה שלפני הגג, יש את צוקי גרביאן, שעושה ראשים, ואני מאוד אוהבת ראשים, שוב, כי זה משהו שמביט עליי בחזרה. זה לא מספיק שאני מביטה עליו. הוא מביט עליי. קניתי מהגלריה של נעמי גבעון עבודה מאוד מאוד גדולה של עתר גבע, מאוד מרשימה, קניתי עבודה מאוד יפה של הדס לוי, וכל עבודה נמצאת במוזיאון במקום שהתאמתי לה".

יש, כאמור, גם עבודות וידאו, שהן באמת החלק שהכי מאפיין את האמנות העכשווית

"יש כמה יצירות וידאו, אבל אני לא בעניין של וידאו. בחרתי אותן כי היום האמנות זה הרבה אלקטרוניקה, אבל פחות נגיעות יד, ואני אוהבת נגיעות יד. לקח לי גם הרבה שנים להעריך צילום עד שהתחלתי לקנות גם צילום, כי זה חייב להיות באוסף".

למה קשה לך עם עבודות וידאו?

"כי אני לא מבינה איך זה נעשה. אני צריכה להבין מה מאחורי האמן, ומה הוביל אותו, ולי הכי קל כשיש מכחול ויש צבע. את עבודת הווידאו קניתי אחרי שהיא הוצגה פה, בתערוכה שצופיה עשתה, ואז אמרתי לעצמי, נקנה. יש כאן אוסף באמת מאוד נחמד, וכזה שעובד איתי. זאת אומרת, אני בחרתי אותן. יש לי גם עבודה יפה של יאיר פרץ. אבל מאחר ואין כאן הרבה קירות, ויש כאן הרבה זכוכיות וחללים, אני גם צריכה למצוא אמנות שמתאימה לחללים שיש לי פה, אז אני לא יכולה לקנות דברים ענקיים, אבל הם מספיק מרשימים בגודלם".




צוקי גרביאן, ראש (תמונת יחסי ציבור)



"אני אוהבת שהמקום שלי עובד, אני גאה בו"

יש משהו יפה מאוד באמן ישראלי בכיר שמפרגן ככה לאמנים צעירים

"אני מאוד מפרגנת לתופרת טובה שאני מוצאת, אני מפרגנת לאינסטלטור טוב – שיותר קשה למצוא מאשר את אלוהים – מפרגנת לחשמלאי  שאוהב את העבודה שלו ועושה עבודה נהדרת, אני אדם שמפרגן לאנשים טובים. המוזיאון שלי פתוח עשרים שנה ועברתי עשרה מדורי גיהנום עד שמצאתי את האינסטלטור הנכון, ולא כזה שיגיד, 'הנה מקום שאני יכול לסחוט כי היא אולי עשירה'..."

לך פרגנו ככה בתחילת דרכך?

"לי לא היה צריך לפרגן כי תמיד צפצפתי על כולם ואני עדיין ממשיכה לצפצף. לאנשים קשה מאוד לקבל יצור כמוני, כי מצד אחד מאוד מאוד הצלחתי, ואי אפשר להילחם בהצלחה, ואני מתכוונת להצלחה כספית, ומצד שני יש לי כסף, ואמן צריך להיות עני מרוד. אבל תמיד יהיה מישהו שיגיד משהו. אנשים קנאים והם לא יודעים לפרגן, אבל אנשים רציניים מבינים כמה זה קשה להצליח, והאנשים האלה מיד פרגנו לי, מתחילת הדרך. כמו אורי אבנרי, שהבין שאני יצור אחר, וכש'העולם הזה' היה קיים הייתי אחד הכוכבים הגדולים שלו – לא על גנבות ולא על סקס – אלא על היצור המיוחד הזה שתמיד יוצר, תמיד עושה, תמיד מפרגן ומה לא.

"אבל המדינה שלנו היא מדינה קשה, ואנשים חושבים שאם הם מפרגנים זה יורד מהם, ואם הם קוברים אותך זה מעלה אותם. עם אנשים רציניים אף פעם לא היה לי קשה. אנשים כמו מוטי עומר ממוזיאון תל אביב, או איזיקה גאון ממוזיאון ישראל, שמיד עשה לי תערוכה, אנשים רציניים תמיד פרגנו.

"גם לבנות מקום כזה, כמו המוזיאון, למדינה שנולדתי בה אבל אני לא חיה בה, זה פרגון עצום. את יודעת איזו עבודה קשה זו לנהל את המקום הזה? יש לי מנהלת בפועל אבל אני זו שקונה, אני זו שדואגת שהכל יעבוד, שמטפלת בזה כאילו זה הגוף שלי, אבל יותר מהגוף שלי, כי אני לא בנאדם של מספרות או שהולכת לכל מיני מקומות של יופי.

"המקום פתוח, עובד, מאוד מיוחד. הרבה פעמים אני פוגשת כאן אנשים ושואלת, איך ידעתם על המקום? נניח, היום היה כאן זוג מאוסטרליה, שאמרו לי, 'אמרו לי כשאת באה לארץ מקום אחד את חייבת לא להפסיד, וזה מוזיאון אילנה גור'. ואני שומעת את זה בלי סוף, וזה מרגש אותי, כי אלה יחסי הציבור הכי טובים. אני בנאדם עובד, אני אוהבת שהמקום שלי עובד, אני מאוד גאה בו, ויש לי מזל שיש לי את האפשרויות להחזיק אותו כמו שאני רוצה. זה הרבה מזל, וכנראה הרבה חוכמה, ומסתבר שיש לי". 




אילנה גור (צילום: רועי שפרניק)




התערוכה תוצג בין התאריכים 24 באפריל- 20 ביוני 2015 במוזיאון אילנה גור, מזל דגים 4, יפו העתיקה. שיח גלריה בנוכחות האוצרת יתקיים ביום שני, 18 במאי 2015 ב-18:00. הכניסה לשיח ללא תשלום!. לקבלת מידע נוסף ולהרשמה לסיורים במוזיאון, יש לפנות לאלינור בטל' 03-6837676, שלוחה 20. שעות פעילות: ימים א'- ו':  16:00-10:00, שבת וחג: 18:00-10:00 , ערבי חג:   14:00-10:00.